הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
הפסיכדליה
ממתק לעיניים, לא למוח
אחת האטרקציות התיירותיות הפופולריות והצפופות בטוקיו היא TeamLabs. זה מעין דיסנילנד סנסורי — האנגר אדיר ממדים, מחולק לאולמות שכל אחד מהם מואר באלפי נוריות לד שמשתקפות בקירות מראות ויוצרות תחושה של מבט אל הגלקסיות מבעד לקליידוסקופ. כל חלל כזה מצטלם נפלא, מה שהפך את המקום ללהיט אינסטגרם ולאטרקציה שכל תייר מרגיש שהוא חייב להגיע אליה (האמת, אתם לא חייבים; הכל באמת מאוד פוטוגני, אבל גם מאוד משעמם).
די ברור שהשם TeamLabs חזר שוב ושוב בישיבות של הצוותים שהקימו את ביתני המדינות באקספו באוסקה. תערוכת הענק הבינלאומית הזאת, שננעלה בשבוע שעבר, היתה מלאה במסכי לד ענקיים, השתקפויות בקירות, ברצפה ובתקרה, מאמצים ניכרים ליצור חוויה ויזואלית צבעונית, מרצדת וטריפית. האירוע הטרי בשרשרת ההיסטורית החשובה של הירידים העולמיים — מוסד מכונן בתולדות הקידמה האנושית, ההמצאות והאדריכלות — אומנם הציג ביתנים מעוצבים באופן יוצא דופן, אבל תכנים שהיו בעיקר ממתקים לעיניים ולא מזון למוח.
הצפיפות
בלילה על הדשא
האקספו, שבמתכונתו הנוכחית מתקיים פעם בחמש שנים, בכל פעם בעיר אחרת, אירח בחצי השנה האחרונה 29 מיליון בני אדם. במסיבת העיתונאים לסיכום האירוע אמר מזכ"ל היריד הירויוקי אישיגה שהוא אפילו נסגר עם רווח כספי. בשבועות האחרונים לפני נעילתו נרשם בו שיא מבקרים, כ־240 אלף מדי יום. יפן היא גם ככה מדינה צפופה ומלאה תיירים, אבל כל כך הרבה אנשים במקום אחד זה כנראה שיא. מי שעשה את הטעות ויצא משטח היריד בסוף היום גילה תור של עשרות אלפי נוסעים שהמתינו לרכבת התחתית במשך לפחות שעה. ב־14 באוגוסט, כשתקלה השביתה את קו הרכבת היחיד לאקספו בדיוק בשעת הנעילה, יותר מ־30 אלף בני אדם נתקעו במתחם ונשארו לישון בחלק מהביתנים ועל מדשאות האי המלאכותי שהוקם לצורך האירוע במפרץ אוסקה, לא רחוק משדה התעופה קנסאי.
הביתן של מומחה הרובוטים הירושי אישיגורו הציג חזון של רובוטים דמויי אדם שישאו את זיכרונותינו אחרי שנמות. מבחינתו זו אוטופיה, אבל אני קראתי את "אני, רובוט" וראיתי את "בלייד ראנר" ויודע שלסרט של אישיגורו יש סוף רע מאוד
ההיסטוריה
פטנטים ומונומנטים
פעם קראו לזה "היריד העולמי" (World Fair). האירוע הגלובלי שהושק בלונדון ב־1851 ביקש לחגוג את הישגי המהפכה התעשייתית, בימים שבהם ההנדסה והטכנולוגיה התחילו להתקדם בקצב מסחרר וכל מדינה רצתה להתגאות בהישגיה ובהמצאותיה. המעלית הראשונה היממה את המבקרים בתערוכה בפריז ב־1867, הטלפון ומכונת הכתיבה הוצגו ביריד בפילדלפיה ב־1876, הפטיפון בפריז 1889, הגלגל הענק ומדיח הכלים בשיקגו 1893 והרכבל באותה עיר ב־1933, הטלוויזיה ומיזוג האוויר נחשפו בניו יורק 1939. הירידים ההם סוקרו בתקשורת בכל העולם, וכיכבו ביצירות תרבות עוד עשרות שנים אחרי שהתקיימו. אנשי המקצוע הגיעו אליהם כדי לגלות מה עוד אפשר לפתח, ובעיקר היה זה הקהל הרחב שנהר בהמוניו לחזות בכישופים החדשים, הרבה לפני שחלק מהם חלחלו ליומיום שלנו. מלחמת העולם השנייה קצת עצרה את החגיגה, וקצב ההמצאות הלך ודעך, ועדיין בירידים האלה הוצגו הכספומט והטלפון האלחוטי (אוסקה, 1970) או מכוניות שנוסעות ללא בנזין (על מימן, האנובר, 2000, ועל אנרגיה סולארית, שנגחאי, 2010).
עם השנים הושם דגש גובר על עיצוב מתחמי הירידים, והם הותירו חותם בכל עיר שבה התקיימו. כל מדינה מארחת רצתה להראות שאצלה גדול יותר, והקימה מבני ענק פורצי דרך מבחינה אדריכלית והנדסית. מגדל אייפל, שנבנה ליריד בפריז 1889, הוא המפורסם ביותר, אבל עד היום אפשר לבקר גם בגרנד פלה ובפטיט פלה שנבנו בעיר לתערוכה של 1900; בדגם הגלובוס בקווינס מהיריד של 1939; באטומיום, מגדל דגם האטום, מבריסל 1958; ובספייס נידל, שנהפך לאייקון של סיאטל מאז היריד של 1962.
ב־1980 השם "היריד העולמי", המזוהה עם ארצות הברית, הוחלף במותג Expo, והדגשים הלכו והשתנו. את התערוכות מנהל מאז 1928 ארגון גג שיושב בפריז; עם הקמתו היו בו 38 מדינות חברות, כיום יש 184 (158 מהן השתתפו ביריד באוסקה). ומשנות השבעים כבר לא מדובר באירוע חשיפה של מיטב החידושים הטכנולוגיים שיעצבו את האנושות, אלא בתערוכה שבה כל מדינה מציגה את עצמה בביתן מיוחד. הרעיון הוא להשתמש באירוע הנודד הזה כדי לשפר את תדמיתן של המדינות ולהתעלם למשך חצי שנה מכל המלחמות, האלימות והעוינות שכמעט תמיד שוררות בין מדינות משתתפות. האקספו נהפך מתערוכה טכנולוגית לאירוע תיירותי, אבל הוא עדיין חגיגה של אדריכלות, אולימפיאדה שחוגגת עיצובים מרהיבים של לאומים שונים. לכן הביתנים עצמם, המבנים שלהם, חשובים יותר ממה שמוצג בהם. לכן בשנים האחרונות האקספו הוא מוקד עלייה לרגל לארכיטקטים, וכוכבי העל בתחום משתמשים בו כדי ליצור כרטיסי ביקור. אבל אלה כרטיסי ביקור זמניים; הם לא נשארים לתמיד, כמו המונומנטים של ירידי העבר — עומדים חצי שנה, ונהרסים.
2 צפייה בגלריה
מתחם היריד, מוקף בטיילת העץ שנכנסה לספר השיאים של גינס. לא היה צורך בכוכבי אדריכלות מערביים, כי האדריכלים היפנים הם הטובים בעולם
(צילום: Takumi Harada / The Yomiuri Shim)
המטפורה
כולם בכלא, בלי מסמרים
זה האקספו השני שהייתי בו, אחרי דובאי 2021 (אירוע שנפתח באיחור של שנה בגלל הקורונה, ודרש אישור חיסון בכניסה). היה ניכר שהושקע בו הון אדיר — שהשתלם; גם בזכות האקספו ההוא נהפכה דובאי ליעד תיירותי מבוקש — וראיתי בו מבני ענק מרהיבים שתכננו הארכיטקטים הגדולים בעולם, שניים של סנטיאגו קלטרווה הספרדי, אחד של ביארק אינגלס הדני.
השנה, אדריכלי העל הבינלאומיים כמעט נעדרו לגמרי מהאקספו באוסקה. אולי כי לא היה בהם צורך: האדריכלים היפניים הם כרגע הטובים בעולם. קנגו קומה תכנן שלושה ביתנים, טויו איטו תכנן מבנה מוזהב בכניסה למתחם, שיגרו באן בנה כיפת ענק מסיבי פחמן ומוטות במבוק, ומי שהיה האחראי ליריד כולו היה סוּ פוג'ימוטו, שגם תכנן את טבעת העץ הענקית שהקיפה את כל השטח. הטבעת הזו — שהפכה את פוג'ימוטו לכוכב של תערוכת יחיד מרהיבה במוזיאון בטוקיו — היתה בעצם טיילת עילית שמשקיפה למפרץ אוסקה, ומציעה הליכה נוחה, פינות ישיבה ירוקות ובריזה. היא השתרעה על פני 2 ק"מ, בגובה 20 מטר, והיא נכנסה לספר השיאים של גינס כמבנה העץ הגדול בעולם (בניגוד לשאר המבנים ביריד, היא תישמר בחלקה).
פוג'ימוטו ביקש להנציח באמצעות המבנה הזה את מסורת הבנייה היפנית העתיקה, זו שמשתמשת בקורות ומחברי עץ, ללא ברגים ומסמרים, זו שמשמשת עד היום להקמת מקדשי שינטו. התערוכה שלו במוזיאון בטוקיו הדגימה איך טכניקת הבנייה הזאת יעילה גם במבני ענק, אבל בסופו של דבר הוא לא היה יכול להסתפק בה בהקמת הטיילת באוסקה: הרגולציה היפנית העכשווית והחשש מפני רעידות אדמה כפו עליו לחזק את המבנה בכמה מחברי פלדה, בנקודות אסטרטגיות.
מעבר לשימור המסורת, טבעת העץ של פויג'מוטו מציעה גם מטפורה מוחשית מאוד, שמזכירה שכולנו חיים על אותו כוכב, כולנו מוקפים באותו עיגול, כולנו חלק מאותה מערכת מחזורית. בו־בזמן היא גם יוצרת תחושה שאנחנו מטיילים על מגדל שמירה מעל בית כלא, שומרים שאיש לא יברח החוצה. כולנו עולם אחד וכולנו גם אסירים על כדור הארץ, עם נוף מרהיב ואינספור סכסוכים פנימיים.
אולי לא תצא מכאן טכנולוגיה שתשנה את חיינו, אבל ליריד הזה, כמו הקודם בדובאי והבא בריאד, יכולה להיות השפעה גיאופוליטית. ייתכן שצריך יריד עולמי כדי שערב הסעודית תעשה שלום עם ישראל
הביתנים
המשקיענים והעצלנים
בתוך המתחם עצמו נדרשה המתנה ממושכת בכניסה לכל הביתנים הלאומיים שבהם המדינות הציגו את עצמן. הבחירה שלהן איך לעשות זאת התחילה כבר בגודל הביתן. הגיוני לצפות שהביתנים של המעצמות והמדינות הגדולות — ארצות הברית, סין, בריטניה, צרפת, איטליה, גרמניה וקנדה — יהיו הכי גדולים. במקום זה, עמדתי משתאה ואפילו מקנא לנוכח ההשקעה העצומה של טורקמניסטן, אזרבייג'ן, מלזיה ובולגריה במבנים שלהן.
היסטורית היריד אומנם מזוהה עם חדשנות טכנולוגית, אבל כיום לא לכל מדינה יש הישגים מרשימים בתחום (מדי פעם יש הפתעות: באקספו בדובאי, למשל, גיליתי שלוקסמבורג היא יצרנית פלדה עולמית, והפלדה שלה עזרה בבניית בורג' חליפה). לכן לא מעט מדינות מתמקדות בהיסטוריה ובפולקלור שלהן, ובעיקר בלבוש מסורתי, מלאכות יד ואוכל מקומי. בביתן של קולומביה כיכבה מכונת הכתיבה שעליה כתב גבריאל גארסיה מארקס את "מאה שנים של בדידות", הביתן של בחריין הציג את המפגש בין המדבר לתרבות הים, הביתן של איחוד האמירויות התמקד בתולדות התרבות הערבית ובחיי המדבר. הביתן של הפורטוגלים, באופן משונה, סיפר בעיקר על מסעות מגלי הארצות שלהם במאה ה־15 ועל ההגעה של הקונקיסטאדורים הפורטוגלים ליפן, מסע שהחדיר לשפה המקומית לא מעט מילים. נראה שכמו מדינות אחרות שהתארחו ביריד, גם פורטוגל הבינה שהאקספו ימשוך בעיקר מבקרים יפנים.
לעומת זאת, הביתן הגרמני כלל לא עסק בעבר של גרמניה (הגיוני, סך הכל) אלא בפיתוחים הטכנולוגיים הלא מרשימים במיוחד שהיא מציעה בהווה, עם דגש על קיימות (הפינה שעסקה בחברה שסורגת סוודרים מפרווה של כלבים היתה לטעמי קצת יותר מדי — איך נקרא לזה — גרמנית). באופן כללי, היתה שם הרבה מאוד קיימות. אין מדינה — לא משנה כמה נפט היא מייצרת ולכמה זיהום היא אחראית — שלא התגאתה בתרומתה לאיכות הסביבה. ואין מדינה — לא משנה כמה סכסוכים אתניים או פשע ואלימות יש בה — שלא תיארה מציאות של דו־קיום ושלום. הביתנים באקספו הם חלונות ראווה מרהיבים, לעתים קרובות עם פירוטכניקה אודיו־ויזואלית מרשימה, שמציגים נופים ומנהגים — והתעלמות סלקטיבית ממה שבאמת מעסיק את הממשלה והאזרחים.
היו מדינות שנראה שאפילו לא ניסו להצטיין. הביתן האמריקאי היה אכן עצום, אבל תוכנו היה דומה להפליא לזה שראיתי בביתן בדובאי לפני ארבע שנים, ושוב הציג את ארצות הברית כחלוצת החלל. זה כבר לא ממש נכון לארצות הברית של 2025, אבל זה מרשים, גרנדיוזי ונראה כמו סרט מדע בדיוני. גם הצרפתים הלכו על קלישאה, והציגו את עצמם כמעצמת אופנה: הם הפקידו את הביתן שלהם בידי לואי ויטון וכריסטיאן דיור, שכנראה שילמו כסף טוב על הזכות לעצב אולמות תצוגה שלמים שמהללים את המותגים שלהן. גם להפוך ביתן לאומי לפרסומת לחברות ענק זו אמירה די ברורה על אופייה של המדינה.
הביתן הישראלי. אבן עתיקה, תצוגת חדשנות — וטאבלטים שבאמצעותם אפשר לשלוח פתקים לכותל
הביתן האוקראיני. הנגיעה הפוליטית היחידה: צבעי הדגל שימשו לעיצוב סניף דמוי איקאה, עם שלטי "לא למכירה"(צילומים: ורד פלוק)
ישראל
פינה עם אטרקציה
את הייצוג הישראלי באקספו אוסקה היה קשה למדי למצוא. ביריד בדובאי היה ביתן ישראלי גדול ומרשים מאוד, שתכנן משרד האדריכלים כנפו־קלימור, ושהציג את ישראל כמדינה מלאת חידושים, המצאות ומסיבות. זה היה ביתן משגע, ויקר. הפעם, כבר במרץ 2024, הממשלה החליטה לא להקים ביתן נפרד; מעבר לתקציב שהוחלט לחסוך (בצדק), אולי מקבלי ההחלטות הבינו שזה לא זמן מתאים לנסות למכור את ישראל לעולם, ועוד כמקום מגניב וחדשני. ובכל זאת היינו שם. להבדיל מרוסיה ואיראן, שהשתתפו באקספו בדובאי אבל לא באוסקה, ישראל הגיעה. בלי ביתן. פשוט קיבלנו פינה בתוך החלל שאירח מדינות קטנות ועניות, איזה חדרון ליד מלטה, פנמה ואוקראינה.
לפני שהגעתי לאקספו ראיתי דיווחים על הפגנות מחוץ להאנגר שאירח את ישראל, על גרפיטי פרו־פלסטיני. אבל בביקור שלי שם — והייתי ביריד ארבעה ימים — לא ראיתי כל זכר לזה. להפך, הפינה הישראלית היתה מלאה מבקרים יפנים, אולי בזכות הצעה אינטראקטיבית אטרקטיבית: כתבו על טאבלט תפילה או בקשה, והן יועברו מיד לכותל המערבי, בבחינת דברי הנביא "כי ביתי בית תפילה לכל העמים".
בין מדינות שבחרו לייצג את תרבותן ועברן לאלה שהתמקדו בתרומתן לעתיד האנושות, החדרון הישראלי היה שפגאט לא מאוד מושקע בין העבר לעתיד: במרכזו הוצגה אבן מבניין מימי החשמונאים שנמצאה בחפירות ארכיאולוגיות, ועל מסכי הלד מסביב ישראל הוצגה כמדינת סטארט־אפ וחידושים טכנולוגיים, ששלחה משלחת להציל את נפגעי רעש האדמה בפוקושימה ב־2011. ולא היתה שם אף מילה על אף מלחמה. ככה עשו כולם, כאמור.
חוץ מאוקראינה. בדיוק בחדר שממול החדר הישראלי, היא העמידה תצוגת קונספט מחאתית, יחסית: חלל שעוצב כמו סניף של איקאה — צבעי איקאה זהים לצבעי דגל אוקראינה — ושלטי "לא למכירה". לא היה שם כל מידע נוסף על המדינה, עברה ומה שעובר עליה.
2 צפייה בגלריה
מבקרים בתור לביתן היפני המרשים, שבתוכו התגלה מפעל מיחזור ענקי. כל המדינות דיברו על קיימות, יפן היתה היחידה שקיימה
(צילום: ורד פלוק)
ההפתעות
אמנות ומיחזור
אחרי עוד ועוד ביתנים שהיו יפים מבחוץ ומביכים מבפנים, גיליתי כמה הפתעות טובות. הביתן הצ'כי היה אחד המקוריים, מבחוץ ומבפנים. הצ'כים בחרו שלא לעסוק בעבר המורכב אלא להתמקד בהווה ולשווק מדינה של אמנות. משרד אדריכלים צעיר ואלמוני שזכה בתחרות לעיצוב הביתן הקים מבנה ספירלי גבוה שנשא את משקל עצמו ללא עמודי תמיכה, עם גרפיטי של אמן מקומי והרבה עבודות זכוכית, תעשייה ענפה במדינה. הביתן כולו נראה כמו יצירת אמנות שלמה, שילוב של הנדסה ואדריכלות חדשניים ויצירתיות מפתיעה. המעטפת היתה מחוברת לתוכן, והתוצאה היתה יוצאת דופן.
גם היפנים הרשימו. במתחם כולו הם ליהטטו עם אולמות פוטוגניים בסגנון TeamLabs או יאיוי קוסמה, והציגו גם חידושים טכנולוגיים — בהנדסת גורדי שחקים, בניית גשרים ואף תכנון רכבי נחיתה לחקר הירח — שמבוססים כולם על עקרונות בנייה יפניים עתיקים. הביתן היפני עצמו היה בנוי ממעגלים ולוחות עץ, משלים את טיילת העץ העגולה ואת הלוגו של האקספו — מיאקו־מיאקו, יצור עגול עם חמש עיניים. מאחורי העיצוב המרשים, הביתן התגלה כמפעל מיחזור ענקי ועתידני למדי: על הגג שלו ניצבו דוודים גדולים עם אצות שמפרקות פסולת ויוצרות ממנה מים, חשמל וחומרי גלם פלסטיים, וכל הפסולת מהיריד הובאה למקום מדי יום ופורקה שם. כל המדינות דיברו על קיימות, יפן היתה היחידה שקיימה, על המקום, בזמן אמת.
העתיד
חם ורובוטי
אי אפשר שלא לחשוב על אקולוגיה ומשבר האקלים כשמבקרים ביפן. חודשי האקספו הראשונים התקיימו בעונת הגשמים, אבל החשש העיקרי של המארגנים היה מהחודשים הבאים. חם ולח ביפן באוגוסט ובספטמבר, ויותר מפעם אחת ראיתי צוותי רפואה מזדרזים עם אלונקה לעבר קשישה שהתעלפה. באחת ממסיבות העיתונאים שהתקיימו בזמן היריד המארגנים אמרו שהם שמחים לראות שגם גברים התחילו להסתובב עם שמשיות במתחם, שהתמלא בברזיות ובממטרות גבוהות שפיזרו רסס מים מצנן. זה בקושי עזר. היה כל כך חם שנדמה שכל דיבור של מדינות העולם על מלחמה במשבר האקלים נשמע כמו סיסמת שיווק ריקה, כי כלום כבר לא יעזור. את טורבינות הרוח הענקיות לייצור חשמל ירוק צריך להפוך למאווררי ענק, שיעשו קצת רוח.
ובכל זאת, קיוו שם לעתיד טוב יותר. היפנים באמת ניסו להסתכל קדימה, עם טכנולוגיות מיחזור ושימור משאבים, עם ביתנים של תאגידים מקומיים שהציגו חידושים שונים. לא בטוח שראיתי את הטלפון הבא או נורת הליבון החדשה, ובכל זאת קיבלתי הצצה לעתיד. בביתן של שירותי הבריאות של אוסקה, למשל, האורחים נכנסו לחלל שנראה כמו תא מדידה בחנות בגדים, אבל כלל שלל מצלמות וחיישנים. עניתי שם על שאלון קצר, גלגל העיניים, העור והשיער שלי צולמו, המשקל והדופק נמדדו, ומיד, בתוך ארבע דקות בלבד, קיבלתי ניתוח של מצבי הבריאותי. המחשב זיהה את הגיל שלי במדויק, אבל האבחנות הרפואיות שלו היו שגויות. ובכל זאת, היפנים בונים על תאי אבחון כאלה, שיקצרו את זמני ההמתנה לרופאים ויספקו גם עצות תזונתיות לשיפור הבריאות ומניעת מחלות. זה נראה כמו העתיד, אבל עדיין עובד כמו העבר.
ביתן אחר נבנה בידי מומחה הרובוטים הידוע פרופ' הירושי אישיגורו, שלפני כמה שנים כבר בנה אנדרואיד בדמותו. באקספו הוא הציג חזון של עתיד מלא רובוטים דמויי אדם, שישאו את זיכרונותינו ואת התודעה שלנו גם אחרי שגופנו ימות. מבחינתו זו אוטופיה; אבל כיוון שקראתי את "אני, רובוט" וראיתי את "בלייד ראנר" ואת "הנוסע השמיני: כדור הארץ", שגם הם מתארים הטענת זיכרונות אנושיים לתוך מערכת הפעלה, אני יודע שגם לסרט של אישיגורו יש סוף רע מאוד.
הפוליטיקה
השלום מתחיל ביריד
ניסיתי לאמוד את אורכי התורים מחוץ לביתנים השונים ולהבין מה גורם לחלק מהם להיות פופולריים מאוד, עם תורים של שעות בחום אימים, לעומת אלה שהיו כמעט ריקים. דומני שרוב המבקרים נמשכו למדינות שבהן היו רוצים לבקר — ההמתנה מחוץ לביתנים של ארצות הברית, צרפת, גרמניה ואיטליה היתה ממושכת במיוחד. כישראלי נמשכתי יותר לביתנים של מדינות שבהן אני לא יכול לבקר. זה של ערב הסעודית, למשל, שתכנן אדריכל העל הבריטי הברון נורמן פוסטר (העיצוב שלו זכה במדליית הזהב של היריד). לא רק אני רציתי לבקר בו — זה היה הביתן הפופולרי ביותר באקספו, עם 5 מיליון מבקרים ותור שצריך להזמין מראש באפליקציה. כעיתונאי, זכיתי לתאם סיור מודרך, אבל זה בוטל ברגע האחרון, ללא התנצלות, וכל ניסיון לתאם ביקור חוזר נענה בדממה. יכול להיות שלא הייתי צריך לציין שאני מישראל.
האירוע הקטן הזה עורר בי תהיות לקראת האקספו הבא, שמתוכנן ל־2030 לריאד. כמו המונדיאל בקטאר וכמו האקספו הקודם בדובאי, גם היריד בריאד הוא חלק מהמאמץ של מדינות המפרץ להתקרב למערב, ובעצם לקרב את המערב אליהן. כדי שתוכל לארח את האקספו, ממשלת ערב הסעודית צריכה לוודא שמדינות העולם לא יחרימו אותה — ראו כמה ביקורת חטפו באחרונה קומיקאים אמריקאים שנסעו להופיע בה — ושהיא לא תחרים אף מדינה. במילים אחרות, כדי לקיים אירוע בינלאומי ענקי צריך להוביל מהלכים דיפלומטיים גלובליים. אולי בזכות האקספו עד 2030 אוכל לבקר בערב הסעודית, ולא רק להתחנן ללא הצלחה לביקור בדוכן שלה ביפן.
גם זה עתיד שראיתי שם. אולי מאוסקה לא תצא טכנולוגיה שתשנה את חיינו, אבל האקספו האחרון, כמו זה בדובאי, כמו זה בריאד, יכולים להיות בעלי השפעה גיאופוליטית גדולה מאוד. אפשר להיות ציניים כלפי המהלכים שמאחורי הקלעים, אבל אי אפשר לזלזל בהשלכותיהם. אם צריך יריד עולמי כדי שערב הסעודית תסכים לעשות שלום עם ישראל, זה שווה אפילו יותר ממגדל אייפל.
