20 שנה שיחקתי מבוכים ודרקונים, אחת מאהבות חיי. אני נזכר לפעמים בגיבורים שלי, הרפתקנים קלי דעת ואבירים קודרים, ובנדודיי בעולמות הפנטזיה. בייחוד אהבתי את רֶייבֶנְלוֹפט, עולם הערפילים, שנסיכיו ערפדים ותושביו צוענים חורשי רעה. אתה נקלע אל רייבנלופט דרך הערפל, תועה בדרך, ומתישהו אתה כבר שם. השוני הראשון שתבחין בו הוא בטבע סביבך. הוא מקולל. ברייבנלופט הפרחים נפתחים בלילה. ריחם רע. צבעם חולני, והם מתנדנדים באשכולות מענפי העצים. עטלפים מאביקים אותם. העצים מצמיחים פירות באושים, כדוריים וקוצניים כביצי דרקון ומדיפים צחנת מוות. בשיא בשלותם הצחנה נידפת למרחקים, קוראת ליצורים משונים. למה מה אתם עשיתם בגיל 16?
בגרתי, ועברתי לחפש את הפלאות במציאות. ואז זה קרה. באמצע החיים חלום נעוריי התגשם וגיליתי את הלא־יאמן: רייבנלופט קיימת, בעולמנו הממשי. היא רק מסתווה בשם בדוי: מלזיה. את עניין הערפדים עוד לא וידאתי, אבל עץ הפיגולים בא משם. במלזיה בייתו את הפרי המפחיד, וכיום מטעי בלהות צומחים גם בפיליפינים, באינדונזיה וברחבי ממלכות האיים באזור. בתאילנד הוא גידול חקלאי מוביל, משני רק לאורז, ומכונה שם "מלך הפירות". שמו: דוּריאן.
הדוריאן הוא מין גבינה מסריחה לאומית של דרום־מזרח אסיה. בקמבודיה וסינגפור בנו לו אנדרטאות. בווייטנאם נוסעים רחוק כדי לטעום את ביכורי העונה. הוא גם אסור שם באוטובוסים ובתי מלון, "אין להכניס דוריאן" מוכר שם כמו "אסור לעשן".
תיאורי הטעם רק מגבירים את המסתורין. קראתי אצל כותבים אמריקאים על "אבוקדו בטעם ריבת בצל", "בלילת פנקייק של בוטנים, נענע וזיעה" ו"גבינת שמנת בטעם בננה וקרם ברולה בסיומת בֵּיצתית". מתישהו הבנתי כמה נכונה האמרה שטעם הוא תרבות: כשהמוח נתקל בדבר חדש, הוא מיד מחפש בו את המוכר, את מה ש"בדיוק כמוהו". זה נכון גם בטעם וריח. אני כנראה אבין יותר טועם ישראלי.
את התיאור הכי קולע נתנה עיתונאית ומשפיענית האוכל ריטה גולדשטיין. את הריח אפיינה כ"גויאבה פוגשת ביוב, שפוגש ביצה קשה, שעמדה וקיבלה אליה את הארומות". את זה אני יכול לדמיין. כשהנגיסה מגיעה באמצע הסרטון, גולדשטיין בבת אחת מזדקנת ב־12 שנה, ולבסוף מתארת: "זה מתוק! קצת אבוקדו, קצת מנגו, קצת אננס, וקצת כאילו מישהו עשה לך פוק בפה. זה גם קצת ככה!".
היא טעמה דוריאן שנרכש בארץ קפוא והופשר. בהמשך נקלעה לתאילנד, ושם התמוגגה מדוריאן טרי, עד כדי כך שאני חושד שמדובר בזן המיוחד צָ'נְטַאבּוּרי 2 שמתחיל להצחין רק שלושה ימים אחרי הקטיף.
וזאת החידה הפתוחה, הסְרֵחה. הבחירה של הדוריאן להקדיש כמחצית מחומרי הניחוח שבו למשפחה אחת מסוימת ובעייתית: הגופרית. גופרית היא המלח של הריח. קמצוץ ממנה מחדד. היא ה"קיק" בטעם ההדרי של הדרים. קורט מעמיק. ניחוחות הבצל המיטגן והבשר הנצלה מתובלים בגופרית. וכמו במלח, הגזמה הורסת.
אבל כאילו כדי לסלק ספק, הדוריאן מגדיל ומייצר את תרכובת הגופרית שנחשבת מבחילה מכולן, חומר שגרגיר מזוקק שלו יפנה דירה. והשאלה הזאת היא תמצית החידה: למה, לעזאזל, מֶתָאנְתיוֹל?
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
אני מזכיר את המתאנתיול כי הוא אחת המולקולות החשובות ביקום. לפי סברה מובילה, החיים החלו בחילוף חומרים. הרבה לפני התא הראשון, אטומי פחמן נפגשו במצולות, התחברו למבנים, ושבו והתפרקו. זה עדיין קורה בתוך כל תא חי. מתאנתיול היה וו החיבור הראשון. הוא שרשר את הפחמנים, וכשהחומר התפרק, התנדף מהשרידים. כימית, מתאנתיול הוא האידאה של הנאד.
בדיוק לזה נועד חוש הריח. מעט גופרית מהנה, כי היא עדות למזון מזין; עודף דוחה, כי הוא מעיד על כליה. צחנת המתאנתיול, פירוק הפירוקים של הפרודות, היא אמצעי לפיזור הפגנות.
יש רמז לסיבה. מצאתי אותו בטעם דומה, טעם שברחבי הטבע מסכימים שהוא זוועה, ורק מין אחד של קופי־על מתענג עליו: טעם התבלינים. ניחוחות הרוזמרין והקינמון לא נועדו לנו. הם אדי כימיקלים רצחניים שנוצרו כדי לטבוח בחיפושיות, פטריות ותולעים. אנחנו, הענקים הקשוחים, עשינו מהצ'ילי רוטב.
דוריאן הוא נשנוש לקשוחים מאיתנו. זוועה לנו, תבלין להם. מפצחיו הם פילים, דובים ופנתרים. ומי יודע, אולי טורפים חווים אותו כמו שאנחנו חווים ריח גבינה בשלה? זהו הטעם שנועד לאחר ולא לך. בזה אנחנו באמת לא מורגלים. ואולי, כמו בכאב החריף, זה חלק מהריגוש?
לי נותר רק להשיג לעצמי דוריאן קפוא. אבל זה ייקח זמן. איפה שבדקתי נגמר, ובדקתי מעט. נראה לי, לאור כל הנ"ל, שלבינתיים אדחה את מפגשי הראשון עם ביצת הדרקון.
אבל לוּאַלֶן, האלְף הפייטן - הוא היה הולך על זה בלי לחשוב פעמיים, וחוזר עם סיפור.
אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"
