"ספרו לנו איך הבסתם את גלקטוס!", מבקש עיתונאי נלהב מארבעת גיבורי העל המכונים "ארבעת המופלאים". הם נמצאים במסיבת עיתונאים, רגע אחרי שנחתו בכדור הארץ מגיחה לחלל החיצון, שם התעמתו עם גלקטוס, ענק טורף עולמות שמתכנן להשמיד את כדור הארץ. "הבסנו אותו?", משיב ריד, מנהיג החבורה, כשהוא מבולבל מהשאלה. "לא הבסנו אותו. היה ניסיון למשא ומתן. הוא נכשל. הוא ביקש לקבל את הבן שלנו בתמורה לכך שיחוס על כדור הארץ. וסירבנו כמובן". "אבל אנחנו בטוחים עכשיו?" שואל עיתונאי נוסף. "אני לא יודע", משיב ריד, והחבורה עוזבת את המקום ולא עונה יותר לשאלות. האוכלוסייה כולה חווה משבר אמון מול ההנהגה שלה: האם ארבעת המופלאים הם ארבעת האנוכיים?
השבר הקיומי הזה הוא לב העלילה של "ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים", סרט גיבורי העל החדש של מארוול, שמתרחש ביקום שונה מזה של הסרטים האחרים באולפן: על כדור ארץ שבו אין גיבורי־על אחרים מלבד ריד, מדען מבריק עם זרועות אלסטיות, אשתו סו, פעילה חברתית ופוליטית שמסוגלת להיות בלתי נראית ולשלוט באור, אחיה האסטרונאוט ג'וני, שמסוגל להפוך ללפיד אש, והחבר הכי טוב שלהם בן הטייס, שנראה כמו סלע אנושי ובעל חוזק רב. כולם קיבלו את כוחותיהם בעקבות תקלה שאירעה במשימת חלל שאליה יצאו יחד, ומאז הם מתפקדים כמו משפחה, ואפילו גרים באותו מגדל גבוה ומתוחכם שהופך למבנה מבוצר בלחיצת כפתור.
הסרט מפגיש אותנו עם המופלאים ארבע שנים לאחר התקלה ההיא, כשהם מבוססים כגיבורי־על וכמנהיגים שהעולם מקשיב להם — לא רק בגלל הכוחות שלהם, אלא גם בגלל הכישורים האישיים שלהם. אלא שעכשיו המנהיגות שלהם עומדת בפני מבחן בלתי אפשרי: האם יוותרו על הילד שלהם או על כדור הארץ והחיים עליו? ובעודם מנסים למצוא דרכים חלופיות להביס את הענק, המוני אנשים זועמים עליהם וזועקים: למה הילד שלהם שווה יותר משאר הילדים והמשפחות? למה בעצם לא להקריב אחד תמורת כולם? "זה מפחיד", אומרים זה לזה ארבעת המופלאים בעודם מסתכלים מלמעלה על ההמון שצובא על המגדל שלהם, "זה מפחיד כי הם שונאים אותנו, כי הם חוששים ומפחדים".
השאלה "למה החיים של X שווים יותר מהחיים של Y?" הפכה להיות דומיננטית בשיח הציבורי בישראל מאז 7 באוקטובר: חיי המתנחלים בגדה לעומת אלה של תושבי העוטף; החטופים לעומת החיילים; החרדים לעומת המילואימניקים; וכמובן חיי עזתים חפים מפשע שנפקדים מרוב השיח הישראלי.
הנבל דורש לקבל מהמופלאים את בנם בתמורה לכך שיחוס על כדור הארץ. כשהם מסרבים, המונים זועמים: למה הילד שלהם שווה יותר משאר הילדים? זו שאלה שעולה תכופות גם בישראל מתחילת המלחמה
בסרט ניתנת תשובה ברורה — כל החיים חשובים באשר הם, ולכן צריכים לחתור לפתרון שיציל את כולם ככל הניתן. זה כמובן פתרון מורכב ומאתגר בהרבה, אך הוא הבחירה האחראית האמיתית. כי בריחה לפתרון של או/או היא התחמקות מאחריות. זו רק הדרך המניפולטיבית של שלטון פופוליסטי לפלג את העם, לשסות אוכלוסיות שונות זו בזו ולחזק כך את מעמדו.
כמנהיגה אמיתית, סו לא בורחת מהמבקרים שלה. היא לוקחת את תינוקה פרנקלין ויורדת אל ההמונים לדבר עמם. "אני חלק ממשפחה קרועה, אחי ואני איבדנו את אמא שלי בתאונת דרכים בגיל צעיר, אני יודעת איך זה מרגיש. יש לי משפחה היום", היא אומרת לאומה בעודה מחווה אל חבריה, וממשיכה: "משפחה זה להיות חלק ממשהו גדול יותר, ויש לנו אתכם כמשפחה. ההורים שלי אמרו שהם יזיזו את השמים ואת הארץ עבורנו. אני לא אקריב את הבן שלי למען כדור הארץ, ואני לא אקריב את כדור הארץ למען הבן שלי". הקהל מקשיב לה ומשתכנע. למה? כי המעשים שלה בעבר תמיד הוכיחו שהיא מחויבת לטובת האנושות.
סו ויתר המופלאים מוצאים פתרון שעשוי לעבוד: לשגר את כדור הארץ למקום אחר שיסתיר אותו מהענק. הם מצליחים לשכנע את כל העולם לעבוד יחד, לתת כתף בבנייה, מימון ואספקת חומרים ולהסכים להפסקות חשמל יזומות כל ערב. כולם מתלכדים סביב המופלאים כי הם הציגו מטרה ואסטרטגיה ברורות, והפגינו אחריות אישית ברורה. וכשמגיע רגע האמת, כל ארבעת המופלאים מוכיחים שהנאמנות שלהם למשפחה הגרעינית לא גורעת מהנאמנות והאחריות שלהם לאוכלוסייה שאותה הם מנהיגים.
אבל התוכנית לשיגור כדור הארץ נכשלת, וארבעת המופלאים צריכים למצוא בבהילות פתרון חדש. בלית ברירה הם משתמשים בבן שלהם כפתיון כדי לפתות את הענק הרעבתני ואז מצליחים לשגר אותו הרחק אל החלל. התוכנית הזו מצליחה כי מנהיגי העם מוכנים להקרבה אישית — כל אחד מהם כמעט מאבד את חייו במהלכה.
הסרט בורא עולם שבו אופטימיות היא אופציה אפשרית, שבו שקיפות ואחריות של האנשים החזקים ביותר הן המפתח לחברה מתוקנת שיכולה לפעול יחד נגד סכנה קיומית למרות חילוקי דעות מהותיים. ועבור הצופים הישראלים הוא מצליח להיות גם מעודד וגם צורב עד כאב, כי הוא מדגיש עד כמה אנחנו מבודדים יותר מאי פעם בעולם, ומפולגים בינינו לבין עצמנו — אפילו השאלה "מה אם זה היה הילד שלך?" כבר לא מופנית רק אל המנהיגים שעונדים סיכות צהובות בעודם מסכלים הסכמים, אלא גם הפכה לנשק נגד משפחות החטופים ("למה חיי החטופים עדיפים על חיי החיילים?") והמתנגדים למלחמה ("עדיף הילד שלי מאלפי ילדים בעזה"). כאילו שזה חייב להיות משחק סכום אפס.
"ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים" מבהיר שהדהירה לפתרון שמיטיב עם אחד על חשבון השני פוגעת בכולנו ואינה מחויבת המציאות. במקום לוותר מראש על חיי אנשים מסוימים ולדרדר אותנו לתהום מוסרית, ההנהגה צריכה להראות שהיא מוכנה להקריב את חייה שלה עצמה — כלומר את שרידות הקואליציה — למען טובת הכלל, ובמקום לברוח מאחריות, להתחיל לשמש דוגמה אישית.
