הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
בגיל 22, וולפגנג אמדאוס מוצרט היה בשפל של חייו. הוא התייסר על מותה של אמו, היה מתוסכל מכך שלא קיבל משרת מלחין בפריז וזעם על "הצרפתים הטיפשים האלה שכנראה חושבים שאני עדיין בן 7 כי זה הגיל שבו הייתי כשראו אותי לראשונה", כפי שכתב ביולי 1778. הוא חזר לזלצבורג שבאוסטריה כשהוא כבר לא ילד פלא מסעיר אבל עדיין לא יוצר עצמאי, והתאחד עם אביו שגם היה המנהל שלו. לפי המוזיקולוג האמריקאי קרייג רייט, הרגע שבו חזר המלחין לעיר הולדתו היה הצומת המסוכן ביותר בקריירה שלו, ואלמלא היה לוקח בו את הפנייה הנכונה, סביר להניח שגורלו היה נחתם כהבטחה בלתי ממומשת.
"אחד הדברים שאיפשרו למוצרט להפוך לגאון יצירתי היה שהוא נטש את אביו השתלטן", אומר רייט (Wright), פרופסור אמריטוס באוניברסיטת ייל ואחד החוקרים הבולטים של תופעת הגאונות, בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "אביו ניסה לשמר את מעמדו כילד פלא, ומוצרט הבין שאם הוא לא יחליט להפוך ליוצר עצמאי, זה המעמד שבו הוא יישאר לשארית ימיו והוא לקח את עצמו בידיים ונסע לווינה. למעשה הוא יצא מהבית, וזה הדבר הכי חשוב שאתה יכול לעשות כאדם צעיר", אומר רייט. ההחלטה השתלמה: בווינה כתב מוצרט 95% מיצירותיו וקיבע את מעמדו כאחד מגדולי המלחינים בהיסטוריה.
רייט סבור שפרטי מידע על אודות חייהם של גאונים אומנם עשויים להישמע כמו אנקדוטות ביוגרפיות מקריות, אבל הם מתכנסים בדרך כלל לעיקרון כללי שכמעט אין ממנו חריגות: גאונות אינה תוצאה של חניכה רבת־שנים, התמקדות בתחום אחד ואפילו לא IQ גבוה, אלא של סקרנות, התנסות במגוון תחומים ונכונות לשבור את הכלים ולהיות לא קונפורמיים.
רייט חוקר גאונים מכל התחומים יותר מארבעה עשורים. הוא הגה ולימד את "קורס הגאונים" המבוקש בייל, שעוסק בתופעת הגאונות ושבגרסת האונליין שלו צפו במשך השנים יותר מרבע מיליון תלמידים. בספרו "ההרגלים הנסתרים של הגאונים: מה שאיינשטיין, מארי קירי, סטיב ג'ובס ואחרים ידעו — ואתם יכולים לאמץ" (הוצאת מטר), הוא מספר כמה מסיפוריהם של הגאונים הבולטים בהיסטוריה. הספר, שתורגם ל־14 שפות, עשיר בנתונים, אנקדוטות ותובנות על גאונות וגם מנפץ רבים מהמיתוסים שסובבים את הגאונים ואת הדרך למצוינות בכלל. הורים שאפתניים במיוחד עשויים לראות בו מדריך לגידול אנשים יוצאי דופן.
1 צפייה בגלריה
קרייג. "למדתי שלגאונים יש הרבה תחומי מומחיות אבל עמוד תווך אחד. המסקנה שלי היא שצריך להיות סקרן ועם מגוון תחומי עניין אך גם להכיר תחום אחד לעומקו"
(צילום: Courtesy of Yale University)
"מוצרט היה יכול להיות גם מתמטיקאי"
ב־2004 שודרה בתוכנית "60 דקות" כתבה נלהבת על ג'יי גרינברג, ילד בן 12 שהפגין יכולות הלחנה יוצאות דופן. מוזיקאים נחשבים השוו אותו למוצרט ומנדלסון, קונצ'רטו שכתב הוקלט על ידי התזמורת הסימפונית של לונדון, והיה נראה שגרינברג הצעיר יגיע לגדולה, אבל זה לא קרה. נער הפלא לשעבר חי כיום חיים אנונימיים למדי בניו זילנד בלי שהשאיר את חותמו בעולם המוזיקה.
בעוד מפתה לראות בסיפורו של גרינברג תעלומה לא פתורה ולתהות מה השתבש בדרכו של המלחין הצעיר לבגרות, רייט רואה בו דוגמה טובה לכך שרק לעתים נדירות ילדי פלא מתפתחים לגאונים. לדבריו, הסיבה האמיתית לכך שגרינברג מיקד אליו תשומת לב שכזאת לפני כ־20 שנה היתה רק גילו הצעיר.
רוב הגאונים, אומר רייט, פורחים מאוחר או מוצאים את ייעודם רק בבגרותם. הכוריאוגרפית האגדית מרתה גרהם, מחלוצות המחול המודרני, התחילה לרקוד רק בגיל 20; זיגמונד פרויד החל לפתח את הפסיכואנליזה רק בגיל 40 וצ'רלס דארווין פרסם את ספרו פורץ הדרך "מוצא המינים" כשהיה כבר בן 50. התהילה העצומה שלה זכו עילויים כגון מוצרט ופיקאסו, רייט מסביר בספר, גורמת לנו להניח שלא בצדק שסיפור חייהם מרמז שהמעבר מעילוי לגאון הוא הנורמה, ושעברו של עילוי צעיר הוא תנאי הכרחי לכל גאון. הטענה הזו אולי מנוגדת לאינטואיציה, אבל הנתונים תומכים בה: מחקר שפורסם בדצמבר בכתב העת "Science" מראה שקיים מתאם שלילי בין ביצועי שיא בבגרות לביצועי שיא בילדות, וכי כ־90% מהילדים שנחשבו עילויים לא הטביעו חותם משמעותי בעולם בבגרותם.
עוד דבר שנוגד את האינטואיציה הוא הגדרתו של רייט לגאונות. בניגוד לרוב בני האדם הוא לא רואה אותה כחוכמה או כישרון יוצאי דופן, אלא כיכולת לשנות את העולם. "האנשים שאנחנו זוכרים כגאונים, בין שזה מוצרט, איינשטיין או פיקאסו, הם בני אדם ששינו את פני החברה. לאחר מותם האנושות היתה במקום אחר".
את היכולת החמקמקה לשנות את העולם מפרק רייט בספר ל־14 תכונות, שלדבריו מתקיימות אצל גאונים אמיתיים ושהעיקריות שבהן הן מוסר עבודה, חוסן נפשי, מקוריות, דמיון ילדי, סקרנות בלתי נדלית, תשוקה, יצירתיות, מרדנות, חשיבה פורצת גבולות ואובססיביות. למי שרוצה לשנות את העולם הוא ממליץ לאמץ כמה הרגלים ולנקוט כמה פעולות: לעסוק בפעילות מרגיעה ויצירתית; להשאיר ליד המיטה דף וכלי כתיבה כדי לתעד רעיונות מבריקים, אם יגיעו; לאמץ שגרת עבודה יומית שמעלה תפוקה כי מתברר שרוב הגאונים משקיעים זמן רב יותר מהאדם הממוצע בעבודתם; לעבור לעיר גדולה או אוניברסיטאית שהחיים בה יגרו את מוחכם; ולא לפחד להיות יצירתיים גם בגיל מבוגר. קחו דוגמה מג'וזפה ורדי שנטש את ההלחנה ל־15 שנה עד שחזר אליה בסערה עם האופרה "אותלו".
המחקר שפורסם ב"Science" תומך בעוד תובנה מרכזית של רייט — התנסות במגוון תחומים, להבדיל מהתמקדות בתחום אחד, היא דפוס נוסף של גאונים. "מוצרט לא היה רק מוזיקאי", רייט מדגים. "רבים לא יודעים שהוא עסק במתמטיקה כבר בגיל 11 או 12 והתעניין בפרופורציות, ביחסים מרחביים ובחידות מתמטיות. כשבוחנים את המוזיקה שלו — פוגות, מבנים, יחסים — רואים חשיבה מתמטית. הספרייה שלו היתה די מגוונת מבחינת התוכן שלה, וכללה גם ספרי פילוסופיה ומחזות. הוא לא היה יכול לכתוב את האופרות שהוא כתב, כגון 'נישואי פיגארו', בלי לדעת משהו על האנושות. התפיסה השגויה היא שמוצרט היה ילד פלא חד־ממדי שהפך לגאון, אבל האמת היא שהוא היה כל כך מוכשר שהוא לא היה צריך להשקיע זמן רב בפיתוח הכישרונות שלו, והוא היה יכול ללכת גם במסלולים אחרים של עניין, כולל מתמטיקה".
מה זה אומר לגבי הורות?
"תראי, הנכד שלי בקושי בן חמש, והוא מנצח אותי ואת כולם ארבע מתוך חמש פעמים ב־Genius Squares, משחק של סידור מרחבי. האם זה אומר שהוא גאון? לא. הוא פשוט מפעיל עיבוד, והמוח שלו מחווט כך בין היתר כי אבא שלו מתמטיקאי. זו דרך חשיבה גנטית, כנראה, וזה מצוין בשבילו. אבל חס וחלילה שתגידו במקרה כזה: 'זה מה שהילד שלי הולך להיות'".
למה?
"כי אז יש סכנה שתקטלגו אותו מוקדם מדי. כשמכניסים ילד ל'קופסה' — מוזיקה, מתמטיקה, שחמט — ולא נותנים לו הזדמנות לחקור דברים אחרים, חונקים את ההתפתחות שלו. מעבר לזה, עם הזמן האנושות תמצא דרכים — והטכנולוגיה כבר מוצאת — לבצע את המיומנויות האלה מיידית. אז מה יהיה הערך של הכישרון הצר הזה בעוד 20 שנה? כנראה מעט מאוד".
אז מה כן לעשות?
"מה שלמדתי מהמחקר ומצפייה בכל כך הרבה אנשים הוא לעודד ילדים לעשות לא רק A, אלא גם Z. לא להגיד לילד שטוב מאוד במשהו: 'זה מה שאתה, בזה תתמקד, בזה תתאמן בלי סוף', או כמו שהיו אומרים לי, 'תתאמן או שאין ארוחת ערב'".
זה לא סותר את עקרון 10,000 השעות של הפסיכולוג השבדי אנדרס אריקסון שלפיו התמקדות בתחום מסוים מייצרת מצוינות?
"מניסיוני בחקר גאונים למדתי שיש להם הרבה תחומי מומחיות אבל עמוד תווך אחד: אמנות, מוזיקה, מדע, פילוסופיה. המסקנה שלי היא שצריך להיות סקרן, עם מגוון תחומי עניין ויכולת ליצור חיבורים בין העולמות השונים, אך גם להכיר תחום אחד לעומקו. אז כן, תעודדי את בתך ללמוד דבר אחד ממש טוב, אבל גם לרכוש ידע משמעותי בדברים אחרים".
אם כבר אנחנו מזכירים בנות, התרשמתי מכך שהקדשת פרק שלם בספר לנשים גאונות ולשאלה איך מוציאים יותר מהן לאור. מה הניע אותך לכך?
"הנשים בחיי. בראש ובראשונה אשתי, ובמידה מסוימת גם אמא שלי. ראיתי מקרוב נשים חכמות מאוד, מוכשרות מאוד, שפשוט נמחצו תחת ציפיות חברתיות. וזה גם מה שגורם לי לחשוב שדתות או תרבויות שלא מציעות שוויון הזדמנויות עושות דבר טיפשי באופן בלתי נתפס: הן מדירות 50% מהאנרגיה, מהכישרון, מהתקוות ומהפוטנציאל של האוכלוסייה. למה שמישהו ירצה לעשות את זה? אין בזה שום היגיון, מלבד מסורת ודת. תמיד הכתה בי העובדה שרבים מהאנשים שאני מעריץ כגאונים, בייחוד מדענים, התגלו כאגנוסטיקנים עמוקים. הם לא האמינו בחיים לאחר המוות, ולא באיזו היררכיה שמקדשת מגדר אחד על פני אחר. בסוף כולנו חוזרים להיות חנקן, פוספט ואשלגן. מגדר, למיטב ידיעתי, אינו יסוד כימי".
"דתות או תרבויות שלא מציעות שוויון הזדמנויות לנשים עושות דבר טיפשי באופן בלתי נתפס: הן מדירות 50% מהאנרגיה, מהכישרון, מהתקוות ומהפוטנציאל של האוכלוסייה. אין בזה שום היגיון, מלבד מסורת ודת"
"תנו לילדים להמציא סיפורים לפני השינה"
גם אם גאונות מתפתחת מאוחר, אי אפשר שלא לתהות אם היא מולדת או מושגת באמצעות עבודה קשה. רייט סבור שמדובר בשילוב של השניים שתלוי באדם. "אתן לך דוגמה שאני אוהב: מחליק הקרח האולימפי ניית'ן צ'ן היה סטודנט שלי, ובעוד הוא חשב שההצלחה שלו היא 80% כישרון ו־20% עבודה קשה, אמא שלו חשבה שהיא 80% עבודה קשה ו־20% כישרון. אנחנו לא יודעים מה היחס וזו חידה שמלווה אותנו כבר כמעט 200 שנה מאז שחוקר הטבע פרנסיס גלטון כתב על "nature vs nurture", הוא אומר.
התשובה החד־משמעית היחידה שהוא מציע לקוראיו היא שלכל הפחות, ציונים מוערכים יתר על המידה, ואינם מנבאים הצלחה בקריירה, וגם לא גאונות. "מבחני ה־SAT ו־ACT (המקבילים לפסיכומטרי בישראל) לא מודדים את הפוטנציאל האישי, משום שהם לא בוחנים יצירתיות, אלא חשיבה מילולית וכמותית ועושר משפחתי, כי אם יש לך כסף לשכור מורים פרטיים שיעזרו לילד שלך להתכונן הוא יקבל ציון גבוה יותר".
מה לגבי IQ?
"IQ אינו מדד שימושי במיוחד. לפני כמאה שנים הפסיכולוג האמריקאי לואיס טרמן ערך בסטנפורד מחקר שבו התחקו במשך 40 שנה על 1,500 תלמידים עם IQ של יותר מ־135 — תנאי הסף לקבלה לתוכנית הגאונים של האוניברסיטה, ובסוף אותן 40 שנה, החוקרים העידו שלא היו להם גאונים ולא היו זוכי פרס נובל. יתרה מכך, הם לא קיבלו לתוכנית אנשים שזכו בפרס נובל בהמשך חייהם ולואיס אלוורז (חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1968) היה אחד מהם".
לא רק הוא. בספר מזכיר רייט לא מעט גאונים שהיו רחוקים מלהצטיין בלימודיהם: כך, צ'רלס דארווין היה תלמיד כה גרוע בשנות חייו המוקדמות, שאביו חזה שהוא יהיה חרפה למשפחה; וינסטון צ'רצ'יל הודה כי "במקומות שבהם שום דבר לא גירה את התבונה, את הדמיון או את הסקרנות שלי, לא רציתי או לא הצלחתי ללמוד"; חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1956, ויליאם שוקלי, לא התקבל לתוכנית הגאונות של סטנפורד מפני שתוצאות מבחן ה־IQ שלו היו נמוכות מדי; הסופרת ג'יי קיי רולינג הודתה שסבלה מ"היעדר בולט של מוטיבציה באוניברסיטה", ושהישגיה הממוצעים היו תוצאה של "הרבה יותר מדי שעות שבהן ישבתי בבית קפה וכתבתי סיפורים במקום לשבת בהרצאות"; והממציא תומס אדיסון תיאר את עצמו כמי ש"לא עמד בראש הכיתה אלא בסופה".
בספר אתה כותב לא מעט על חשיבותה של סקרנות להתפתחותה של גאונות. האם הסקרנות מולדת או שאפשר לטפח אותה?
"זו תכונה שהיא במידה רבה מולדת, אז אני חושב שאפשר לעודד אותה, אבל לא ללמד אותה. זה אפילו מאכזב לפעמים: חלק מהילדים שלי סקרנים יותר מאחרים. אשתי, חכמה ככל שהיא, איננה אדם סקרן במיוחד. אני גם לא בטוח מה בדיוק הקשר בין סקרנות, נטייה לסיכונים מול הימנעות מהם, חרדה, ואיך כל הדברים האלה משתלבים יחד".
אולי יש סוגים שונים של סקרנות? סקרנות אינטלקטואלית מול סקרנות שקשורה ללקיחת סיכונים. אפשר להיות סקרנית אינטלקטואלית — לקרוא הרבה, לדבר עם אנשים חכמים — בלי לצאת מהבית.
"זו נקודה מעניינת שאני מודה שמעולם לא חשבתי עליה כך. במקרה שלי למשל אני עדיין מטייל הרבה בעולם, אבל זה נעשה קשה יותר ככל שמתבגרים — בדיוק תכננו לנסוע לאחד האגמים באיטליה עם זוג חברים, ואז אחד מהם קיבל התקף לב בחג המולד. אז עולה השאלה: האם זה חכם, עם כל הבעיות הרפואיות והסיכונים שגיל מבוגר מביא איתו? ואני חושב שכן. בעיניי, רוב מה שאנחנו עושים, אפילו נסיעות, נובע בסופו של דבר מסקרנות. נקודה".
ואיך אתה מציע לעודד סקרנות אצל ילדים?
"אחת הדרכים היא להמיר את הקראת הסיפורים לפני השינה בלעודד אותם להמציא סיפורים משל עצמם. עשיתי את זה די באינטנסיביות עם נכדיי ואני ממשיך גם כיום כשהם כבר גדולים יותר ומבקש מהם לכתוב לי אותם, כי בעיניי, סיפורים הם שער ליצירתיות, להרחבת המוח ולכל מה שמגיע אחר כך".
"כשמכניסים ילד לתחום מסוים - מוזיקה, מתמטיקה, שחמט - ולא נותנים לו הזדמנות לחקור דברים אחרים, חונקים את ההתפתחות שלו. לא כדאי לומר לילד שטוב במשהו 'תתמקד בזה, זה מה שאתה'"
"גאונים כמעט אף פעם לא צומחים בעושר מופלג"
רייט גר בסרסוטה שבפלורידה עם בת זוגו ואם ארבעת ילדיו. הוא נולד באוקלהומה למרצה למינהל עסקים ולעקרת בית ובצעירותו היה פסנתרן קלאסי. בשנות השישים הוא למד בבית הספר למוזיקה של אוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק, אך "היות שלא יכולתי להלחין או להתפרנס כפסנתרן על במות, למדתי בהרווארד, עשיתי דוקטורט והפכתי למורה ולחוקר של תולדות המוסיקה הקלאסית", הוא כותב בספר.
העיסוק שרייט פיתח בתופעת הגאונות נובע מהעניין הרב שהוא גילה במוצרט לאחר שראה את הסרט אמדאוס, ומהדמיון שהוא זיהה לדבריו בין המלחין לבין איינשטיין שניגן גם הוא. "ההרגלים הנסתרים של הגאונים" מקפל בין דפיו יותר מ־40 שנות מחקר על גאונות, ומציג כמה מסקנות מפתיעות. למשל, הוא מראה שרוב הגאונים נולדו לבני מעמד הביניים. "גאונים כמעט אף פעם לא צומחים מתנאים של עושר מופלג", רייט כותב בספר, ומחריג את צ'רלס דארווין, שזכה לתמיכה כלכלית מלאה בצעירותו וגם ירש הון קטן. "גאונים אינם צומחים משני הקצוות של הקשת הכלכלית — בתנאים של עוני קיצוני יש רק מעט הזדמנויות, וכשהעושר מופלג אין שום תמריץ. חישבו על הגאונים הבאים ועל המקצועות שבהם עסקו האבות שלהם: שייקספיר (יצרן כפפות), ניוטון ולינקולן (איכרים), פרנקלין (יצרן נרות), באך (החצוצרן של העיירה), אדיסון (בעל פונדק), קירי (מורה), קינג (מטיף), מוריסון (רתך) ובזוס (בעל חנות אופניים)". ואולי המרתק מכל — שאין מתאם בין מוסריות לבין היכולת לשנות.
רייט גילה זאת כשצלל לחייו של פיקאסו, והמחקר שלו קיבל תפנית קודרת. "פיקאסו חולל נזק רב לנשים בחייו", הוא כותב על מי שהוא מכנה "גאון ומפלצת". "הוא היה אדם מתעלל רגשית ופיזית והטיל אימה על נשותיו והפילגשים שלו. את אולגה אשתו הראשונה הוא הכה וגרר בשערה; את דורה הפילגש שלו הוא הכה עד אובדן הכרה; פרנסואז, אמם של שניים מילדיו, הותקפה בידי שלושה עקרבי ים בזמן שהוא צפה וצחק בחדווה".
אלא שעד מהרה גילה רייט שפיקאסו ממש לא היה הגאון המרושע היחיד. קרוואג'ו היה רוצח, סטיב ג'ובס התנכר לבתו והתעמר בעובדיו, וקוקו שאנל שיתפה פעולה עם הנאצים ואיפשרה את פעילותם בפריז בזמן מלחמת העולם השנייה. "האנשים הללו היו אובססיביים, היתה להם מטרה והם התכוונו להשיג אותה גם אם זה אומר שהם ישליכו את שאר האנושות 'מתחת לאוטובוס'", הוא אומר. "התשוקה הזאת כל כך דומיננטית אצלם שהם לא יכולים לחשוב על שום דבר אחר".
ההגדרה שלך מן הסתם חלה גם על ראשי מדינות ופוליטיקאים.
"כן, וזה יכול להיות מסוכן, כי יש פוליטיקאים שכולנו מתעבים, שלפי ההגדרה שלי הם גאונים. גם אנשים הרסניים בעיניי — ויש כאלה ממש כאן, בארצות הברית, אנשים שמשבשים את החוקה, משנים את המבנה הפוליטי ומקצצים הטבות בריאות ומזון — הם גאונים משום שהם משנים את העולם".
ודאי שמעת שלבנימין נתניהו מיוחס IQ 180.
"מצחיק, זה בדיוק ה־IQ של איינשטיין. אני בטוח שאם תשאלי את דונלד טראמפ מה ה־IQ שלו, הוא כנראה יגיד 18 או 180 אלף".
