הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
צמד האחיות איילה ורינה ניהלו בוטיק אופנה בתל אביב, שבזמן המלחמה נקלע לקשיים. במודעות ממומנות שהציפו את הרשת הן בישרו בצער על סגירת מפעל חייהן, והזמינו את הציבור לרכוש בגדים, נעליים ותכשיטים במחירי חיסול. "בוטיק איילה־רינה יוצר אופנה נצחית ומינימליסטית בהשראת הרוח הדינמית של לונדון", נכתב באתר המעוצב שלהן, תחת תמונה מחויכת של המייסדות. עבור גולשים רבים זו נראתה כמו עסקה מושלמת: גם עזרה לעסק מקומי בשעתו הקשה וגם רכישה של בגד אופנתי במחיר מציאה. היתה רק בעיה אחת בסיפור הזה: הוא היה מומצא לחלוטין.
בתוך כמה שבועות הלקוחות שהמתינו למשלוח שבושש לבוא גילו כי בוטיק איילה־רינה לא היה קיים מעולם, הפנים המחייכות והקטלוג המרשים נוצרו באמצעות בינה מלאכותית, ומאחורי האתר עמדו נוכלים, כנראה ממדינה זרה, שניצלו ימים של אמפתיה וסולידריות אזרחית בישראל כדי לתרגם אותם לכסף קל.
ננסי, מורה במקצועה שנפלה קורבן לתרמית, פרסמה פוסט בפייסבוק כדי להזהיר נשים אחרות, והתגובות שקיבלה הבהירו כי אנשים מכל הגילים, הרקעים והאזורים בארץ נפלו כמותה בפח. המגוון האנושי הזה המחיש את הקונצנזוס המחקרי המקובל: בעידן הדיגיטלי, ככל שיכולות הבינה המלאכותית הולכות ומשתכללות, אין פרופיל אחיד לקורבן ההונאה, ואין מאפיין דמוגרפי שמעניק חסינות מפניה. כולם יכולים ליפול בפח.
אומנם המגמה הזו רווחת בכל העולם, אך בארץ היא נפוצה במיוחד. אף שהישראלים מובילים בחזית החדשנות הטכנולוגית, הם מפגרים באופן עקבי במדדי האוריינות התקשורתית והחוסן הדיגיטלי. כך למשל, ישראל קיבלה את הציון 42 (מתוך 100) במדד האוריינות התקשורתית הנחשב של ה־Open Society Institute, שמשקלל את איכות החינוך במדינה (בעיקר על בסיס ציוני מבחני PISA), חופש העיתונות, רמת האמון של האזרחים זה בזה ובמוסדות המדינה והנגישות לאמצעים דיגיטליים המאפשרים מעורבות אזרחית. במדד האחרון, שפורסם ביוני 2023, ישראל דורגה במקום 32 מתוך 41 המדינות שנבחנו.
תמונה דומה עולה גם מדו"ח PIAAC של ה־OECD שמודד אוריינות בקרב מבוגרים: ישראל מדורגת בו במקום 27 מתוך 31 המדינות המשתתפות, והציון שלה ירד בעשור החולף. לפי הדו"ח, שפורסם ב־2024, 36% מהישראלים דורגו ברמת מיומנות הקריאה הנמוכה ביותר, המאופיינת ביכולת להבין טקסטים קצרים או משפטים פשוטים בלבד ובקושי ניכר בהסקת מסקנות; במבחנים שבדקו אוריינות כמותית ופתרון בעיות, הישגי הישראלים היו נמוכים מהממוצע; ורמת האוריינות הכללית של אקדמאי ישראלי ממוצע היתה דומה לזו של בוגר תיכון במדינות המובילות, ואפילו נמוכה ממנה.
ובעוד ישראל משתרכת בתחתית, בצמרת של שני המדדים הללו ניצבת אותה מדינה — פינלנד. לא מדובר בצירוף מקרים, אלא בתוצאה של החלטה אסטרטגית של המדינה להפוך את האוריינות התקשורתית לנדבך מרכזי בביטחון הלאומי לאחר שב־2014, כשרוסיה פלשה לחצי האי קרים, היא מצאה עצמה בקו האש הדיגיטלי: המוני טרולים הציפו את הרשת בסיפורים מפוברקים על ממשלת פינלנד שמטייחת פשעים של מהגרים בשיאו של משבר הפליטים באירופה, בעלילות דם על פקידי סעד סקנדינבים שחוטפים ילדים ממשפחות דוברות רוסית, ובתיאוריות קונספירציה על התחמשות גרעינית של המדינה שמסכנת את שלום האזור כולו.
פינלנד כבר היתה מתורגלת בקמפיינים רוסיים שנועדו להשפיע על דעת הקהל שלה עוד מימי המלחמה הקרה, אלא שהחידושים הטכנולוגיים הפכו את האתגר למורכב הרבה יותר. זו היתה קריאת השכמה שהבהירה לממשלה שכדי להבטיח את חוסן הדמוקרטיה, הפינים יצטרכו לא רק לדעת לקרוא, אלא גם לזהות ולנתח מניפולציות תודעתיות בזמן אמת. התוצאה היתה תוכנית לאומית ל"חסינות עדר" דיגיטלית בהובלת המכון האודיו־ויזואלי הלאומי של פינלנד (KAVI), רשות ממשלתית הפועלת כזרוע של משרד החינוך והתרבות.
"המטרה שלנו היא לחסן את הציבור מפני מידע כוזב, עוד לפני שהוא מופץ. זהו קו ההגנה הראשון שלנו", מסביר ד"ר קארי קיווינן, מומחה פיני בעל שם עולמי למאבק בדיסאינפורמציה, שהיה מעורב בפיתוח התוכנית. "ישראל מצוידת במערכות ההגנה האווירית הטובות בעולם, אבל צריך לזכור שמערכות כאלה לא מגינות על התודעה, ודיסאינפורמציה היא כלי נשק פורץ גבולות. לכן, האזרח המושכל הוא עמוד השדרה של החוסן הלאומי".
איך הופכים אזרח למושכל?
"בעזרת חינוך כמובן. ממשלות משקיעות כל כך הרבה כסף בהגנה צבאית, וכל כך מעט בהגנה על התודעה. גם ממשלת פינלנד לא משקיעה מספיק תקציבים בתחום הזה, אבל היא מכירה בחשיבותו, ולכן אוריינות תקשורתית היא חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים כבר בגיל הרך, מתוך הבנה שכבר בשלב הזה הילדים חשופים למדיה בכל מקום.
"עם ילדי הגן צוותי החינוך בעיקר מנתחים סיפורים ומשחקים. לא דורשים מהם חשיבה ביקורתית מורכבת, אלא פשוט לחקור את הסביבה, לשאול שאלות ולהיות ערניים. בבית הספר המיקוד עובר להכרת המרחב הדיגיטלי: מעודדים את הילדים לחפש מידע ומבססים אצלם את התובנה שכל אדם יכול לייצר תוכן מקוון, כדי שיסיקו מכך על אופי המידע באינטרנט. בהמשך, הם נדרשים להעריך בעצמם את מהימנות המידע וגם לזהות מצבי סיכון ולדעת כיצד לפעול. מבני הנוער אנחנו כבר מצפים שידעו לזהות את המניעים המסחריים והפוליטיים שמאחורי קמפיינים דיגיטליים, ושיכירו סוגים שונים של איומי סייבר ודרכי התמודדות איתם".
כשבילוש הופך למשחק ילדים
התוכנית הלאומית של KAVI מתמקדת בראש ובראשונה במערכת החינוך, ומטמיעה תוכני אוריינות במערכי הלימוד בבתי הספר. המכון גם מעמיד לרשות הציבור מאגר מידע מקוון חינמי של מערכי שיעור, תרגילים אינטראקטיביים ומדריכים פדגוגיים, ומוביל יוזמות להעלאת מודעות, כגון שבוע האוריינות התקשורתית השנתי, שבמסגרתו אלפי מחנכים מעבירים פעילויות העשרה.
המודל הפיני רואה באוריינות תקשורתית מיומנות יסוד שחייבת להיות נוכחת בשגרה, ולכן במקום להוסיף שיעורים ייעודיים למערכת השעות, היא מוטמעת במקצועות הקיימים. כך למשל, בשיעורי מתמטיקה התלמידים לומדים כיצד סטטיסטיקה וגרפים יכולים לשמש כלי להטיית דעת קהל; בשיעורי היסטוריה וספרות הם מנתחים תוכני תעמולה ולומדים להבדיל בין עובדות לדעות; ובשיעורי אמנות הם מתנסים ביצירת תוכן באמצעות כלי בינה מלאכותית כדי להבין מקרוב כמה קל לזייף תמונה.
התוכנית שמה דגש על התנסות חווייתית. במקום להלאות את התלמידים בחומר תיאורטי מייגע, הם נדרשים להפשיל שרוולים ולפעול כחוקרי מודיעין המפרקים את המידע הכוזב בעצמם. לדוגמה, בשיעור שעוסק בתיאוריות קונספירציה, התלמידים לומדים לזהות מאפייני קונספירציה קבועים, כגון קבוצות חשאיות שפועלות בצללים וחלוקה דיכוטומית ופשטנית של העולם ל"טובים" מול "רעים". כדי להמחיש את הרעיון, התלמידים מקבלים טקסט או סרטון חשוד ונדרשים לסמן בו חמישה מרכיבים קבועים: מי ה"נבל" או הקבוצה הסודית, מה המזימה, מי הקורבן, מהי הראיה המפוקפקת ואיך המידע הזה מכוון לפרוט על רגשות של פחד ואי־ודאות. בתרגיל אחר מתבקשים התלמידים לנסות להפריך טענה קונספירטיבית על ידי הצגת עובדות והמורה משיב להם בתגובות שאופייניות לקונספירטורים, כגון הסטת השיחה מהטיעון לדובר עצמו.
במערך שיעור אחר הופכים התלמידים ל"מנתחי נתונים". הם מקבלים גרפים אמיתיים שפורסמו בתקשורת או ברשתות החברתיות ומתבקשים לאתר את ה"עיוות הוויזואלי". למשל, גרף שבו ציר ה־Y לא מתחיל ב־0, מה שגורם להבדל קטן להיראות דרמטי. בתרגיל נוסף המורה מציג לתלמידים נתון נכון עובדתית, אך חסר הקשר. למשל: "מספר מקרי הפשיעה עלה השנה ב־50%". התלמידים נדרשים לשאול שאלות כדי לחשוף את התמונה המלאה: האם מדובר בסך הכל בעלייה משני מקרים לשלושה? מה השתנה ביחס לממוצע של העשור האחרון? האם זה תואם את הגידול באוכלוסייה?
גם עלייתה של הבינה המלאכותית זכתה לתגובה מהירה מצד מפתחי תוכנית הלימודים הפינית. לדוגמה, באחד ממערכי השיעור התלמידים מבקשים מכלי ה־AI לכתוב ביוגרפיה קצרה על אדם אמיתי המוכר להם אישית, כמו מורה בבית הספר, ואז מנתחים את הפלט ומסמנים בו עובדות, חצאי אמיתות ובדיות מוחלטות. בתרגיל נוסף, הם נדרשים לאמת רשימת מקורות שכלי ה־AI סיפק בנושא מסוים, ופעמים רבות מגלים כי שמות החוקרים והמאמרים האקדמיים כלל לא קיימים במציאות.
ישנו גם שיעור המוקדש לתמונות מפוברקות, שבו התלמידים מקבלים תמונות טעונות רגשית, ונדרשים להתחקות על מקורותיהן האמיתיים בעזרת כלים כמו Google Lens. הם לומדים לאתר היכן ומתי צולמה התמונה במקור, לבחון אם עברה עריכה, ואם הטקסט הנלווה אליה אותנטי. התרגול כולל גם היבטים של גיאולוקציה (איכון גיאוגרפי): התלמידים לומדים לזהות את מיקום הצילום על ידי פענוח רמזים חזותיים בשטח, כגון שלטי רחוב או בתי עסק. המיומנויות האלה מאפשרות להם לזהות באופן עצמאי מניפולציות שבהן צילום אותנטי מוצמד להקשר שקרי.
מרכיב חיוני נוסף בחוסן הפיני נשען על מעורבות עמוקה של ארגוני חברה אזרחית — הבולט שבהם הוא Faktabaari (בר העובדות), שפועל כמעין "סיירת פדגוגית" המפתחת כלים לאנשי חינוך. צוות הארגון מכשיר באופן אקטיבי מורים ומנגיש עבורם מערכי שיעור מבוססי תרגול מעשי. כדי לשמור על עצמאות מוחלטת ועל אמון הציבור, הארגון מופעל על ידי עמותה ללא כוונת רווח, ותקציבו מבוסס על מענקים מקרנות פילנתרופיות, השתתפות בפרויקטים של האיחוד האירופי ותרומות מהציבור.
תוכנית האוריינות התקשורתית לא נעצרת בין כותלי בית הספר: תאגיד השידור הציבורי YLE לוקח חלק פעיל במשימה על ידי הפקת חומרי הדרכה לציבור וקידום שיח פתוח בנושאים כגון שקיפות, שיקולי עריכה ואתיקה עיתונאית; הארגון פקטבארי מנטר ומאמת הצהרות פוליטיות וקמפיינים דיגיטליים בזמן אמת, ומפרסם את מסקנותיו ברשת; והספריות הציבוריות מספקות הדרכה ותמיכה בשימוש במידע ובשירותים דיגיטליים, בייחוד לאוכלוסיות המתקשות בכך, כמו בני הגיל השלישי.
"החינוך לאוריינות תקשורתית מתחיל בגיל הרך בעידוד הילדים לחקור את הסביבה, לשאול שאלות ולהיות ערניים. בבית הספר מלמדים אותם לחפש מידע, להעריך את מהימנותו ולזהות מצבי סיכון. ומבני הנוער אנחנו כבר מצפים שידעו לזהות מניעים מסחריים ופוליטיים מאחורי קמפיינים, להכיר איומי סייבר ולהתמודד איתם"
2 צפייה בגלריה
קיווינן. "האזרח המושכל הוא עמוד השדרה של החוסן הלאומי, לכן ממשלות חייבות להשקיע בהגנה על התודעה"
"האתגר אדיר", אומר קיווינן, מי שעומד מאחורי פיתוח הכלים הפדגוגיים של פקטבארי, מכהן כיועץ להסברה חינוכית במשרד הקניין הרוחני של האיחוד האירופי (EUIPO); וחבר בכמה קבוצות וצוותי משימה של האיחוד ושל ארגון ה־OECD להכשרת הדורות הבאים להתמודדות עם אתגרי הבינה המלאכותית והשינויים המהירים בעולם המידע. "בעבר היו למקורות המידע שלנו שומרי סף מסורתיים – היית ניגשת לספרייה, שולפת אנציקלופדיה ויודעת בדיוק מי כתב את התכנים, מי ערך אותם ומי המוציא לאור. בהמשך, כשהופיעו מנועי החיפוש ברשת, אומנם הוצפנו בהמון תוצאות, אבל ידענו ללמד את המשתמשים איך לברור מתוכן את המקורות האמינים יותר. ועכשיו יש לנו כלי AI, שלא משקפים תמיד מאיפה הם שאבו את המידע, ומנסחים אותו באופן מקצועי ורהוט להפליא, גם כשהוא שגוי לחלוטין. לכן אנחנו מתמקדים בללמד איך מנתחים טקסטים תוך הפעלת חשיבה ביקורתית בריאה. לא ספקנות סתמית, אלא שימוש בכלים מעשיים לבדיקת עובדות".
כדי לפתח את המיומנויות שאתה מתאר נדרש ידע בסיסי קודם. בישראל יש אוכלוסיות שלא לומדות אנגלית, מתמטיקה או היסטוריה. אפשר בכלל להתגבר על הפערים האלה?
"כדי להשיב על השאלה הזאת, צריך להזכיר מהם ערכי היסוד שלנו: בשנות השבעים נחקק בפינלנד חוק זכות הילד לחינוך, והוא חל על כולם ללא יוצא מן הכלל. איכות החינוך שווה למדי בכל רחבי המדינה, וכל בתי הספר מחויבים לתוכנית הלימודים הלאומית. זה נכון גם לגבי משאבים: באזורים הכפריים בפריפריה תמצאי ספריות מושקעות ומאובזרות שלא נופלות מאלו שבערים הגדולות. הלימודים הם כמובן חינם לכל אורך המסלול, גם באקדמיה. נדבך קריטי נוסף הוא צוותי ההוראה. בשנות השמונים נקבע שכל מורה בפינלנד חייב להחזיק בתואר שני, ולימודי הוראה הם מקצוע מבוקש ומוערך מאוד. המשמעות היא שהמורים בכל המדינה מקבלים את אותם הכלים ואותה ההכשרה. ללא הסטנדרט האחיד והגבוה הזה של ידע בסיסי ותשתית שוויונית, קשה מאוד לייצר חוסן חברתי רחב".
יש אוכלוסיות שאתם לא מצליחים להגיע אליהן למרות המודל השוויוני הזה? מה לגבי קבוצות דתיות סגורות שההיצמדות לעובדות אמפיריות עלולה לערער על האמונה שלהן?
"יש אוכלוסיות שיש מקום לשיפור בעבודה שלנו איתן, כמו פליטים ומהגרים שמתקשים עם השפה, ועבורם אנחנו מתאימים תוכנית בפינית פשוטה יותר. לגבי קבוצות דתיות סגורות, בפינלנד קיימת קהילה אולטרה־פרוטסטנטית, שנמנעת, למשל, מהכנסת טלוויזיה לבתים, אבל היא מציידת את הילדים בטלפונים ניידים כמו כולם. הילדים הפינים מאוד עצמאים. הם מתניידים לבד מגיל צעיר, הולכים וחוזרים לבד מבית הספר, ולכן להורים חשובה האפשרות לשמור איתם על קשר במהלך היום. בימים אלו המדינה פועלת להגביל את השימוש בסמארטפונים במסגרות החינוך, אבל מחוץ למסגרות הילדים ממילא חשופים להכל, ולכן החשיבות של ההכוונה שלנו היא קריטית.
"בארצות הברית נתקלתי במורים שנמנעו מלדון בדיסאינפורמציה עם התלמידים מחשש שיעוררו כעס בקרב הורים רפובליקנים או דמוקרטים, אבל בפינלנד זה הרבה פחות נפוץ כי אוריינות תקשורתית נתפסת כמיומנות יסוד א־פוליטית. העיקרון שלנו פשוט: המערכת מבוססת על זכויות שוות וחובות שוות. חינוך הוא חובה שחלה גם על ההורים, וילד שמשתייך למיעוט דתי ילמד לפי תוכנית הלימודים הרגילה. אין פשרות בנושא הזה".
איך נלחמים באויב מבפנים
לצד הכלים החינוכיים, יש חשיבות רבה במודל הפיני לכלים הרגולטוריים. אחד מהם הוא חוק ה־AI, שאישר האיחוד האירופי ב־2024, ומחייב את חברות הטכנולוגיה לשקיפות בנוגע למקורות המידע ששימשו לאימון המודלים שלהן ולסימון ברור של תוכן שנוצר או עובד על ידי בינה מלאכותית. "בדיוק כפי שמוצרי חשמל נדרשים לעמוד בתקני בטיחות מחמירים כדי להימכר באירופה, חוק ה־AI קובע תווי תקן של שקיפות, מהימנות ופרטיות למערכות AI לטובת ביטחונם של האזרחים", מסביר קיווינן.
אבל כדי שרגולציה תהיה אפקטיבית נדרשים שני תנאי בסיס: האחד הוא שלציבור יהיה אמון במוסדות המדינה, והשני הוא שמוסדות המדינה לא ינצלו את האמון הזה לרעה — אלה שני פרמטרים שבהם פינלנד מצטיינת וישראל נכשלת.
לכאורה יש כאן פרדוקס: מצד אחד הפינים בולטים ברמת אמון גבוהה במוסדות המדינה, ומצד שני הם גם מצטיינים בחשדנות בריאה כלפי סביבתם ובזיהוי שקרים ומניפולציות. אבל קיווינן מסביר שאין כאן סתירה, אלא דווקא סיבה ותוצאה: "רמת האמון הגבוהה היא מה שמאפשר למדינה לפתח חוסן מפני מידע כוזב: אזרחים לא יאמינו לשקרים שגורמים עוינים מפיצים על ממשלות דמוקרטיות או כלי תקשורת, רק אם יש להם אמון במוסדות האלה. וכדי לבנות ולשמר את האמון הזה, הרשויות, כלי התקשורת וגם ארגוני החברה האזרחית בפינלנד פועלים להפריך טענות שקריות וגם לזהות מראש גורמים שעוסקים בזה ולחשוף בפומבי את הכוונות שלהם".
"כשרמת האמון של אזרחים במוסדות המדינה גבוהה, הם לא ייפלו במלכודות של גורמים עוינים זרים. כדי לבנות ולשמר את האמון הזה הרשויות, התקשורת וגם ארגוני החברה האזרחית בפינלנד פועלים להפריך טענות שקריות וגם לזהות מראש גורמים שעוסקים בזה ולחשוף בפומבי את הכוונות שלהם"
2 צפייה בגלריה
רוסיה פולשת לחצי האי קרים, 2014. פינלנד עמדה אז תחת מתקפת בוטים שהפיצו שקרים כדי לערער את הסדר החברתי במדינה. כך נולדה תוכנית החוסן הדיגיטלי
(צילום: Baz Ratner/Reuters)
הזכרת מקודם את היעלמות שומרי הסף המסורתיים — מה לגבי השידור הציבורי? הוא עדיין נתפס ככזה?
"פינלנד מדורגת באופן עקבי במקום גבוה מאוד בשיעור האמון של האזרחים בתקשורת המקומית, וב־YLE ספציפית שיעורי האמון גבוהים עוד יותר. אנחנו סומכים עליהם כי הם משעממים. אין דרמות, יש עובדות משעממות וארוכות. אתה צופה בהם ונרדם, אבל אתה יודע שהם עבדו קשה כדי להיצמד לעובדות".
בישראל תאגיד השידור הציבורי נמצא כל הזמן תחת איומי סגירה וקיצוצים מצד הממשלה. איך שומרים על שידור ציבורי עצמאי באקלים פוליטי כזה?
"בפינלנד הממשלה הרבה פחות חזקה מול תאגיד השידור הציבורי לעומת ישראל, בין השאר בזכות מודל המימון שלו — הוא ממומן באמצעות מיסוי פרוגרסיבי, אבל הכסף לא עובר דרך תקציב המדינה הכללי, אלא נכנס לקרן נפרדת, כך שהממשלה לא יכולה לפגוע בו באופן שרירותי. אומנם פוליטיקאים מהימין הקיצוני מנסים לתקוף את YLE, כי האמת מהווה איום על האידאולוגיה שלהם, אבל העצמאות של הערוץ היא כוח שתורם לאזרחים".
מה אפשר לעשות כשהמידע הכוזב מופץ בידי גורמים פנימיים?
"בכנות, יש בזה סיכון הרבה יותר משמעותי מהשפעה זרה, אפילו מזו הרוסית. כשגורמים שאמורים להיות בצד שלך מנסים ליצור קיטוב פנימי, לשכנע את האזרחים שהתקשורת היא קומוניסטית או שהממשלה שלהם פועלת נגדם, זה מייצר את הנזק העמוק ביותר לחוסן הלאומי, וזה מפחיד שבעתיים".
מהסיבות האלה פקטבארי פועל באינטנסיביות גם בזירת הפוליטיקה המקומית, ומעלה הילוך בזמני בחירות. פעילותו משלבת בין בדיקת עובדות בזמן אמת להתקפה מונעת: הארגון מזהה מראש נרטיבים שקריים בנושאים נפיצים כמו הגירה או אקלים, ומסביר איך גורמים פוליטיים משתמשים בהם — מה שמאפשר לציבור לזהות את הספינים הללו בזמן אמת.
הממשלה צריכה לבחור באמת
בישראל, בהיעדר תוכנית לאומית סדורה, את הוואקום שהותירה המדינה מנסים למלא ארגוני חברה אזרחית, כמו Fake Reporter, הפועל לחשיפה וסיכול של פעילות זדונית ברשת, או מיזם FakeOrNot, פרי שיתוף פעולה של איגוד האינטרנט הישראלי, המכון הישראלי לדמוקרטיה ומכון מופ"ת, שפועל להקנות לאזרחים כלי הגנה בסיסיים של אוריינות תקשורתית. אלא שהיוזמות האלה פועלות ללא מימון ממשלתי, ושיתוף הפעולה שלהן עם מערכת החינוך נותר וולונטרי ונקודתי.
ההישענות הכמעט מוחלטת על יוזמות אזרחיות בישראל מדגישה את המחסור ביד מכוונת מלמעלה. בניגוד לתפיסה המקובלת, הכוונה ממשלתית לא חייבת להתבטא ברגולציה מכבידה. בפינלנד, הרגולציה על התקשורת מינימלית, וחופש הביטוי והעיתונות הם ערכים עליונים ומוגנים. לכאורה, סביבה כזו עלולה להפוך לכר פורה לצמיחת ערוצי תעמולה בשירות השלטון, אבל בפינלנד האמון הציבורי מווסת את השוק: אם גוף תקשורת מפיץ שקרים באופן עקבי הוא מוקצה על ידי מועצת התקשורת, מה שיוביל לנטישת מפרסמים ולאובדן לגיטימציה ציבורית. שיטה כזו יכולה לשגשג רק במדינה שבה השלטון רואה בבורות של אזרחיו איום אסטרטגי, לא נכס — ולכן במקום לנסות לשלוט במידע, הוא נלחם בבורות.
באקלים הפוליטי הנוכחי בישראל, אפשר בכלל להבטיח חוסן דיגיטלי?
"תראי, בתקופה שבה פינלנד הובילה בציוני מבחני פיזה, נציגים של מדינות ערביות עשירות הגיעו אלינו כדי לנסות להבין איך משחזרים את ההצלחה הזו אצלן. פוליטיקאי פיני חכם אמר להם אז משפט שמלווה אותי עד היום: 'נשמח לעזור לכם, אבל למרבה הצער, אנחנו לא יכולים לייצא דמוקרטיה'".
