הפוליטיקה
יצאנו מחוזקים
לפני שנה הכריז שר התרבות מלחמה על פרסי אופיר והאקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. מיקי זוהר התרעם על הזכייה של "הים" בפרס לסרט הטוב ביותר, נחרד מהעובדה שחברי האקדמיה מעניקים פרס לסרט דובר ערבית ברובו, על ילד שמתגנב לישראל מרמאללה כי הוא רוצה לראות את הים. זוהר, אולי כי חשש להיות מואשם בגזענות, בחר לתקוף את הסרט בטענה שהוא מכפיש את חיילי צה"ל. והוא הודה שכלל לא ראה את הסרט. אם הוא, או צבא שטופי המוח שממחזרים ברשתות החברתיות את כל מה שהליכוד אומר להם להגיד, היו צופים בו, הם היו מגלים שהטענה הקלושה הזאת מופרכת לגמרי.
אבל במציאות הנוכחית זה בכלל לא משנה. באירוע ההוא זוהר הוכיח שוב שהוא בכלל לא אוהב תרבות, ולא אכפת לו ממנה. שיש לנו שר תרבות ששונא תרבות (למרבה השמחה, השנאה הזאת לא הועילה לו במיוחד בפריימריז). טקס הפרסים האלטרנטיבי שיזם, ושהוא דמיין שייהפך לטקס פרסי הקולנוע המשמעותי בישראל, התגלה כחיקוי דל של פרסי אופיר — אותם סרטים, אותם שופטים (רק חמישה שופטים במקום אלף), שה"שדרוג" היחידי בו היה אקט של בריונות שבו זוהר די כפה על הזוכים לקבל את הפרס. התעשייה, מצדה, הוכיחה שהיא כן מאמינה באמנות, ויצרה קואליציה חזקה סביב האקדמיה. איגודי היוצרים עמדו לצדה, מספר החברים בה זינק ב־20% (כיום יש 1,200 בעלי זכות בחירה), גם כלי תקשורת בינלאומיים ואקדמיות אירופאיות הביעו תמיכה במוסד המקומי מול ניסיונות ההשתקה והצנזורה של השר, ומול איומיו להנחית מכה דרמטית על תקציבי התעשייה והאקדמיה קם גם איש עסקים ישראלי עם הבטחה לתרום רבע מיליון שקל למוסד, כהבעת אמון בו. זוהר בא להחליש את האקדמיה, ויצא מחזק.
3 צפייה בגלריה
"עצמאות" של משה רוזנטל. המועמד המוביל, אבל גם הסרט הקודם של הבמאי, "קריוקי", היה מועמד מוביל - והפסיד
(צילום: ורד אדיר/באדיבות סרטי יונייטד קינג)
3 צפייה בגלריה
"תיכון מגשימים". אחד הסרטים שהכי נהניתי מהם השנה מועמד רק לארבעה פרסים
(צילום: מישה פלטינסקי)
המעמדות
הקטנים מיואשים, הגדולים בחו"ל
22 סרטים עלילתיים ארוכים התמודדו השנה על פרסי אופיר, שיחולקו ביום רביעי הקרוב. בכל אחת מהשנתיים הקודמות היו 30, אבל זו ירידה הגיונית בתקופה שבה היו שתי מלחמות עם איראן, ושרבים בעולם — ממיקי זוהר עד פסטיבל קאן — ראו בקולנוע הישראלי אויב. הימין הישראלי והשמאל האירופאי איחדו אג'נדות, והיוצרים הישראלים נשארו לבד, עם מעט הד בינלאומי, עם תמיכה מקומית מצומקת, ועם עליית מחירים מתמדת שמחייבת לקצץ בכל עלויות ההפקה, כולל מספר ימי הצילום.
התוצאה היא שנה של מעמדות, סרטים קטנים וסרטים גדולים (יחסית). עשרה מתוך הסרטים המתמודדים הם מופנמים, נזיריים, שנוכחותם כמעט בלתי מורגשת. יש בחלק מהם צדדים יפים, הצילום האינטימי עושה עמם חסד, אבל דלות האמצעים ניכרת בהם. הניסיון של היוצרים והמפיקים ליצור משהו שלם בתנאים קשים הוא אקט מלא אופטימיות וראוי להערכה, אבל אצל הצופה, או חבר האקדמיה שצופה בסרטים האלה ברצף, נוצרת תחושה של מחנק קלאוסטרופובי, ואפילו של עוני. ובחלק מהסרטים תחושת המחנק לא נגמרת בדלות ההפקה, אלא היא חלק מהותי בסרט — זה קורה ב"ואהבת", "מים רבים", "פרידה מבצק" ובעיקר ב"לאן".
ולא רק מחנק — תחושה שישראלים רבים מכירים — היה לנו השנה. צפייה מרוכזת בכל היבול המקומי (שהוצג בינתיים רק לחברי האקדמיה ולא לקהל הרחב) יוצרת תמונה של קולנוע שמאס בחייו. מוטיב ההתאבדות והייאוש חוזר בלפחות שישה סרטים — בחלק מהם דמויות מתאבדות או מנסות להתאבד, באחרים הדמויות פשוט פלגמטיות ובסוף הסרט הן נותרות באותו מצב כמו בתחילתו. אלה סרטים שעומדים במקום, טבולים בחוסר אונים. ואי אפשר לתלות זאת רק במצבנו בשלוש השנים האחרונות; בישראל נדרשות שנים כדי ליצור סרט — בדרך כלל עוברות ארבע או חמש שנים מכתיבת התסריט עד ההקרנה הראשונה.
מנגד ישנם הסרטים הגדולים יותר, אין ברירה אלא להודות — גם הקולנועיים יותר. יש בהם תנופה, יש בהם תנועה, יש בהם מוזיקה. גם הם עצובים מאוד, אבל כשצופים בהם מזדקפים בכיסא, לא קמלים. הפייבוריטים שלי הם "הבדחן" (שמועמד ל־12 פרסים) ו"תיכון מגשימים" (שמועמד רק לארבעה, מעט מדי), שני הסרטים הישראליים היחידים השנה שיצאתי מהם עם חיוך גדול וחשק לראות אותם שוב, מיד. אבל אם נניח את טעמי האישי בצד, שני הסרטים שיש בהם הכי הרבה קולנוע הם גם שני המתחרים הכי בולטים בתחרות השנה: "עצמאות" של משה רוזנטל, המועמד המוביל, ואולי הזוכה הוודאי, ששבר שיא עם 16 מועמדויות; ו"האהבות שלנו" של אבי נשר, סרט אנסמבל שמתרחש לפני, אחרי ותוך כדי 7 באוקטובר, וקיבל 12 מועמדויות. שניהם נעזרו במפיקים ומשקיעים זרים כדי לממש חזון קולנועי מובהק ולהעמיד עיצוב תקופתי, שניהם עולים בבכורה עולמית בפסטיבלים הכי חשובים בצפון אמריקה ("עצמאות" בסאנדאנס ו"האהבות שלנו" בטורונטו), ושניהם סומנו כסרטים הבולטים של השנה גם בידי אוצרי הפסטיבלים הישראליים ("עצמאות" פתח את פסטיבל ירושלים, ו"האהבות שלנו" יפתח את פסטיבל חיפה). ועוד חיבור קטן ביניהם, קולנועי — יש משהו מאוד אבי נשרי בבימוי של "עצמאות", וזה הופך את התחרות ביניהם לעוד יותר מעניינת.
גם שאר הסרטים המובילים הם סרטים "גדולים", כלומר מצביעי האקדמיה זיהו את היצירות ברמה בינלאומית. "הבדחן" של גידי דר ושולי רנד, שגם לו יש שותף הפקה אמריקאי, זכה לבכורה עולמית בפסטיבל טרייבקה. "לאן", סרט הביכורים של אסף מכנס, הופק בגרמניה והושק בפסטיבל ברלין. "מאמא", סרט הביכורים של אור סיני, הופק בפולין והוקרן בקאן. השישי במועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הוא ההפתעה של התחרות: "הביתה" הוא סרט עצמאי, קטן מאוד, אישי מאוד, שיצרה רעות אקרמן על בסיס סיפורה כילדה מאומצת. יש משהו ייחודי ויוצא דופן בסרט הזה; אני לא חושב שיש לו סיכוי לזכות, אבל מעניין שהיו חברי אקדמיה ששמו לב אליו והעניקו לו אהבה.
3 צפייה בגלריה
"לאן" של אסף מכנס. גם סרט ביכורים וגם דובר ערבית בחלקו, ושפה זרה היתה יתרון בפרסי אופיר עד היום
(צילום: מעיין בוכניק/באדיבות בתי קולנוע לב)
המגמות
שפות, התחלות, במאיות
כשפרסי אופיר חולקי לראשונה, ב־1990, היו באקדמיה רק כמה עשרות חברים. כיום כאמור יש 1,200. לא כולם אנשי קולנוע, חלק מגיעים מהטלוויזיה והתקשורת, כך שלא מדובר בבועה קטנה, והמגוון האנושי גדל עם השנים (יש באקדמיה מי שמצביע ל"הים", ויש בה מי שמלשין על הסרט לשר התרבות). ובכל זאת, יש כמה דפוסי הצבעה שחוזרים על עצמם בכל שנה, והופכים את הטקס הזה למעט צפוי מבחינתי. כשאני מצמיד את אוזני לאדמה כדי לשמוע את שעטות הסוסים המתקרבים, אני יודע לזהות את האהדה העצומה שיש בקרב המצביעים ל"עצמאות", סרט התבגרות בחולון של שנות השמונים. אבל זה בדיוק מה שחשבתי על "קריוקי", סרטו הקודם של רוזנטל מ־2022; הייתי משוכנע שהוא יזכה, והוא הפסיד ל"סינמה סבאיא". ועדיין, גם אם אני לא תמיד קולע, בפירוש אפשר לסמן כמה מגמות.
להיטים מרימים יורדים — אם עשיתם סרט שמח, שכחו מפרסי אופיר. הלהיט הישראלי הגדול של השנה הוא "קופה ראשית: הסרט". 800,000 אנשים צפו בו. ולהבדיל משוברי קופות ישראליים אחרים מהשנים האחרונות, הוא לא היה רע. אלא שלא תדעו את זה מעיון ברשימת המועמדים לאופיר. אוקיי, לא מועמדות לפרס הסרט או הבימוי, אבל משחק, צילום, עיצוב, תפאורה? יש דרכים להכיר גם בהישגים המקצועיים של שוברי קופות. כנ"ל "תיכון מגשימים", סרט נפלא בעיניי, שאולי יזכה בפרס על המוזיקה, אבל הגיע לו הרבה יותר.
זרים עולים — מאז "חתונה מאוחרת" (2001), שהכיל לא מעט סצנות בגרוזינית, נראה שחברי האקדמיה נמשכים לסרטים ישראליים שלא נשמעים כמו סרטים ישראליים. אולי יותר נוח להתלהב מסרטים שבהם אנחנו לא מבינים את כל הדיאלוגים. ב־25 השנה האחרונות ב־10 מתוך הזוכים בפרס הסרט הטוב ביותר שמענו ערבית ("עג'מי", "בית לחם", "סופת חול", "סינמה סבאיא", "ויהי בוקר", "ביקור התזמורת", "הים"), גרוזינית ("חתונה מאוחרת"), פרסית ("באבא ג'ון"), וגרמנית ואנגלית ("האופה מברלין"). לנוכח המגמה הזאת, השנה יש יתרון ל"לאן" (ערבית) ו"מאמא" (פולנית).
ביכורים נבחרים — זו סטטיסטיקה מטורפת: 17 מתוך 36 הזוכים בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר היו סרטי ביכורים. כמעט 50%. חברי האקדמיה מתלהבים מיוצרים חדשים, אלא שלסרטים הבאים שלהם הם כבר אדישים. זה נכון גם בקטגוריית המשחק, שם שחקנים ילדים (לוסי דובינצ'יק ב"קלרה הקדושה" ומוחמד גזאוי ב"היום") או נון־אקטורס (לילי קוסאשווילי ב"חתונה מאוחרת" וערן נעים ב"עיניים שלי") גוברים על שחקנים מוכרים ומנוסים. זה הופך את יאיר מזור, הילד מ"עצמאות", למועמד מוביל, וכך גם את שלושת סרטי הביכורים — "לאן", "מאמא" ו"הביתה".
נשים שולטות — עד 1996 לא זכה סרט של במאית בפרס המרכזי; מ־2020 חמישה מששת הסרטים הזוכים בקטגוריית הבימוי היו של נשים ("שבע ברכות" ויצירות הביכורים "אסיה", "סינמה סבאיא", "קרוב אליי" ו"נאנדאורי"). שתי הבמאיות המתמודדות השנה הן אור סיני עם "מאמא" ורעות אקרמן עם "הביתה".
אי אפשר באמת לשקלל את כל המגמות האלה ולגזור מהן הימור בטוח, יש עוד שלל שיקולים. ובכל זאת, אם אני מסתכל על המגמות, ומביא בחשבון שאבי נשר ומשה רוזנטל כבר מנוסים בלהפסיד בטקס הזה, התחרות האמיתית היא לכאורה בין "לאן" (סרט ביכורים דובר ערבית) ובין "מאמא" (סרט ביכורים של במאית). אם אחד מהם אכן יזכה, זה יהיה עוד אישור לכך שכל האירוע בסך הכל די צפוי, ושהבחירה אינה בהכרח קולנועית. אם "עצמאות" יזכה זו תהיה השנה השנייה ברציפות שזוכה סרט שהגיבור שלו הוא ילד שיש לו מערכת יחסים מורכבת ומתוחה עם אבא שלו — אבל שאר דפוסי ההצבעה הצפויים יישברו סוף סוף. זו באמת יכולה להיות הפתעה. והוא גם יהיה להיט.
