איך את ישנה?
"בימי חול אני הולכת לישון ב־22:15 וקמה ב־4:20. בשבתות זה אחרת: מ־2008 אני מתנדבת במשמר הגבול, מפקדת ונוהגת בניידת, עושה סיורים במושבים בסופי שבוע — הרב מאשר כי זה פיקוח נפש, ואני אוהבת את זה שאני תורמת, אחרי שההורים לא אישרו לי ללכת לצבא בגלל הדת. בשישי אני ישנה שעתיים בערב, יוצאת לסיור ב־21:30, חוזרת הביתה ב־2:00 ובשבת ישנה עד 11:00, ואז יש סיור מ־12:00 עד 17:00".
ובימי חול למה את קמה ב־4:20?
"כדי להגיע מוקדם לעבודה. הייתי סייעת של רופא שיניים, אבל כשהחלטתי להתגרש, ב־2017, עברתי הסבה. כסייעת הייתי ערה ופעילה עד מאוחר בלילה וקמה רק ב־12:00. היום אני עובדת 12 שעות, עושה חמש נסיעות הלוך־חזור בקו קריית אונו־רדינג, חמישה ימים בשבוע וימי שישי לסירוגין".
מה את מספיקה לעשות אחרי 12 שעות עבודה?
"אני מגיעה הביתה בסביבות 19:40, מסדרת קצת, כביסה, מדיח, אוכלת, מתקלחת ונכנסת למיטה".
את נרדמת מהר?
"כן. אני הולכת לישון עם אוזניות — אני שרה במקהלה, ואני נרדמת עם השירים שאנחנו עובדים עליהם. אם אני לא מספיק עייפה, או שיש לי מחשבות שמפריעות לי לישון, אני קוראת ספר. ואם אני ממש מרגישה אנרגטית אני לוקחת חצי כדור סליפ אייד או רגיעון לילה".
את לא מתעייפת מהנהיגה כל היום? איך את שומרת על הערנות הנדרשת?
"אם אני מאוד עייפה אני מנמנמת בהפסקות — יש הפסקה בבוקר ועוד שעתיים בצהריים — פשוט יושבת בכיסא הנהג ועוצמת עיניים. בנהיגה אני שומעת מוזיקה קצבית, ומדברת עם הנוסעים. חשוב לי לראות את כולם — זה עושה את הנסיעה נעימה יותר. הרבה נוסעים הם קבועים, ובנסיעה השלישית או הרביעית, כשהם מפנימים שאני מתעקשת להגיד שלום, הם מתחילים לחייך, לאחל בוקר טוב, מסתכלים לי בעיניים. אני כבר יודעת איפה אנשים יורדים ועולים, יצא לי לא פעם להעיר מישהו שישן ועמד לפספס את התחנה שלו. אני מרגישה כמו קפטן של ספינה. פעם, כשהיתה אזעקה בזמן נסיעה, אחד הנוסעים המבוגרים לא היה מסוגל להגיע למקלט הקרוב, אז הוא התיישב בתחנה ואני נשארתי לידו, שוכבת על הרצפה".
היו תקופות שבהן היה לך קשה לישון?
"כל חיי ידעתי שאני מאומצת. הדחקתי את העניין עד גיל 17, ואז זה התחיל להעסיק אותי. במשך שנים הייתי נכנסת למיטה ולא מצליחה להירדם, מתהפכת שעות בגלל המחשבות על האמא הביולוגית שלי, על אחים. רק ב־2018 עשיתי בדיקת דנ"א, אחותי שלחה לי מארצות הברית ערכה של חברת Ancestry, שיש לה דנ"א של יותר מ־30 מיליון אנשים. נמצאה התאמה שלי לשני אנשים, גבר ואשה, שהוגדרו קרובים אליי מאוד. האשה כתבה לי שהיא חושבת שהיא אחותי למחצה; היא זכרה כשהיתה בת 6 שאמא שלה הלכה לאיזשהו מקום עם התינוקת וחזרה בלעדיה. זה היה טראומטי בשבילה".
מה גילית על ההורים שלך?
"נולדתי בסן דייגו. אבי הביולוגי היה חייל מרינס, היה לו קשר עם אמא שלי אבל הוא היה נשוי לאשה אחרת, ומיד אחרי שאמי נכנסה להיריון הוא נסע ולא חזר. שבועיים אחרי שנולדתי אמי מסרה אותי, ומי שאימצו אותי היו זוג יהודים. אמי המאמצת לא הצליחה להביא ילדים, ולכן התחילה תהליך של חזרה בתשובה והרב המליץ לה לאמץ, ולאמץ מאמא לא יהודייה, שלא תהיה בעיה של ממזרות. ההורים גיירו אותי כשהייתי בת 3, ועלינו לירושלים כשהייתי בת 6".
פגשת את קרובייך הביולוגיים?
"האמא כבר לא היתה בחיים, אבל פגשתי את אחת האחיות למחצה שלי, והיה חיבור מיידי".
אחרי שקיבלת תשובות השינה שלך השתנתה?
"כן, נהייתה לי שלווה, זה היה חור בחיים שפתאום התמלא, הידיעה על זהותי היתה כמו גאולה, ופשוט נרגעתי. ישנתי נהדר, כבר לא התהפכתי כל הזמן. גם הגירושים נתנו לי שקט, אחרי הרבה שנים של מתח בזוגיות".
את זוכרת חלומות?
"אני חיה את החלומות שלי — אם אני בוכה בחלום אני מתעוררת עם דמעות. היו לי חלומות נבואיים, למשל בשנות התשעים חלמתי על פיגועים לפני שהתרחשו, פחדתי לישון כדי לא לחלום, כאילו אני אחראית על הפיגועים. הלכתי למקובל והוא נתן לי כמה ריבועים של מתכת מכוסה בבד ואמר לי לתפור אותם למזרן — אחד באזור של הראש, אחד באזור הלב ושניים בצדדים. זה עבד, הפסקתי לחלום את החלומות האלה".
מה יש לך ליד המיטה?
"משחות ומדחום, בכלי שהבאתי מדיסניוורלד. ספר. שלטים. מנורת שבת. אוזניות. חומר נגד יתושים. מנורה שקניתי לחמותי, שנוטה לתת מתנות בחזרה. ושתי גולגולות — יש לי משיכה לדברים קצת קריפיים כאלה, אבל קלילים".
ומהן הבובות על המיטה?
"הן של הילדים שלי — כך כאילו חלק מהילדים נשאר איתי".
jonbloomphoto@gmail.com
