"עד כמה שאני מבין, 'אקזיט' זה יציאה, ואני לא מאמין ביציאות. אם את שואלת אם יש לי רעב להמשיך להצליח ולהתפתח, התשובה היא כן, עם 40 סימני קריאה. אני תכף בן 50, יתום משני הורים מגיל 19, עם רעב עצום לפתח את קפה גן סיפור וקונספטים נוספים. יש לי על הגב את פיצה מטר, שאני סוחב ככישלון ויום אחד אצטרך לעשות לזה קלוזינג. אז אני סוּפר־רעב, וסוּפר־רוצה להמשיך לגדול, וגם יש לי 30 חבר'ה ששותפים איתי במסעדות, עובדים לשעבר שהפכו לשותפים. את כל המסעדות החדשות אני פותח עם עובדים שיהפכו לשותפים. אחד התחיל כמלצר, אחד כטבח, אחת כמארחת, אין לאף אחד דם כחול ויש לי מחויבות כלפיהם. אז אני רואה את עצמי עוד שנים רבות בענף, ובעיקר אני מטורף על אירוח. כשאני בפלור ומנהל סרוויס יש לי פרפרים בבטן. אני מוצא קסם בזכות לארח מסיבת יום הולדת למשפחה, יום הולדת 80 לסבא, אתמול עשינו שלושה בר מצוות. אני אוהב את זה. אז העסקה שאולי תקרה היא הכל חוץ מאקזיט".
ברנרדו בלחוביץ' עונה מיד, מהבטן, כמעט נעלב מהשאלה אם הגיע ליעד שהציב לעצמו. אבל השאלה מתבקשת, משום שלפני שבועות אחדים נחתם מזכר הבנות למכירת חצי מרשת קפה גן סיפור שהקים לקרן גרין לטרן של ריצ'י האנטר. הרשת כוללת 11 סניפים, והשווי המדובר הוא 130–150 מיליון שקל. כרגע העסקה עדיין תלויה בהשלמת שלב בדיקת הנאותות, הסכום הסופי ייקבע על בסיס תוצאות 2025 ו־2026.
אתה מאוהב בעסק, אבל כשקרנות השקעה נכנסות הרומנטיקה נגמרת ומדברים רק על שורת הרווח.
"העסקה לא נחתמה, זה עדיין היפותטי לגמרי. אבל אם תקרה, מה שיש — ימשיך להיות. לא אשנה בגיל 50 את הדרך שלי. מה שאני צריך להיות לא ישתנה".
מה הדרך הזו? מה החלום?
"לדעת בעוד 3–5 שנים שנתתי דרור לחלומות שלי ושבנינו קבוצה טובה. אני רוצה להיות אחת מקבוצות המזון הגדולות. אני רואה את הענף מתכנס ומנוהל בידי חמש קבוצות הסעדה גדולות, וזה ייתן מיקוד בניהול, בקניות, בנדל"ן. זה ירים את הענף, יפחית עלויות ויאפשר מקצועיות. יהיה אפשר ללכת לעזריאלי ולהגיד 'תביאו לנו את הפוד קורט', ולנהל את זה עם מותגים שלנו".
יבאס אותך אם העסקה לא תתממש?
"אקזיט זה ליטוף מדהים לאגו, אבל גם אם לא, הכל בסדר. אחרי שבוע אדפדף את זה".
3 צפייה בגלריה
קפה גן סיפור המקורי בחולון. "לא ישנתי מרוב פחד, כשפתחתי אותו. ידעתי שזה כדור אחד בקנה שאני לא יכול לפספס"
(צילום: סטודיו כץ)
"רצינו לטרוף את העולם"
בלחוביץ' הוא טיפוס סוער, צבעוני, ואדם פתוח מאוד. סיפור חייו, עד כה, הוא רכבת הרים דרמטית. שני הוריו נפטרו ממחלות בזה אחר זה, בהיותם בני 51 ו־54, כשהיה חייל. אחרי השחרור הקים את פיצה מטר — רעיון שיובא מדרום אמריקה, של פיצות ארוכות שנמכרו לפי מטר. "הרעיון היה לקחת את מה שיש בשוק ולעשות הכל אחרת. הצורה, החיתוך, התוספות — וזה היה בום ענק", הוא אומר. הרשת צמחה במהירות והפכה לשלישית בגודלה בישראל עם 24 סניפים ברחבי הארץ. אבל אז ניהול כושל גרר קשיים עסקיים, היא צברה חובות של 16 מיליון שקל וקרסה ב־2003. בגיל 27 בלחוביץ' כבר חווה פשיטת רגל.
"פיצה מטר הקדימה את זמנה, הייתי ילד פעור, בוסר, חסר ניסיון, יהיר, מטומטם, אחרי צבא, יתום. הלכתי לחלום ונכשלתי. פעלתי מהבטן, לא מכוח המספרים. לא הקשבתי ליועצים שהרימו דגלים וניסו לבלום אותי. היה סחף של קניות והתלהבות, רצינו לטרוף את העולם. לקח לי שבע שנים לחבק את הכישלון הזה, ואז התחיל השיקום שלי. היום אני גאה במה שעשיתי בפיצה מטר ומודה על הניסיון ההוא".
חששת שפיצה מטר תישאר המורשת שלך?
"כמו אצל שחקני כדורסל, בתודעה של אנשים המשחק האחרון הוא זה שקובע. ואני רוצה להיזכר כמסעדן יסודי, מקצועי ואיכותי. הכישלון היה אישי ורבץ עליי שנים רבות. הוא החדיר בי חוסר ביטחון, זה היה כמו ליפול מהאולימפוס למצב שבו אני בבית עם ילד בן חמישה חודשים ואין מה לאכול. אז כן, יש סגירה שאני רוצה לעשות עם פיצה מטר, בשביל הנפש שלי".
אז בכל זאת, אקזיט עם גן סיפור יהיה סגירה יפה.
"כשאת מדברת עם מסעדן שהוא באמת מסעדן ואוהב לארח, הוא רואה בעצמו אמן. האמנות שלי היא לפתוח מסעדות. כשאני בונה סניף ברעננה, בשבילי זאת אמנות. שמעת פעם על צייר שמוכר ציור ואומר 'זהו, תודה רבה, סיימתי, סלאמאת'? אני חי מהריגוש הזה ורוצה שכמה שיותר אנשים יראו את מה שפתחתי".
"אצל מסעדנים, כמו בכדורסל, המשחק האחרון קובע. ואני רוצה להיזכר כמסעדן יסודי ואיכותי. הכישלון בפיצה מטר היה אישי ורבץ עליי שנים רבות. נפלתי מהאולימפוס למצב שבו אני עם ילד בן חמישה חודשים ואין מה לאכול. זו סגירה שאני צריך בשביל הנפש"
3 צפייה בגלריה
בלחוביץ' בסניף פיצה מטר, 2005. "לקח לי שבע שנים לבנות מחדש את הביטחון אחרי הסגירה. לא הייתי בדיכאון קליני, אבל חייתי בלי תשוקה"
(צילום: יריב כץ)
"נולדתי חצי מטר ו־5 קילו"
בלחוביץ' עלה לישראל בגיל 6 מאורוגוואי, וחלק ניכר מרכבת ההרים האישית והעסקית שלו עברה לצדה של אחותו הצעירה, לטיסיה. "מגיל 19 אנחנו לבד, עם סבתא", הוא אומר. "ההורים היו חולים מאוד עוד כשהיינו בתיכון, אבא טופל בדיאליזה עם המון מחלות רקע, לאמא היה סרטן ברחם. כילדים למדנו לכלכל את עצמנו. ההורים הגיעו לפה בלי שפה ובלי הון כלכלי. באורוגוואי אבא היה סוחר עורות ולאמא היתה חנות לבגדי תינוקות, ופה היתה להם חנות לחומרי ניקוי וקוסמטיקה. אנשים גדולי ממדים, לא בריאים, במדינה חדשה בעשור החמישי לחייהם. מאז שאני זוכר את עצמי אני עובד בשלוש עבודות כדי להתפרנס".
כדי לחסוך מעצמו את הגורל הבריאותי המשפחתי, בלחוביץ' מספר שכבר עשה שני ניתוחים לקיצור קיבה. "נולדתי כתינוק בגובה חצי מטר ששקל חמישה קילו", הוא אומר. "לפניי אמא איבדה שלושה ילדים בהפלה טבעית, אז אותי דאגו לפטם טוב טוב. בשיא המשקל שלי הגיע לכמעט 200 קילו, לכן עשיתי את ניתוחי הקיבה. כשהילדים שלי נולדו החלטתי לקנות עוד 15–20 שנות חיים, כדי שלא יחוו את האובדן שאני חוויתי. אמרתי לעצמי שאני רוצה שלילד הקטן שיוולד לי יהיה אבא לשחק איתו. כשהוא נולד כבר הייתי במשקל תקין, ומאז אני מנסה בשיניים לשמור על המשקל. שיחקתי כדורסל כל חיי, ואני גם מאמן נוער בכדורסל בהפועל חולון שש פעמים בשבוע. מאמן אותם ואת עצמי. זה השקט שלי שעתיים ביום. נותן להם כלים וצידה לדרך".
לטיסיה עבדה איתך בעסקי הפיצה, והיום גם בגן סיפור. זה מתכון נכון לניהול עסק?
"היא היתה מעצבת פנים מוכשרת שעיצבה את רוב המסעדות שהקמתי, מפיצה מטר, דרך גונזלס וגורדוס, עד קפה גן סיפור. לפני שלוש שנים היא אמרה לי 'אתה בן אדם מאוד מאוד קשה, נאלצתי לסבול אותך כל השנים, אבל יש לי מספיק לקוחות ומהיום תהיה רק אח שלי'. היא פיטרה אותי. מסעדות היא כבר לא עושה לי, אבל מאז אנחנו האחים הכי טובים שיכולים להיות".
היא צדקה? אתה אדם קשה?
"אני אדם מאוד קשה, קודם כל לעצמי, אבל גם לאחרים. אני מאוד ביקורתי, לא עושה לעצמי הנחות, עובד משבע בבוקר עד אחת בלילה, 7 ימים בשבוע. הספקים שעובדים איתי הם הכי טובים, כי הם עובדים עם אדם קשה על גבול המשוגע. קשה לעבוד איתי, כזה אני, לא עושה לעצמי או לאף אחד הנחות".
במה זה מתבטא?
"שאין לי אפור. אם יש נקודה שאני רוצה להגיע אליה, אני חותר בכל הכוח. עקשן כמו פרד, לא מתפשר, לא מעגל פינות, כל הזמן רוצה להיות יותר טוב".
אחותך נפרדה ממך, אבל ילדיך כן עובדים אצלך.
"מתאו (21) בסניף בפתח תקווה, אלמה (18) בסילו בפארק פרס בחולון (מסעדה איטלקית שפתח בלחוביץ' בפארק פרס בחולון ב־2015 — דב"נ), ואריאל הקטנצ'יק (13) עוזר בקיץ לפנות צלחות. חשוב לי שהם עובדים פה, הם מחונכים להודיה ואני גאה בחריצות שלהם".
גם אתה התחלת צעיר.
"התחלתי לעבוד בשטיפת כלים בנאפיס אחרי מות ההורים, משם עברתי למסעדה האיטלקית טאבולה בהרצליה פיתוח. לומדים המון משטיפת כלים, שם הקרביים של העסק, לשם מגיעות המנות שחוזרות. הבעלים של טאבולה, אלכס גורדון, הקים איתי את פיצה מטר".
ופשטתם רגל, עם חובות של מיליונים.
"צריך להבחין בין ההצלחה המסחרית האדירה של הרשת עד יומה האחרון לבין הכישלון הכלכלי שלי כראש הפירמידה. אני זה שהפך את פיצה מטר למותג המצליח שהיתה, אני הבאתי את הטעמים ואת התפריט המדהים, ואני זה שכלכלית נכשלתי. כמעט שלא היתה טעות שלא עשיתי, בעיקר בגלל חוסר הקשבה. לא היו לי ידע וכלים לעשות דברים כמו שצריך, וזה ניכר בתוצאות העסקיות. כל מה שלא קשור למספרים היה הצלחה אדירה, אבל במספרים כשלתי. היום, בתיקון שלי בגן סיפור, אני בעובי הקורה במספרים ברמה מקסימלית. שולט בעסק על בוריו, עד הקרביים".
מה היה מחיר הכישלון?
"איבדנו דירה שהיתה שלי ושל אחותי, ולא היה מה לאכול. לא כצורת ביטוי, באמת לא היה. כשמתאו היה בן חמישה חודשים, אמא של אשתי היתה מביאה לנו קניות של אוכל הביתה. זה היה אצילי, אבל אני הרגשתי נורא. היו לי אז 350 עובדים, אבל לא היה מאיפה לשלם על חיתולים לילד. בתקשורת הפכתי לכישלון מהדהד, כל האורות כבו, והרגשתי אפס. גמור. לקח לי שבע שנים לבנות את הביטחון מחדש, לחזור להרגיש את הפרפרים בבטן. לא הייתי בדיכאון קליני, אבל חייתי בלי תשוקה, רק כדי לשרוד".
3 צפייה בגלריה
עדי עזרא. "כשהייתי גמור, הוא לקח אותי תחת חסותו, השקיע בי והתווה לי דרך"
(צילום: יונתן בלום)
בין לבין היית במשך עשור המנכ"ל של אל גאוצ'ו של משפחת עזרא, בעלי קבוצת נטו.
"הם פתחו לי דלת כשהייתי בתהום, ואני זוכר להם את זה עסקית. הם הכירו אותי כי רצו לקנות את פיצה מטר, ואחרי ההתרסקות דודי עזרא אמר לי 'בוא יינגלה. תעבוד אצלי'. מהמקום הכי נמוך שהייתי בו מקצועית הוא הרים אותי ואמר לי 'תמנכ"ל חברה'. בהתחלה זה לא ממש עזר, ההרמה היתה מלאכותית כי הייתי גמור. אבל אני יודע מה הוא רצה לעשות. מדי פעם אני עדיין מתקשר לדודי להגיד לו תודה על זה, והוא עונה לי שאני נודניק".
איך היה לעבוד עם משפחת עזרא?
"השנים איתם היו בית ספר לניהול וחשיבה עסקית. הייתי שכיר, קיבלתי רכב ישן ובלוי, התביישתי אז לקנות סודה בקיוסק. עדי (עזרא) לקח אותי תחת חסותו, נתן לי בראש, העביד אותי קשה, השקיע בי תשומת לב, וזה מה שהייתי צריך. מישהו שיתווה דרך. בסוף התקופה שבה הייתי שכיר של משפחת עזרא כבר פתחתי את הנקודה הראשונה של גן סיפור. היום אני מבין שהפרק הזה עזר לי להבין איך מתנהל עסק כזה והכין אותי לשלב הבא".
אתה מוכר כמי שלא עובד עם וולט וכרטיסי סיבוס למיניהם.
"סיבוס, תן ביס, וולט, גרופון, ביי מי, כל אלה שמים לי יד בכיס, לוקחים לי חלק מהרווחיות. ואם אני לא רווחי, אני לא יכול להעביר לך כלקוחה את הערך של חומרי גלם טובים ושירות מצוין. אז אני מעדיף לא להתעסק איתם".
אבל אתה מפסיד את המאסות.
"אני לא מתרשם ממאסות אם הן לא רווחיות. אם שילמתי 30% עמלה בשביל עוד אלף עסקאות בחודש, זה לא תורם לרווחיות ולא לאורח הבא שלי שאני רוצה לתת תמורה מלאה לכסף שלו. אני מקדש שירות וחומרי גלם, בשביל זה אני צריך להיות רווחי ולכן לא רוצה את המחלות האלה. אני מכיר לא מעט שיכולים לעבוד עם מחלה, מחלה וחצי. מי שחולה בשלוש מחלות ומעלה, ימיו מתקצרים. זה יוצר עסקים לא בריאים שעובדים עבור גורמי ביניים ולא עבור האורחים שלהם, וזה מאוד מסוכן. יהיה פחות בחומרי הגלם, בגודל המנות ובכסף שיהיה לשלם לטבח ולאנשי השירות".
"הנומרולוגית והקבליסטית שלי היא המנטורית שלי ומלווה את כל ההחלטות. בחלקת האלוהים הקטנה שלי זה לא אמונה תפלה, זה המדע המדויק שלי. כבר שנים שאני יודע אילו שאלות להביא אליה, יודע מה לא טוב לי, יודע שבמרקורי ובירח שחור אני לא חותם על פיפס"
ריצ'י האנטר. "המכירה לא תשנה את הדרך שלי, את מה שאני צריך להיות"(צילום: אלי דסה)
אורלי אמזלג טבצ'ניק. "כשהיא אומרת לי לא מוחלט, אני נתקף בפחד ולא עושה"(צילום מסך מתוך יוטיוב)
"אני עובד מהבטן"
גרין לנטרן של האנטר בונה אימפריית מזון והסעדה, וכבר רכשה נתחים משמעותיים, בין השאר מחברת הפטריות מרינה, נקניקי יחיעם, חברת המשקאות פריניב וגלידות פלדמן. בתחום בתי הקפה והקייטרינג היא רכשה באחרונה מחצית מרשת ביסקוטי ומחצית מקונדיטוריית שמו. קפה גן סיפור נראה כמו חוליה נוספת בשרשרת. "בלחוביץ' יצר פורמט חדש של בתי קפה מבודלים בגנים ציבוריים והצליח איתו. יש לו הרבה לאן לגדול", מסביר בכיר בענף המזון את הרציונל.
אם ריצ'י האנטר יקנה ממך 50%, הוא יצפה שתכפיל את העסק. תצטרך לגדול על ספידים.
"אני עובד מהבטן, וידעתי לצאת ממסעדות שלא נהניתי בהן. את גורדוס בחולון, המסעדה עם הפדיון הכי גבוה שלי, מכרתי לשותף כי לא נהניתי ממה שהגשנו, מחוויית הלקוח שהצלחנו לייצר. בלי זה אין ערך לטפיחה על השכם מרואה החשבון".
ההתעניינות בך מגיעה כששוק המזון כולו רותח. השנה קבוצת נונו מימי רכשה 50% מרשת ההמבורגרים GDB, שיש לה רק שני סניפים בתל אביב, לפי שווי של 65 מיליון שקל.
"הכל נגזרת של רווחיות ופוטנציאל. אף אחד לא אוהב לשלם יותר ממה שהעסק שווה".
ומה הפוטנציאל שלך?
"גם אני שואל את עצמי, לצד הרווחיות, כמה פוטנציאל יש. כרגע יש לנו 11 נקודות, ומהבחינה הזאת אנחנו עוד טאטאל'ה. בחזון שלי, בכל פארק בישראל יהיה גן סיפור. לא כולם חייבים להיות כמו הסניף בנס ציונה, על 590 מ"ר ו־90 עובדים. אפשר להקים 'גן סיפור בקטנה' בשטח יותר צנוע, שיהיה גם מגניב וייחודי. אני מאמין שב־2026 נפתח אחד או שני סניפים של 'בקטנה', או שנפתח קונספט של נקודות קטנות של אסוף וסע. זה יתכתב עם פארקים קטנים יותר, עם פיקניק, חלק מהאסקפיזם שנדרש במדינה שלנו".
ישראל רוויה רשתות קפה ועגלות בפארקים.
"אבל מצאנו את החריץ בקיר, את הבידול, על ידי זה שניכסנו לעצמנו את הפארקים. אתה חונה בפארק ומאותו רגע לא שומע רעש של אוטובוסים. הכל פסטורלי, ירוק, עם ציוץ ציפורים, גן שעשועים מקסים ובית קפה להורים שמבלים פה עם הילדים. ההתנתקות מהמולת היום ומהרעש מספיקה לפעם הראשונה, אבל כדי שתחזרי אלינו בפעם השנייה צריך הרבה יותר מזה. ואני חושב שאנחנו נותנים ערך מצוין לכסף".
איך זה בכלל התחיל? איפה זיהית את החריץ הראשון בקיר?
"ב־2012 מנכ"ל החברה הכלכלית של עיריית חולון, שבה אני גר, אמר לי 'עשינו שני מכרזים לנקודה שרצינו שיפתחו בה קפה, ואף אחד לא ניגש. לא מאמינים בלוקיישן, אולי תבוא ותראה?'. הלכתי, זאת היתה גינה שבה הייתי מבלה עם הילדים אחר הצהריים. הפארק הזה הדליק אותי, אבל הייתי אז שבע שנים אחרי החוויה של פיצה מטר וניסיתי להתרחק מענף המסעדות. למדתי שמאות, נדל"ן, שלחתי קורות חיים, אבל כנראה שלא הייתי מציאה גדולה, כי אף אחד לא הציע שום דבר".
אז מה שכנע אותך?
"אשתי אריקה, שאמרה 'יאללה, הולכים על זה'. הכרתי אותה כלקוחה בגיל 26, בגיל 27 התחתנו, וגם היא כמוני מאורוגוואי. היא נתנה לי את האומץ. פיתחתי קונספט על מחשב בחדר של הבן שלי, והתחלנו. לא ישנתי מרוב פחד, ידעתי שגן סיפור הוא כדור אחד בקנה שאני לא יכול לפספס. זה היה 'בום', אבל משם זה התפתח מאוד לאט. אחרי חולון באו עוד רשויות וביקשו שנפתח גם אצלן, והנקודה הבאה היתה אחרי שלוש שנים בהרצליה. את הסניף השלישי פתחנו בראשון מזרח, ושוב 'בום'. אז התחלתי לחשוב שאולי פיצחנו משהו. את סניף יבנה נפתח בחגי תשרי, את רעננה נפתח בקיץ, ויש מכרז על גני יהושע ורמת השרון. אנחנו בפארקים הכי יפים בישראל, ובכל פארק יפה צריך להיות בית קפה שלנו".
"כל שבועיים מכשפה אחרת"
התרבות של דרום אמריקה מאוד נוכחת בסלון ביתו של בלחוביץ'. "ביום ההולדת 18 של אלמה עשינו ערב עם ריקודים דרום־אמריקאיים ואסאדו. זה חלק מהתרבות שלנו, אנחנו גאים בזה, וכמובן חולים על כדורגל". בצד התרבות, בלחוביץ' גם שימר את ההרגל של אמו להתייעץ עם מה שהוא מכנה "מכשפות".
מה זה אומר?
"מגיל 15 אמא שלי לקחה אותי למכשפות. קוראות בקפה, בקלפים, בכף יד, מה שאת לא רוצה. היא היתה מקליטה אותן ואז מבקשת שאתרגם לה. לימים, כשהתייתמתי ולא היה לי עם מי להתייעץ חוץ מסבתא, הגעתי למצב שבו כל שבועיים הלכתי למכשפה אחרת. זה מאוד לא בריא, כי זה משתק. אתה לא עושה את זה כי ההיא אמרה ככה, ולא עושה את ההוא כי ההיא אמרה אחרת".
והיום?
"הנומרולוגית והקבליסטית אורלי אמזלג טבצ'ניק בשבילי היא מנטורית. היא מלווה את כל ההחלטות. יש לי אצלה בנק של כמה אלפי שקלים, ועל כל שאלה היא מורידה לי מהבנק. פעם בשנה אנחנו נפגשים בארבע עיניים, ואני מקבל את הייעוץ שהיה חסר לי מההורים".
ייעוץ? זו אמונה תפלה.
"אני חולק עלייך. זה מאוד תלוי באמונה שלך, ובחלקת האלוהים הקטנה שלי זה המדע המדויק שלי. כבר שנים שאני יודע אילו שאלות להביא אליה, יודע מה לא לחפש ומה לא טוב לי".
למשל?
"אני יודע שבמרקורי אני לא חותם על פיפס, ובירח שחור (במעבר בין מזל למזל) אני לא חותם על פיפס, ויודע שמספר מסוים לא טוב לי. חצי דרך אני כבר יודע, ומתייעץ איתה בצומתי דרכים חשובים".
למשל?
"מסעדה, מיקום ברחוב, מי השותפים, שמות ילדיי, דירה שרציתי לקנות לעצמי, מספר דירה ובניין".
ולא תופסים אותך בעולם העסקי כקצת מחופף?
"בן אדם שמתייעץ הוא לא מחופף. הבעיה היא אלה שלא מתייעצים, שבטוחים בעצמם וחושבים שהם יודעים הכל. אני צריך לעבור את ה'פרוטוקול' הזה, אם לא, אני מגיע מעורער".
היא גם עוצרת אותך?
"כשהיא עוצרת אותי עם אמברקס ידני מחמיר, אני נתקף בפחד ולא עושה. היתה רשת בינלאומית של מותג גדול, היא אמרה לי לא מוחלט ולא עשינו את זה. המספרים של השם לא עבדו, גם באנגלית לא. כשראיתי שהאמברקס למעלה ולא זז, התייאשתי. וזה התכתב עם מה שקרה, כי אחר כך הגיעו קורונה והמלחמה, אז גם היקום אמר לי לא. אבל בסופו של דבר שום נומרולוגית לא תהפוך עסק שלא נבנה כמו שצריך לעסק טוב. ושום עסק רע לא יהפוך לטוב כי הנומרולוגית אמרה שהוא טוב. וגם אם עשית הכל נכון, בסוף אחרי כמה שנים לוקיישן יכול להפוך לא אטרקטיבי, זה טבעו של עולם. אני עובד לפי הפרוטוקול שלי, מחבר רוחניות וגשמיות. ואני צריך את הדמות שתשים לי ברקסים, כי אני טיפוס דוהר".
מה יהיה סוף הסיפור של גן סיפור?
"אני לא אוהב להיות כינור שני. אני רוצה להפוך את קפה גן סיפור לקבוצה מובילה בענף המסעדות בישראל. אני מסעדן. זה הכי פשוט".
