חאתם עמשה (60) הוא דירקטור פיתוח עסקי ומכירות בחברת התרופות כצט ואיש המקצוע הבכיר בתחום הרוקחות בחברה. הוא בוגר האוניברסיטה העברית (הדסה), בעל תואר שני במינהל מערכות בריאות. את הקריירה כרוקח התחיל בבית המרקחת המיתולוגי שור טבצ'ניק, ליד דיזנגוף סנטר בתל אביב, שבו עבד כמעט עשור. בהמשך התקדם לתפקידי ניהול שונים ובין השאר היה האחראי לתחום הרוקחות ברשת הפארם Be, חבר הנהלה ודח"צ ברשת. הוא אב לשלושה ילדים בשנות העשרים לחייהם, וכל ילדיו, אחיו ואחייניו אקדמאים — "רפואה, משפטים, ראיית חשבון, רפואת שיניים, ביוטכנולוגיה, הייטק, אדריכלות". בעיר מגוריו, טייבה, נרצחו בשלוש השנים האחרונות תשעה בני אדם, ורבים מהתושבים, ועמשה ביניהם, השתתפו במוצאי השבת האחרונה בהפגנה בתל אביב נגד האלימות, שבה השתתפו עשרות אלפי ישראלים, יהודים וערבים.
אתה מרבה להשתתף בהפגנות נגד האלימות?
"כל זמן שההפגנות והשביתות היו בתוך החברה הערבית לא הצטרפתי אליהן, חשבתי שהן מיותרות, חסרות ערך. לשם מה לעשות הפגנה בסכנין? אנשים בסכנין יודעים שיש פשע, הם חיים את זה כל יום. הפגנות כאלה, או שביתות, חנויות סגורות — במי זה פוגע? זה רק מוציא ילדים מבית הספר להסתובב ברחוב, וזה לא מקבל סיקור. האלימות אצלנו נהייתה בשוליים, לא יותר מעוד כותרת — כשאני מסתכל על הכותרות לפני שאני יוצא לעבודה אני רואה שורה, מתחת למזג האוויר: היום יהיה חם, עוד מישהו נרצח. וכשדוחקים אותך לשוליים, צריך לבוא למרכז. כשרוצים סיקור צריך לבוא לתל אביב, להראות שזו בעיה לאומית, ואז עוד אנשים מצטרפים".
לכן הגעת להפגנה בתל אביב?
"כן, כי אני מסרב להתרגל למצב הזה, לאלימות, לחיים שבהם מפחדים על הילדים שמסתובבים ברחובות — גם כשהילדים גדולים, רופאים, עורכי דין, אתה לא ישן בשקט. אנשים אצלנו מפחדים לבקש פרטים ממי שפוגע להם באוטו או להגיב למי שמקלל אותם. ולהגיע לתל אביב זה סטייטמנט, זה להראות למדינה שיש בעיה.
"זה לא שהיא לא יודעת, אבל כך שמים את זה במקום הכי נחשב במדינה, זו הפגנה שכולם יודעים עליה, וכולם היו בה, גם החברה הערבית על כל גווניה — נוצרים, מוסלמים, דרוזים — וגם יהודים. לזה יש משקל וזה נתן לי תקווה, הרגשתי שיש לנו שותפים לצעקה, אנשים שבאו במיוחד להזדהות ולצעוק איתנו. כמיעוט אנחנו לא בקדמת הבמה, אבל את בעיית האלימות צריך לשים בקדמת הבמה וצריך להבין שלא עושים מספיק, בכל ההיבטים".
מה זה אומר?
"בחברה הערבית יש מאות אלפי כלי נשק. זו בעיה שהתחילה לפני הממשלה הזאת, ובתקופת ממשלת השינוי התחילו לפעול בנושא. ועכשיו מה. איתמר בן גביר הלך לתרבין — היה אחלה שואו, חבל שלא מכרו כרטיסים — אבל מה יצא מזה בסוף?
"ויש עניין של מסגרות. החברה הערבית מייצרת דורות של מסיימי י"ב ללא מסגרות המשך. מסגרות אזרחיות גורמות לשייכות, וצריך כאלה בחברה הערבית, כי בלי תחושת שייכות אתה לא שם על הסביבה".
איך אפשר לייצר תחושת שייכות בחברה הערבית?
"אפשר, למשל, לעוד אנשים להשתלב במסגרות קהילתיות — לתת לצעירים הטבות כדי שיתרמו לעיר ולקהילה שלהם. ואפשר באותו אופן לעודד אותם לתרום גם מחוץ לקהילות, לצאת ולהתערבב בחברה, לספוג את השפה, להרגיש שייכים. לדתיים וחרדים יש אפשרות לעשות שירות אזרחי, בבתי חולים למשל, למה לנו לא?".
כמה לדעתך חוסר הטיפול בבעיה מוכוון בידי השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר?
"האוכלוסייה הערבית פחות מעניינת את השר, אני לא יודע למה. אני יודע שאי אפשר ש־20% מהחברה יחיו בפחד, עם פשע משתולל, וזה לא יטופל. אני אישית לא חוויתי גזענות מעולם אבל יודע שאחרים כן. וברור שיש ניכור כלפי מה שקורה בחברה שלנו. למשל, אומרים ש'האלימות בדנ"א שלנו'. מספר הנרצחים זינק בשנים האחרונות, אז מה קרה? החלפנו דנ"א? יש לנו דנ"א חדש?".
לפי נתונים שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנות השמונים והתשעים היה מספר הנרצחים בחברה הערבית כ־150 בעשור שלם, וב־20 השנים הבאות מספר הנרצחים בכל שנה היה כמה עשרות. ב־2020 הוא עבר לראשונה את ה־100. ב־2025 — נרצחו 252 בני אדם.
רואים את הניכור גם בכך שעצם הרעיון של קואליציה עם מפלגה ערבית מעורר מחלוקת.
"צריך לשאול: האם מדינה שמבוססת על הציונות לא מקבלת את מי שלא יהודי, אבל כן מקבלת את מי שיהודי אבל לא ציוני? למדתי פילוסופיה של המדע אצל פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שאמר שהחברה הישראלית עלולה להגיע לשלב של התבהמות, שבו לא תצליח להכיל אנשים מדת וגזע אחרים. אז זה המבחן עכשיו.
"אני לא רוצה להתייחס לשאלה אם זה יהיה מנסור עבאס או אחמד טיבי — זה לא מעניין. אלה רק שמות, כלים במשחק שח. אבל צריכה להיות ממשלה שתפתור את הבעיות שלנו, בין אם יושבים בה ערבים או לא. המבחן של המדינה מאז הקמתה הוא אם היא יודעת להכיל את כל הרבדים של החברה שבה, ברוח מגילת העצמאות. חלק מזה זה לטפל גם בבעיות של המגזר הערבי".
1 צפייה בגלריה
ההפגנה בתל אביב, בסוף השבוע שעבר. "כולם היו שם, היה לזה משקל, וזה נתן לי תקווה"
(צילום: אביב אטלס)
הילדים שלך חיים בארץ?
"הבת הקטנה לומדת ברומא, אדריכלות, ואני חושב שהיא תחזור. הבן עורך דין, הוא כאן וירצה להישאר להערכתי. הבת הגדולה לדעתי היתה עוזבת בכיף. היא רופאה, וקשה לה עם הבוטות של צרכן הבריאות הישראלי, עם צעקות במיון. זאת אחת הסיבות שהיא הלכה לפתולוגיה. אמרתי לה: 'וולקם טו דה מידל איסט'".
ואתה רוצה שהם יחיו פה? אתה לא חושש? מהמצב באופן כללי, מהמצב בחברה הערבית בפרט?
"אני רוצה אותם בארץ, ואני מרגיש שהעתיד שלהם צריך להיות פה, ואני חושב שיהיה טוב. המזרח התיכון עובד כמו מטוטלת, והמצב יכול להשתנות מהקצה לקצה — במלחמה חווינו קצה אחד ואני רוצה להאמין שאנחנו הולכים לקצה האחר. גם בכל הנוגע לאלימות אני רוצה להיות אופטימי — פשוט כי אנחנו בתחתית של התחתית, ומכאן אין עוד לאן לרדת".
כל בני המשפחה שלך היום אקדמאים. גדלת בבית של אליטה?
"לא. אבא שלי היה רצף, אמא עקרת בית, לא היינו מבוססים אפילו במונחים של החברה הערבית, היו דברים שאף פעם לא יכולנו לקנות, גבינה צהובה היתה מותרות, בשר או עוף — רק פעם בשבוע. אבל כשגדלנו אבא הצליח לממן את התארים הראשונים של כולנו. והם גאים בכולנו, אמא שלי יושבת מוקפת בנכדים, יש לה חמש נכדות רופאות, אחיינים בטכניון. בדור של ההורים שלנו, הם גדלו עם רגשי נחיתות במדינה שבה הרגישו אזרחים סוג ד', והם רצו שהילדים יתקדמו — אבא רץ כל החיים כדי לסדר את הילדים — והנה הנכדים שלהם סוג' א'. כבוד למשפחה וכבוד למדינה".
נקודת המוצא הזאת ליוותה אותך גם בקריירה? יש איזה חיבור של הקריירה לחברה הערבית?
"ידעתי תמיד לא לחשוב לשנייה שיש מישהו יותר טוב ממני, ולזכור שאני לא יותר טוב מאף אחד. והחלום שלי הוא לפתוח בית מרקחת לנזקקים בחברה הערבית, שיחלק תרופות חינם, לפי קריטריונים. אני רוצה לנצל את הקשרים שלי בשביל זה, שיגידו 'תראו את המשוגע הזה, לאן הוא הגיע כדי לתת תרופות בחינם'".
מצאת שליחות ברוקחות.
"במקור רציתי ללמוד רוקחות או רפואה, כי אהבתי מאוד כימיה. בחרתי ברוקחות כי הבנתי שאלמד ארבע שנים וישר אכנס לשוק, אלמד דברים מסביב ואעשה מהמקצוע משהו אחר. אם הייתי לומד רפואה היה לוקח לי עשר שנים להתחיל עם זה. אבל אמא שלי עד היום כועסת שלא הלכתי לרפואה".
ומה למדת בשנתיים האחרונות מהתפקיד שלך על מצב הישראלים?
"שהצרכנים חרדים, הם לא במצב נפשי הכי טוב, אבל בבוקר הם חייבים לקום, להיות חדים ויצרניים. אנחנו רואים עלייה בצריכה של תוספי התזונה להרגעה, רגיעון ורסקיו. לצערי הישראלים צורכים תכשירי הרגעה במספרים גדולים מאוד".
