הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
לא מעט נשים מכירות את זה — לפעמים יותר קל להגיד "כן" מלהגיד "לא", גם אם את לא רוצה. את מתאימה את עצמך כמעט בלי משים לדרישות קטנות של בן הזוג, כי זה פשוט יותר. את אפילו לא חושבת על זה. וכשאת חושבת על זה, את מסבירה שזה לא נורא. פרופ' ג'יין מונקטון־סמית ראתה במהלך עבודתה את הגישה הזאת, ראתה איך "נשים רבות מרגישות שלא להיענות פשוט לא שווה את זה". היא נתקלה בכל ה"כן"ים הקטנים, השקופים, ובתפיסה של נשים ש"עדיף לשמור על שלום בית".
מונקטון־סמית מכירה את המילים, ההתנהגויות והדפוסים. לא מצד האשה, מצד הגבר. היא יודעת לזהות את הדרישות הקטנות אך המסוכנות, לראות פעולות כמעט לא מורגשות ולדעת שהן לא חד־פעמיות ולא מתרחשות בוואקום. הן חלק מרצף.
ברצף הזה, מונקטון־סמית (Monckton-Smith) מזהה שמונה שלבים. בהתחלה רואים "רומנטיקה" מוגזמת: "בתחילת הקשר זה 'ירח דבש' של חיזור אינטנסיבי, הצהרות אהבה מוקדמות, האצה מהירה של מחויבות — מגורים משותפים, נישואים, היריון מוקדם — וקנאה שמוצגת כרומנטית אך מתגלה בהמשך כרכושנות". בסוף זה עלול להיגמר ברצח.
מודל שמונת השלבים שמונקטון־סמית, קרימינולוגית מוערכת, פיתחה ב־2018 הוא אחד הכלים המשמעותיים לסיוע לנשים בשנים האחרונות, בשלל מדינות. "יישמתי את המודל הזה בכל רחבי העולם, ואלוהים אדירים, הדפוס כל כך חזק, לא משנה איפה את נמצאת", היא אומרת בריאיון למוסף כלכליסט. "הוא חל בכל אלפי המקרים שבדקתי של רצח וניסיונות רצח של נשים בידי בני זוגן, למעט אם בן הזוג היה עם פסיכוזה מאובחנת".
משימת חייה היא לחשוף את המודל הזה לכמה שיותר בני אדם, משום שהוא יכול לאפשר לאנשי מקצוע, לבני משפחה וחברים ולנשים עצמן לזהות מערכות יחסית מסוכנות, ולצאת מהן. היא לא מעגלת שם פינות, מבחינתה הדברים ברורים לגמרי. "אם הוא משתמש במילים כגון 'זונה', 'שרמוטה' — גם אם הוא מדבר על אשה אחרת, למשל על 'האקסית המטורפת שלי' — זהו, סיימת".
זהו?
"כן. זה נשמע קשוח, אבל את חייבת להגן על עצמך".
אילו עוד התנהגויות כביכול שגרתיות הן תמרורי אזהרה מוקדמים לקשר שצריך לצאת ממנו?
"אם האדם מנסה לכפות כללים כבר מהרגע הראשון שאת פוגשת אותו. נסי להציב איזשהו אתגר קטן — לא ויכוח, אלא אתגר — למשל, לנסות לא להסכים איתו על משהו, ולראות איך הוא מגיב. האם הוא מרגיש שיש לך זכות לא להסכים איתו? האם הוא מבטל את הטיעון שלך או את חוסר ההסכמה שלך? יש כל כך הרבה דרכים לזהות את זה, אבל אני מודה שבעיניי נשים כיום צריכות להיות במצב תודעתי של חשדנות או זהירות".
כלפי כל מי שמקלל אותן או מציב כללים על דברים שחשובים לו? כולם רוצחים פוטנציאליים?
"כשלעצמם, אלה לא דברים שמנבאים רצח. אבל זה מאפשר להבין אם מישהו מבקש לשלוט בתוך מערכת היחסים. רואים את זה כבר בהתחלה — ורואים את זה בכל מערכת יחסים שהסתיימה ברצח — 'אני אשלוט במה שאת לובשת, עם מי את מדברת ומתי'. שליטה בקשרים, בעבודה, בפרטיות, באיסור לדבר על הקשר, באיך מתנהל הבית, 'את תשמרי על הבית באופן שבו אני רוצה שהוא יישמר', בכל דבר. כל אלה כשלעצמם מצמצמים את החיים שלך, והם חלק ממערכת יחסים מסוכנת, שצריך לצאת ממנה".
"יש שלוש שאלות שצריך לשאול כדי להבין אם התנהגויות במערכת יחסים הן בעייתיות: האם ההתנהגויות האלה הן חלק מדפוס? האם ההתנהגויות האלה גורמות לשינוי הבחירות או הרוטינות היומיומיות שלך? האם הדפוסים האלה מעוררים בך פחד?"
3 צפייה בגלריה
מתוך הסרט הדוקומנטרי הישראלי "יצאתי בשש" של ליבי קסל. "לפעמים לא צריך להשתמש באלימות. מעצם האיום הסמוי הנשים מתרגלות למציאות של הליכה על ביצים, כדי לא להכעיס. את הולכת בתלם. את מתנהגת יפה"
(צילום: באדיבות כאן 11)
התמרורים: כשזה חוזר, כשאת משנה את עצמך, כשאת מפחדת
לא בכדי ספרה של מונקטון־סמית מ־2021 נקרא "בשליטה" ("In Control: Dangerous Relationships and How They End in Murder"). המודל, הדפוסים, הניתוחים והכלים שהיא מציגה בו, אחרי עשרות שנות עבודה בנושא, הוגדרו בעיתונות "פורצי דרך" ו"מצילי חיים". מונקטון־סמית (62) מציגה את כל אלה גם בעבודתה כחוקרת ומרצה באוניברסיטת גלוסטרשייר באנגליה, במאמרים וראיונות לכלי תקשורת, בייעוץ למשטרה בתיקים של אלימות במשפחה, בהכשרות לאנשי מקצוע (30 אלף עברו אצלה הכשרות כאלה עד כה), בעמותות שונות שבהן היא מעורבת ועוד.
הדיו של המודל ניכרים במאבק באלימות נגד נשים בכל העולם. "זה כלי מציל חיים", אומרת לילי בן עמי, מנכ"לית ומייסדת פורום מיכל סלה למניעת אלימות כזאת. "כשהקמתי את הפורום וערכתי פגישות עם מומחיות לאלימות במשפחה, ברווחה, במקלטים או בארגונים, הן אמרו לי: 'It's complicated'. המודל של מונקטון־סמית לוקח נושא שנחשב מורכב, מכניס אותו לתבנית ומנגיש אותו לציבור כדי להתקדם אל עבר מניעה של מקרים עתידיים".
המודל זוכה גם להתייחסות ציבורית נרחבת, למשל ביצירות. אחד הסרטים הדוקומנטריים הישראליים המדוברים ועטורי הפרסים בשנה שעברה היה "יצאתי בשש", שבו מתארת הקולנוענית ליבי קסל את מערכת היחסים המסוכנת שבה היתה ושממנה "יצאה בשש", בשלב השישי, רק שני שלבים לפני שזה היה נגמר ברצח (זמין לצפייה בערוץ היוטיוב של כאן). השיח החברתי והתרבותי הזה הכרחי, לפי מונקטון־סמית: "ככל שיותר אנשים יכירו את הדפוס, למשל דרך סרטים כאלה, כך כולנו נהיה בטוחים יותר".
תמצית הדברים שצריך לדעת, היא אומרת, היא כזאת: "יש שלוש שאלות שצריך לשאול כדי להבין אם התנהגויות במערכת יחסים הן בעייתיות: האם ההתנהגויות האלה הן חלק מדפוס? האם ההתנהגויות האלה גורמות לשינוי הבחירות או הרוטינות היומיומיות שלך? האם הדפוסים האלה מעוררים בך פחד?".
תני דוגמה איך זה נראה.
"פגשתי אשה שבאמצע השיחה איתה אמרה: 'את יודעת מה המחשבה הראשונה שלי בכל בוקר? כמה רעש אני עושה'. הנשימות שלה היו מעצבנות את בן זוגה, אז היא היתה חייבת למתן אותן. היא עוד לא הרימה את הראש מהכרית, והמחשבה הראשונה שלה היתה 'כמה שקטה הנשימה שלי?'. לא מה השעה, לא 'בא לי קפה', לא 'אני צריכה ללכת לעבודה', אלא 'כמה רועשת הנשימה שלי?'. היא פחדה, כל הזמן היה לה בראש: 'אמרתי לך לא לנשום בקול רם. אם תתנגדי — אני אגיב'".
התגובות הן החלק השלישי במנגנון השליטה, שמונקטון־סמית מתארת כשלוש ה־C: שליטה (Control), אתגר (Challenge), השלכות (Consequences): "שליטה היא הכללים הבלתי כתובים שלך. אתגר זה כשאת מפירה את אחד הכללים. וההשלכות הן מה שקורה לך כשאת מפרה אחד מהכללים האלה, מטיפול בשתיקה עד תקיפה חמורה". וכמה עמוק הפחד מתגובות? את האשה החוששת לנשום מונקטון־סמית פגשה במעצר, לאחר שהרגה את בעלה המתעלל.
"בכל מערכת יחסים שהסתיימה ברצח רואים שליטה מההתחלה - בלבוש, בקשרים עם אחרים, באיסור לדבר על הקשר, באיך מתנהל הבית. כל אלה כשלעצמם מצמצמים את החיים שלך, והם חלק ממערכת יחסים מסוכנת, שצריך לצאת ממנה"
השלבים: תפיסת העולם, החיזור, השליטה - עד הרצח
איך נראה השלב הראשון מתוך השמונה במודל?
"הוא למעשה מתרחש לפני מערכת היחסים — בהיסטוריה של אלימות, שליטה או הטרדה של בנות זוג קודמות. דפוסים כאלה נוטים לחזור".
איך אני אמורה לדעת בהתחלת קשר איך הוא התנהג במערכות היחסים הקודמות שלו?
"ההיסטוריה צריכה להיבחן משתי זוויות — מה הוא עשה בעבר, ומה תפיסת העולם שלו. אם יש היסטוריה פלילית, למשל אם הוא נעצר בעבר בגין אלימות או הטרדה, אם הוא אדם אלים גם כלפי גברים אחרים, זה רלוונטי. ולגבי תפיסת העולם, האמונות שלו — ברוב המקרים הוא יספר לך עליהן גם בלי שתשאלי, ואז אפשר באמת לשים לב אם הוא משתמש בכינויי גנאי מגדריים, או למשל אם הוא אומר: 'אני מאוד מסורתי'. ברגע שדבר כזה נאמר, אני חושבת: 'אוקיי, אז אני יודעת שאתה כנראה מרגיש די זכאי לממש את המסורות האלה'. והמסורות האלה, בכל רחבי העולם, הן שהגבר הוא מי שידו על העליונה. ואם הוא מצהיר על זה, שהוא חושב שהגבר צריך להיות מי שידו על העליונה, יש סיכוי גבוה שזה ינחה את ההחלטות שלו בהמשך".
ואם הקשר בכל זאת מתחיל, מגיעים לשלב השני, של החיזור האינטנסיבי, הצהרות האהבה והקנאה הכביכול "רומנטית"?
"כן, כי כאן באה הדרישה למחויבות. גילינו שאנשים שתלטנים לא רוצים להשקיע זמן רב בביסוס מערכת היחסים, הם רוצים 'לנעול' אותה, שבת הזוג תתחייב אליהם: 'אני צריך את המחויבות הזאת, ואני צריך לקבל אותה מהר ככל האפשר, כי בעצם הכל סובב סביבי, וכל מה שהאשה רוצה הוא משני למה שאני רוצה'. לכן אתה רוצה שהדברים יתקדמו מהר. אתה צריך לשכנע את האשה שהיא רוצה להתחייב אליך, אז אתה הרבה יותר רומנטי, הרבה יותר פתוח לשיחה, הרבה יותר אדיב. אתה יותר נחמד אליה ממה שתהיה בעתיד. ומכיוון שאתה צריך לדעת עד כמה היא ניתנת לשליטה, סביר להניח שתשאל אותה המון שאלות על עצמה. זה דורש מאמץ, והם לא יכולים להחזיק את המאמץ הזה למשך זמן — השלב השני נמשך בממוצע שלושה חודשים, וראינו גם מקרים של 24 שעות".
24 שעות?!
"היו כמה כאלה. אשתף אותך באחד: בני הזוג נפגשו בפאב ושתו די הרבה. הם חזרו אליה הביתה באותו הלילה, והוא מעולם לא עזב. במקרה הזה, האשה לא היתה זו שנרצחה — הגבר נרצח בידי בנה בן ה־17, שהגן על אמו כשהותקפה באלימות, אלימות שהתחילה כבר בשבוע הראשון".
איך אני יכולה להבחין בין תחילת קשר מתוקה, אולי אפילו אהבה ממבט ראשון, לרומנטיקה שהיא בעצם מסוכנת?
"את חייבת לעמוד על המשמר, כי החיים שלך יכולים להיות תלויים בזה. לא משנה כמה זה רומנטי ונפלא — האטי קצת, ותראי מה קורה. אם זה חזק, זה יישאר חזק. ובינתיים תגלי יותר על האדם שאת אולי עומדת להתחייב אליו. האם הוא באמת נחמד כמו שהוא נראה? לפעמים, כשאנחנו בתוך הרומנטיקה הזאת, אנחנו מתחילות להצדיק ולתרץ התנהגויות לא הולמות".
ומתי אני מבינה את זה? מתי אני בשלב השלישי?
"כשמתחילה להתבסס השליטה היומיומית — פיקוח, בידוד, כללים נוקשים, דפוסים שמצמצמים אפשרויות וחירויות. אלה טקטיקות דכאניות. אולי כבר יש אלימות מילולית, פיזית או מינית, ואם לא — אז ישנו איום סמוי באלימות, לפעמים לא צריך להשתמש בה. והנשים מתרגלות למציאות של הליכה על ביצים, כדי לא להכעיס. את הולכת בתלם. את מתנהגת יפה".
יש נשים שחיות כך שנים. מה קורה בשלב הבא?
"יש אירוע טריגר — לרוב ניסיון פרידה, איום בפרידה או אובדן שליטה אחר שמערער את תחושת הזכאות של התוקף. אחר כך, כשמנגנוני השליטה מסלימים — עם עלייה בתדירות ובחומרת התנהגויות כגון איומים, מעקבים, הטרדות, אלימות, ניסיונות שכנוע אובססיביים או איומי התאבדות בניסיון נואש 'להחזיר שליטה' — את כבר בשלב החמישי".
המדרון הזה מתחייב? כל שלב בהכרח מוליד את השלב הבא?
"שלבים שלוש עד חמש נוטים לחזור על עצמם — התבססות הקשר בשליטה, טריגר, הסלמה. אבל רוב הגברים נעצרים בשלב החמישי, כי במקביל להסלמה הנשים פונות לעזרה, למשטרה, לשירותי הרווחה או למערכת הבריאות. הבעיה שהמערכות האלה לרוב לא מבינות שזה שלב בדרך לדברים חמורים יותר, ולא פועלות בהתאם".
אז מה קורה עם ה"עצירה" הזאת בשלב החמישי?
"יש ארבע תוצאות אפשריות: פרידה, חזרה לשלבים הקודמים ואז שוב החמרה, מערכה ממושכת שיכולה להימשך שנים, או התקדמות לשלבים הבאים, שהיא התקדמות מהירה מאוד".
כמה מהירה?
"לפעמים בתוך 24 שעות. זו לא הנורמה, אבל המחקר מראה שרוב מקרי הרצח מתרחשים בתוך 12 חודשים מהכניסה לשלב החמישי, ומניסיוני זה בתוך שלושה עד שישה חודשים. היה לי מקרה שבו בין הפגישה הראשונה לרצח עברו שמונה שבועות, ומנגד המקרה הארוך ביותר שלנו נמשך 54 שנה, ואז הגבר רצח את האשה כשהיא ניסתה לעזוב אותו".
איך נראה השלב השישי?
"הוא מאופיין בשינוי מחשבתי או בהחלטה, כשהגבר מתחיל לראות ברצח 'פתרון', ומופיעה חשיבה של 'אין לי מה להפסיד' או 'אם אני לא יכול לקבל אותה אף אחד לא יקבל אותה'. משם מגיעים לשלב השביעי, של תכנון רצח: חיפוש באינטרנט, קניית נשק, מעקב, יצירת הזדמנויות לבידוד הקורבן, סידור עניינים כספיים. השלב השמיני הוא הרצח, שלעתים קרובות מלווה באלימות קיצונית או בניסיון הסוואה כהתאבדות או תאונה".
"מחקרים מראים שכאשר אנשים מאבדים שליטה על חייהם בתקופות של סכסוך, יש עלייה בלגיטימיות של אלימות כדרך לפתרון בעיות. מלחמה היא מיזם גברי להפליא, אז דרכי חשיבה, דפוסים והצדקות גבריים נהפכים לדומיננטיים עוד יותר משהיו קודם"
3 צפייה בגלריה
הפגנה נגד אלימות נגד נשים, בתל אביב ב־2017. "מתייחסים לתופעה כאילו זה פשוט אחד מהדברים האלה בחברה, ואנחנו כמעט צריכים לקבל את זה"
(צילום: דנה קופל)
התמודדות החברה: קודם כל מודעות, והעלאת מעמד הנשים
קורות החיים הלא שגרתיים של מונקטון־סמית כוללים את זהותה כקורנישית (עם קלטי עם תרבות ושפה משלו), עבר כסולנית בלהקות רוק כבד, עבודה כשוטרת במשך שש שנים ותואר כבוד של קצינה במסדר האבירות הבריטי (OBE), שקיבלה ב־2024 על פועלה למניעת אלימות נגד נשים. כבר עשרות שנים היא פוגשת נשים שהן קורבנות אלימות וגברים אלימים, מלווה משפחות של נרצחות, נאבקת ברשויות כדי שיפסיקו להתייחס למקרים מסוימים כ"הריגה" ויכירו בהם כרצח, ומשמשת עדה מומחית בבתי המשפט, שם היא מסבירה שרצח בזוגיות אינו "פשע תשוקה" ספונטני, אלא נקודת קצה של דפוס צפוי וקבוע.
"'פשע תשוקה' זה משהו שעדיין מדברים עליו בבתי משפט ובתקשורת, כאילו גבר הורג את אשתו בגלל פרובוקציה רגעית. אבל המחקר מראה שהדברים האלה לא קורים ברגע, הם תוכננו. החברה לא רוצה לשמוע את זה, היא מעדיפה להאמין שזה קרה בגלל ויכוח על מה אכלו לארוחת ערב או משהו כזה, זה פחות מפחיד מלהבין שזה קרה בגלל שתלטנות, בעלות, קניין וקנאה. זה גורם לכך שרצח בתוך זוגיות מוכנס לקופסה קטנה כזאת, כאילו זה עוד אחד מהדברים האלה בחברה, ואנחנו כמעט צריכים לקבל את זה, כי אין מה להסביר שם".
אבל מונקטון־סמית הבינה עם השנים שיש מה להסביר, והתעקשה לנסות להבין. בכל מקרה לגופו, וכתופעה. היא מתארת בספרה מקרה של גבר שרצח את בת זוגו ואם ילדיהם, ב־38 דקירות במגרש החניה של מקום העבודה שלה. "ירדה עליי עננה אדומה, וקפץ לי הפיוז", הוא אמר לשוטרים, וכך המקרה מוסגר גם בתקשורת, ככזה שלא היה אפשר לחזות. כשמונקטון־סמית החלה לחקור את הסיפור, היא גילתה שהאשה ביקשה להתגרש עשר שנים לפני שנרצחה, ולאחר שאמרה זאת בן זוגה חיבל בבלמי המכונית שלה. ועוד לפני כן, היו שלל סימנים מוקדמים. למשל, הגבר היה צופה כפייתי באופרות סבון ואילץ את בני משפחתו לצפות בהן איתו. כולם היו צריכים להיות בבית לפני שהחלה נעימת הפתיחה, ואשתו דונה נאלצה לשנות את שגרת יומה כדי להיענות לדרישה הזאת, כדי להימנע מאותו "אתגר" ובגלל הפחד מה"ההשלכות". זה אותו הדפוס של היענות, כי זה יותר פשוט ועדיף "לשמור על שלום בית".
וזה רק מקרה אחד. למונקטון־סמית יש אינספור דוגמאות כאלה, שבעבר לא זוהו כחלק ממודל כללי. "בתחומי רצח אחרים — רצח סדרתי, רצח עם, רצח עקב עימות בין שני גברים — המחקר משתמש בשיטת ניתוח של ציר זמן (temporal sequencing). אבל ברצח נשים, שהוא אחד מסוגי הרצח הנפוצים ביותר, אף אחד לא טרח לעשות את זה. מתוך המחשבה הזאת זיהיתי את הדפוסים ובניתי את המודל".
המוטיבציה שלה לא היתה אינטלקטואלית, היא אומרת. "הקשבתי לסיפורים של בני משפחות על מה שקרה לפני הרצח ונדהמתי מכך שכל הסיפורים היו זהים. הייתי פוגשת אותם ויודעת בדיוק מה הם הולכים להגיד עוד לפני שפתחו את הפה. וכמעט כל משפחה אמרה לי: 'הלוואי שהיינו יודעים'. מבחינתם, אם הם היו יודעים על הדפוס, אם הם היו מכירים את נורות האזהרה, אולי היו יכולים להתערב ולהציל את חייה של הבת שלהם. אבל הם לא ידעו, כי אף אחד לא מדבר על זה. לכן אני עושה את זה. כדי שיידעו. אני לא רוצה לשבת עם אף משפחה נוספת ולראות את הסבל הזה. זו הסיבה היחידה שאני עושה את זה. זו עבודה קשה, אבל היא חשובה". למרבה הצער, לוקח לה המון שנים לשכנע אנשים שהיא חשובה: "כשיצאתי לדרך לא הצלחתי להשיג מימון למחקר שלי, ולבסוף התחלתי אותו ללא מימון. אוניברסיטה אחת אפילו אמרה לי שזה נישתי מדי".
התסכול מכך שהנושא כמעט שלא נחקר ולא דובר גדול במיוחד לנוכח המספרים. בארצות הברית ארבע נשים נרצחות בידי בני זוגן מדי יום, במקסיקו המספר עומד על חמש־שש ביום, בבריטניה — שתיים בשבוע.
בישראל 36 נשים נרצחו בשנה שעברה בידי בני זוגן — כמעט כפול ממספר הנרצחות ב־2022 (19).
"אני מזועזעת, אבל לא מופתעת. זה לא משהו שחקרתי בעצמי, אבל ממה שליקטתי ממחקרים אחרים, כשאנשים מאבדים שליטה על חייהם בתקופות של סכסוך, יש עלייה בלגיטימיות של אלימות כדרך לפתרון בעיות. מלחמה היא מיזם גברי להפליא, אז דרכי חשיבה, דפוסים והצדקות גבריים נהפכים לדומיננטיים עוד יותר משהיו קודם".
בכמחצית ממקרי הרצח בתוך זוגיות בישראל בשנה שעברה, המשטרה או רשויות הרווחה ידעו על אלימות במשפחה. מה הרשויות מפספסות? מה הן צריכות לעשות אחרת?
"קודם כל, ישנו עניין תרבותי, עוד לפני שמגיעים לרשויות. ישנן מערכות האמונה בחברה, ומערכות האמונה של המשטרה כארגון".
זה רלוונטי גם בישראל. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר לא משתתף בישיבות בכנסת על הנושא, וביטל תוכניות שיכלו להגן על נשים.
"הוא בעצם מבהיר לכולם שאלימות במשפחה אינה נושא שראוי לקבל מעמד ציבורי, והוא לא מתכוון לבזבז עליו את הזמן שלו".
איך אפשר לשנות את הגישה של המדינה?
"קודם כל, להעלות את המודעות לבעיה, להתחיל לשים אליה לב, ובאופן רחב יותר לחזק נשים, להעלות את מעמדן".
ההתמודדות הפרטית: סבלנות, תכנון, תמיכה
מונקטון־סמית ראתה מקרוב את חוסר התפקוד של המשטרה, כששירתה בה בשנות העשרים לחייה. בספרה היא מתארת את הרגע שבו החלה להתעניין באלימות נגד נשים: "אני זוכרת שהמפקד שלי הזהיר אותי שהקריאות המסוכנות ביותר שאגיע אליהן יהיו בתחום האלימות במשפחה (...) טיפסנו לקומה הראשונה ונכנסנו לסלון של דירה קרה ומסודרת. הריהוט ופריטי העיצוב היוו רקע מטושטש לפניה הדוממות של האשה האדמונית במרכז החדר, שהיתה כנראה בת 18 לכל היותר, שישבה על כורסה מוקפת בצוות של האמבולנס. היא הוכתה בראשה באמצעות פטיש. החבר שלה — התוקף שלה — ברח מהזירה לפני שהגענו. הדם שלה טפטף מהעורף וזרם במורד גופה עד השטיח. הפרמדיקים ניסו לשכנע אותה להתפנות לבית חולים, אך היא סירבה בתוקף (…) המפקד שלי אמר לי: 'כולן כאלה'".
בדיעבד, את מבינה למה היא סירבה להתפנות?
"ודאי — בגלל כלל הנאמנות, זה שאוסר לספר לאחרים. אם את פונה לטיפול רפואי וברור מאוד למה את זקוקה לטיפול רפואי, אז את מפירה את הכללים, ובתוך הכללים האלה הרבה יותר בטוח להעמיד פנים שנפצעת בדרך אחרת. אבל במקביל, שמירה על הכללים גם נותנת להן זמן לבנות תוכנית או אסטרטגיה לעזוב באופן בטוח, אם הן יכולות. חלק מהן לא מבינות כמה מסוכן לעזוב ופשוט עושות את זה".
למה כל כך מסוכן לעזוב?
"זה הפתרון המסוכן ביותר. וזו לא רק אני שאומרת את זה — האו"ם ציין בדו"חות שלו שבכל העולם נשים שמנסות להתגרש זקוקות להגנה ולעזרה מוגברת. לעזוב זה להגיד: 'אני לא מקבלת את זה, אתה לא הבעלים שלי, אני יכולה ללכת'. וברוב המקרים, זה הטריגר — האשה עוזבת, או אומרת שהיא עוזבת, או שהגבר חושב שהיא עומדת לעזוב, או שיש לה רומן. זה המקום שבו הקורבן דוחה את הכללים של מערכת היחסים".
אז מה אשה במצב כזה צריכה לעשות?
"זה תלוי במצבך, בשאלה אם את מבינה אותו, אם יש ילדים וכן הלאה. אם את במערכת יחסים שבה את יודעת שהאדם שולט בך וזיהית את זה — העצה שלי היא לעזוב אותו לפני שאת מספרת לו. לעולם אל תגידי למישהו שאת עומדת לעזוב אותו ואז תישארי שם. היו לנו מקרים שבהם אשה אמרה 'אני רוצה להתגרש', אבל המשיכה לגור עם בן הזוג עד שהבית יימכר. את חייבת ליצור מרחק בינך לבינו. ואם עזבת והוא אומר לך שכדאי להיפגש פנים אל פנים ולדבר על זה — סרבי בתוקף. את עושה את זה מרחוק, כי את לא יודעת לאן זה עלול להגיע.
"ואת צריכה לתכנן את העזיבה. יש נשים שצריכות פשוט לברוח, וזה בסדר. ומי שחושבת שאולי היא תצטרך לברוח, כדאי שיהיה לה תיק חירום אצל מישהו אחר. אבל מי שיכולה לעזוב באופן מסודר — שתתכנן את זה מראש. ברגע שאת מרגישה שאת צריכה לעשות את זה, הביטחון שלך והביטחון של הילדים צריכים להיות במקום הראשון, כי רוב הסיכויים שהדברים ייהפכו לקשים ומסוכנים. ואם את חושבת שזה יגיע לבית משפט לענייני משפחה — אספי ראיות. אני יכולה להבטיח לך שלו יש כאלה. אז זו העצה החשובה השנייה: לתכנן.
"ותמיד מומלץ לפנות לשירותי הסיוע. תתקשרי אליהם גם אם את לא רוצה לקרוא לעצמך קורבן של אלימות במשפחה. דברי איתם בכל מקרה, כי תצטרכי תמיכה. העזיבה היא רק השלב הראשון במסע, ומה שבא אחריה לעתים קשה יותר, הרבה נשים יודעות את זה ולכן לא עוזבות. אז צריך עצה, תמיכה ועזרה משירותי הסיוע".
ומהצד, מה אנחנו יכולים לעשות? איך אני יכולה לזהות שחברה שלי נמצאת במערכת יחסים מסוכנת?
"אם היא לא עושה דברים שבדרך כלל היתה עושה או שלדעתך היתה רוצה לעשות, אם היא ממציאה תירוצים, הרדאר שלך צריך להתחיל לפעול. ואת צריכה להתחיל לדאוג בשלב שבו היא תתחיל לספר לך דברים שיסמררו את שערות העורף שלך. היא אולי לא תצהיר 'אני עוברת התעללות', אבל יש דברים שכן מספרים, ואולי היא כבר בשלב הרביעי, שבו היא מתחילה לבחון אם בטוח לספר למישהו שהיא סובלת מאלימות במשפחה".
ואיך אני יכולה לעזור לה?
"לעזור למישהי שחווה אלימות במשפחה זה משחק לטווח ארוך, לא קצר. את רוצה להוציא אותה משם עכשיו, וקשה לקבל את זה שזה משחק לטווח ארוך, אבל צריך. נדרשת הרבה סבלנות, ושמרי איתה על קשר לרגע שהיא תרצה לצאת ותצטרך עזרה. עד אז, אל תאתגרי או תשפטי אותה. את צריכה להעניק לה תמיכה מוחלטת, לגלות הבנה מלאה לכך שהיא נאלצת לציית לכללים שאסור לה להפר. ותחזיקי בבית שלך 'תיק בריחה' — עותקים של מסמכים, כל דבר שהיא עשויה להזדקק לו, כסף, בגדים, מוצרי היגיינה, כל דבר — ותשמרי על זה בסוד מוחלט. אסור לך לספר לאף אחד, מלבד לאותה אשה".
אצל מונקטון־סמית, זה לא רק דיון תיאורטי או מקצועי: בספרה היא חושפת גם את ההתמודדות המשפחתית שלה עם מערכת היחסים המסוכנת של בתה. "זו היתה זוגיות של כשנה וחצי, ובתי יצאה ממנה להערכתי בשלב השישי", היא מספרת בשיחה שלנו. "ראיתי את נורות האזהרה, והבת שלי סיפרה לי מה קורה, כי היא חיפשה עזרה. מעולם לא הצדקתי או תירצתי את ההתנהגות שלו, והיא שמעה מה דעתי. המשטרה היתה בתמונה, אני הייתי בתמונה, זה לא היה סוד. אבל היא המשיכה לחזור, ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי לעצור את זה. זה היה הדבר הקשה ביותר. בסופו של דבר היא עזבה, כי זה נהיה גרוע מדי. היא ידעה שיש לה לאן ללכת, כי לאורך כל הדרך דאגתי שתמיד יהיה לה מקום בטוח לברוח אליו, גם כשהיא צעקה עליי או לא רצתה לדבר איתי. אני הייתי צריכה פשוט לתת לה לצעוק, כי הבנתי שהיא צריכה איזשהו פורקן, אבל זה היה קשה, ואני מבינה למה לפעמים זה מפרק קשרים בין בני משפחה או חברים".
איך התרשמת מטיפול המשטרה במקרה של בתך?
"התוקף של בתי היה במעצר יום אחד, והוא התקשר אליה מהמעצר וצרח עליה, איים עליה והעליב אותה. הייתי איתה במכונית כשזה קרה, שמעתי את זה. שאלתי את המשטרה: 'איך זה יכול לקרות?', והם ענו: 'ובכן, אם הוא רוצה להשתמש בטלפון, יש לו זכות חוקית לכך שלא נקשיב אם הוא מקבל ייעוץ משפטי'. הוא היה במעצר ועדיין התעלל בה. האנשים האלה לא מפחדים מהמשטרה או מהמערכת. הם יודעים שהמערכת כנראה תהיה לצדם. וזה נורא".
דיברת קודם על זה שנשים צריכות להיות תמיד במצב של חשדנות וזהירות. העבודה שלך, במשך עשרות שנים, לא הפכה אותך לחשדנית יותר מדי?
"הייתי אומרת שהפכתי למציאותית יותר. העניין במודל הזה הוא שברגע שאת רואה אותו — אי אפשר לחזור אחורה ולא לראות אותו, ופתאום רואים אותו איפה שלא מסתכלים, בכל יום".
