איך את מסתדרת עם יציאה מהמיטה בלילה וירידה למקלט? זה 50 מדרגות.
"אין לי בעיה לרדת. יש לי כאבים עצביים שיכולים לגרום חוסר יציבות, אבל אין לי בעיה אורתופדית. באזעקות בעבר הייתי יורדת רק קומה אחת ויושבת בחדר המדרגות, אבל כשהתחילו הטילים האיראניים רואנה, המטפלת שלי, חששה וביקשה שנרד למקלט. היא הולכת לפניי, שיהיה לי ביטחון, ולוקחת כרית כדי לשים לי על הכיסא במקלט. בדרך כלל אני לא נכנסת למיטה עם בגד שלבשתי מחוץ למיטה, רק עם פיג'מה או כותונת לילה, אבל עכשיו אני ישנה בטי שירט, טרנינג וגרביים, כך שאני יכולה לרדת למקלט כמו שאני".
את חוששת מהטילים?
"כששומעים את הבומים במקלט רואנה מחבקת אותי, אבל בגילי כל כך הרבה דברים כבר עברו עליי, אני כאילו מחוסנת מהפחד. הייתי ילדה בפולין במלחמה, ומאז החיים כל הזמן מתגלגלים: החברים האלה ואחרים, אתה עם מי שאתה אוהב ואתה בלי מי שאתה אוהב. זו זרימה שלא נעצרת, ואני משתדלת לא להיתקע".
את מצליחה לחזור לישון אחרי אזעקות?
"לרוב אני חוזרת לישון מהר מאוד, אבל לפעמים השהייה במקלט מעירה אותי ואז יותר קשה לי להירדם".
למה לא עברת לגור עם הילדים בתקופה הזאת?
"יש לי בן בזיכרון יעקב שביקש שאבוא, אבל אני גרה בבית הזה 60 שנה. אני אוהבת את המיטה שלי, את הכרית שלי, השירותים שלי, אני צריכה את הנוחות שלי והפרטיות שלי. כשאני לא במיטה שלי אני ישנה פחות טוב. אני יודעת ואוהבת להיות עם עצמי, לעניין ולהניע את עצמי. בעלי נפטר מסרטן כשהיה בן 47, אז אני רגילה להיות לבד, עד גבול מסוים כמובן. רואנה הגיעה אליי לפני ארבעה חודשים ומאוד נעים לי איתה".
מה את עושה לפני שאת נרדמת?
"אני רואה הרצאות ביוטיוב בטלפון, לאחרונה של הפילוסוף הנרי אונגר, ואני גם קוראת הרבה ספרים. לפעמים אני מקשיבה לחדשות ברדיו ונרדמת איתו, אני מכבה אותו רק אחר כך כשאני קמה לשירותים".
ובבוקר?
"אני יוצאת עם רואנה לטייל, אבל קודם אנחנו מחבקות את עץ הפיקוס שמול הבית ומאחלות טוב לו ולעצמנו. העץ הזה, שרואים מחלון הסלון, הוא אחת הסיבות לכך שבחרנו את הבית הזה. בבקרים אני מאחלת לו בוקר טוב ובערב לילה טוב. שפינוזה מדבר על זה שאלוהים הוא הטבע והטבע הוא אלוהים, וזה מאוד מדבר אליי".
מה שעות השינה שלך?
"אני נכנסת למיטה סביב 22:00 וקמה ב־8:00, בלי שעון, אבל בלילה אני הולכת הרבה פעמים לשירותים, ולפעמים גם הכאבים מעירים אותי. כשאני מוצאת את הפוזיציה שלא כואבת לי אני ישנה בכיף, ואני יכולה לישון גם עם אור ועם רעש ועם מה שאתה רוצה. לפעמים גם התרגשות יכולה להחזיק אותי ערה: אתמול, למשל, שכנים מהבניין ממול שיורדים למקלט אצלנו הזמינו את כולנו למפגש על הגג שלהם. היה אירוע מרגש וגם שתיתי קפה, אז לקח לי הרבה זמן להירדם".
היו תקופות שבהן ישנת פחות טוב?
"בעיקר אחרי שבעלי אובחן עם סרטן. בעשר השנים עד שהוא נפטר היו הרבה בדיקות וגם ניתוח, וכל המתח סביב זה היה משאיר אותי ערה הרבה בלילות".
קיבלת עזרה בתקופה הזאת?
"לא, אני לא אוהבת תרופות ובחיים לא הלכתי לפסיכולוג. דיברתי הרבה עם חברים ובני משפחה וקראתי ספרים. גם היום אני לוקחת רק אקמול ואיזו תרופה נגד כאבים, ושניהם לא באמת עוזרים. לפני כמה זמן ניסיתי קנאביס רפואי — אני לא יודעת לעשן אז לקחתי טיפות — אבל זה גרם לי חלומות של אי־שקט, הכל היה מבולבל, כל מיני דברים רצו לי בראש, והפסקתי".
יש חלומות שאת זוכרת?
"בשבעה על בעלי היה לי קשה עם כל האנשים, הייתי צריכה לעבור את האבל עם עצמי. שכבתי במיטה והיה לי מין חלום, אולי עוד לא ישנתי אפילו, ובדמיון שלי ראיתי את כל הרגעים היפים שלנו יחד, כמו בסרט. החלום הזה שחרר אותי במידה רבה מהאבל ונתן לי מוטיבציה לשוב לחיים. לקחתי את בני הקטן לטיול באנגליה ובסקוטלנד, וכשחזרתי התחלתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. זה פתח לי חלון גדול לעולם, להרגיש, לחשוב ולהבין דברים בצורה יותר רחבה".
וחלומות מהילדות?
"כילדה עברתי הרבה תחנות. נולדתי ברובנו שבפולין, היום באוקראינה, וכשפרצה המלחמה ברחנו לאוזבקיסטן. כשהיא נגמרה חזרנו לפולין, לעיר ורוצלב, וכשהייתי בת 11 עלינו לארץ והתיישבנו במושב חרות. בכל פעם הייתי צריכה להסתגל לעולם חדש, ובוודאי שזה השפיע עליי נפשית. כל הזמן היו לי חלומות שאני בסכנה ומישהו מושיט לי יד כדי לעזור, אבל אני לא מצליחה להגיע ליד. או שחלמתי שיש מקום שאני חייבת להגיע אליו לקבל עזרה ובכל פעם משהו עומד בדרכי ולא נותן לי להגיע. פחדתי מהחלומות האלה".
מה יש לך ליד המיטה?
"הרבה ספרים. כרגע אני קוראת את 'לחסל' של מישל וולבק ו'מורדים מופלאים' של אנדריאה וולף, על תנועת הרומנטיקה הגרמנית. יש גם בובה שמצאתי בטיול עם אמא שלי כשהיא היתה בבית אבות. יש ציפורן נגד דלקות שיניים, מניחים אותו על השן. יש רדיו, ובמגירה יש הרבה כדורים שאני לא לוקחת".
jonbloomphoto@gmail.com
