"כמה בא לי להגיד משפט יפה, אבל אנ'לא מוצא מילים איתך", שר גל ניסמן בפזמון של "אין מילים איתך", הלהיט החדש של להקתו, פול טראנק. אבל הוא דווקא מצליח למצוא מילים, ואפילו מפתיעות: לצד ביטויים רומנטים מוכרים, כמו תיאור היופי של אהובתו ואיך שהיא גורמת לו להרגיש, ניסמן גם מבטא חרמנות בריאה, במשפטים כמו "מת להיות עלייך כמו צמיד", "בא לי לתפוס לך במותניים" ו"בא לי לשתות'תך שעתיים" — וזה מצרך נדיר בפופ הישראלי הגברי.
עד לפני כעשור הרוב המכריע של השירים הרומנטיים היו מלאים באהבה, אבל נטולי סקס. אם כבר גברים הזכירו תשוקה מינית במערכת יחסים רומנטית (בשונה מאהבה בלתי מושגת או סטוץ), היא לרוב הוטבעה במטפורות או נעצרה ברמיזות ("על קו הזינוק" של החברים של נטאשה, למשל).
כשגברים כבר ביטאו חרמנות מפורשת בשירים, היא בדרך כלל הוצגה באור שלילי, כסמל לריקנות ("מה את מנסה לומר / לא אכפת לי מה", מתוך "אהבה קצרה" של מאיר בנאי); כניעה לצורכי הגוף במקום הנפש ("תשוקה גדולה / במסווה של רומנטיקה", מתוך "מתי נתנשק" של אביתר בנאי); ואפילו דיכאון ("אני לא רואה סיבה / לקום בשביל מה?", מתוך "חייב לשכב" של הג'ירפות).
אפילו אמני אינדי שביטאו חרמנות, כמו שייגעצ ("רוצה להוריד לך את החולצה" מתוך "את יודעת") וקוקי לבנה, עשו זאת מנקודת מבט של נערים שטופי הורמונים, שנואשים למצוא בחורה שתסכים לשכב איתם — לא משהו שאפשר לשיר לבת זוג רצינית. זה מזכיר את החרמנות המיואשת ב"אני מת" של להקת פיקוד דרום, שבו משפטים בוטים כמו "אני מת לרדת אל מותניה" מתקבלים באהדה אצל הקהל, כי שרים אותם חיילים שבוזים בחזית.
בעשור האחרון העיסוק בסקס התחיל לנדוד מנקודת המבט הצינית ומלאת הלגלוג העצמי של זמרי הרוק בשנות התשעים והאלפיים אל זו הקלילה יותר של כוכבי הפופ החדשים — ועדיין החרמנות נותרה בשוליים, נחלתם של אמנים בתחילת דרכם שרוצים לשדר חו"ל ("נאדי באדי" של שחר טבוך), ולרוב עוברים לשפה נקייה יותר אחרי שהמיינסטרים מחבק אותם (רביד פלוטניק כבר לא כותב שורות כמו "אשה אמיתית / כזאת שופעת ומלאה בקימורים / ואני? נער שחולם חלומות רטובים", מתוך "כפרה שלי").
מלבדם, החרמנות מבוטאת רק בידי רווקים הוללים במועדונים, וגם אז היא נחשבת לגיטימית, אבל גסה. שירים כמו "דובשנייה" של שחר סאול ו"משוגעת" של גל אדם מסמנים את רחבת הריקודים כטריטוריה שבה מותר לדבר באופן בוטה על נשים. זו לא פרוגרסיביות כמובן, אלא תפיסה שמרנית מאוד שמבדילה בין "ילדות טובות" שמתחתנים איתן, לנשים שמעיזות להיות מיניות במועדון ולכן מתויגות כ"ילדות רעות של טיקטוק" או "משוגעות".
עד לפני כעשור רוב שירי האהבה היו נטולי סקס. כשגברים כבר ביטאו חרמנות מפורשת בשירים, היא הוצגה באור שלילי, כסמל לריקנות, כניעה לצורכי הגוף במקום הנפש ואפילו דיכאון
דווקא לנשים מותר יותר להביע תשוקה מינית בעברית. אחרי שבשנות השבעים והשמונים הסתפקנו במטפורות כמו "דרך המשי" ו"אתה לי ארץ", בשנות התשעים והאלפיים כבר היו לא מעט זמרות, ובהן דנה אינטרנשיונל, מיכל אמדורסקי וליליה, ששרו על סטוצים ויזיזים וביטאו חרמנות בוטה. אלא שמאז מפלס הפרובוקטיביות ירד, והכוכבות בימינו מסתפקות לרוב בלהגיד שבן הזוג שלהן "חתיך עם ערכים". עד שכבר יש מישהי כמו עדן גולן, שמעיזה להיות מינית ("אתה לא תשרוד / קמתי לרקוד / פאק, אני סקסית", מתוך "סקסית") היא חוטפת אש ברשת ונדרשת להתגונן.
כל הדוגמאות האלה מדגישות עד כמה נדיר "אין מילים איתך" של פול טראנק בנוף הפופ הישראלי. החרמנות שלו לא עלובה ולא מעליבה, אלא להפך: הביטויים שלה שווי ערך לביטויי האהבה הרגשית, ויחד הם מבטאים תשוקה בריאה ומלאה לבת הזוג — גוף ונפש. זה לא אמור להיות מורכב, ובטח שלא מפתיע. הרי בסופו של יום, מה רוצה אדם שנמצא בזוגיות ממושכת? לדעת שעדיין חושקים בו. ואם כולנו מרגישים ככה — למה אי אפשר לשיר על זה?
