הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
"אנשים חושבים שכשאת מאבדת ילד, את צריכה להתמודד רק עם הגעגוע, אבל זה לא המצב. ישנם עוד המון אובדני משנה שנלווים לזה, ואחד מהם הוא האובדן של הזהות המקצועית שלך, של הביטחון שהיה לך בפרנסה", אומרת ליאת שדה סעדון, אמו של סמ"ר איתי סעדון, שנהרג בנובמבר 2023 בעזה, כשהיה בן 21. "עבדתי כמיישמת תוכנה בהייטק, ואהבתי את העבודה שלי, את האנשים. אבל כשאיתי נהרג לא הייתי מסוגלת לחזור לעבוד עד ה־30. וגם לאחר מכן... אני ממש זוכרת את היום הראשון שבו פתחתי מחשב. המון מיילים הצטברו בתיבה, ואמרתי לעצמי שאתחיל לאט לאט. מצאתי את עצמי קוראת מייל ועוד מייל ולא מבינה מה רוצים ממני. לענות על מייל אחד לקח לי רבע שעה, ואחריו הרגשתי מותשת. זה היה קושי קוגניטיבי. המטפלת שלי אמרה לי שמוח אחרי אובדן הוא כמו מוח אחרי שבץ. יש בו אזורים שנכבים, והחזרה שלו לתפקוד רגיל יכולה לקחת שנה".
כמו שדה סעדון, אלפי ההורים ששכלו את ילדיהם מאז 7 באוקטובר נקרעים אחרי האסון בין הצורך להמשיך לתפקד ולפרנס לבין התחושות הקשות של חוסר התוחלת והמעמסה הכבדה של ניהול המשפחה. "היקפי התופעה רחבים מאוד", אומרת גליה פרגמנט־מילברג, המפקחת הארצית על שיקום משפחות במשרד הביטחון. "השנה הראשונה למלחמה היתה שוות ערך ל־18 שנה רגילות מבחינת היקפי השכול. גייסנו עוד כ־2,000 מטפלי נפש ופתחנו יותר מ־160 קבוצות תמיכה חדשות. וכמובן כל יועצי התעסוקה שלנו חוו עלייה משמעותית בעבודה".
כיצד ההורים השכולים מתמודדים עם החזרה לעבודה?
"יש חיפוש אחר איזון מאוד עדין בין הצורך להוריד הילוך ולקבל את כל הזמן הדרוש להם כדי להתאבל, לבין ההבנה שעבודה יכולה לסייע להם לא לשקוע בדיכאון שקשה לצאת ממנו. לכן אנחנו כל הזמן בקשר עם מעסיקים שונים כדי לבדוק במה הם יכולים לבוא לקראת העובדים, כמו הורדה של אחוזי משרה, שעות יותר גמישות וכו'. בחודש מאי גם נקיים כנס גדול למעסיקים כדי לעזור להם להתמודד עם עובדים שמתמודדים עם אובדן ושכול ולתת להם כלים מקצועיים".
ואיך הם מתמודדים? "יש הורים שמטביעים את עצמם בעבודה, אבל אני מתרשמת שאצל רובם יש ירידה בתפקוד, ולא תפקוד ביתר", אומרת גדית אוריין, פסיכואנליטיקאית ממכון ת"א לפסיכואנליזה בת זמננו, שמטפלת בהורים שכולים. "לפעמים התפקוד המוגבר שלהם מופנה להנצחת הילד. לפעמים הטראומה גורמת להם לגלות שהם לא כל כך מחוברים למה שהם עשו עד כה, וזה מאפשר להם לגלות חלקים אחרים בעצמם — מה שנקרא צמיחה פוסט־טראומטית.
"המורכבות היא שצריך פניות נפשית כדי לחפש את עצמך מקצועית מחדש, אבל רוב מקומות העבודה לא נותנים לך לרדת לעבודה של יומיים בשבוע, וזו בעיה — כי להורים האלה נחוצה הרבה עזרה. ולזה צריך להוסיף את המורכבות הנוכחית שנובעת מכך שאנחנו עדיין בתוך הטראומה הקולקטיבית. המלחמה עדיין נמשכת, יש עדיין חטופים בעזה, חיילים ממשיכים למות ועוד ועוד תחקירים מתפרסמים".
ליאת שדה סעדון: "כשחזרתי לעבודה מצאתי את עצמי קוראת מיילים ולא מבינה מה רוצים ממני. לענות על מייל אחד לקח לי רבע שעה, ואחריו הרגשתי מותשת. המטפלת שלי אמרה לי שמוח אחרי אובדן הוא כמו מוח אחרי שבץ. יש בו אזורים שנכבים, וזה יכול להימשך ככה שנה"
"במקום העבודה שלי הלכו מאוד לקראתי", מספרת שדה סעדון. "הם לא דרשו שאגיע פיזית למשרד, העבירו אותי ללקוח פחות אינטנסיבי וניסו להקל עליי איפה שניתן. אבל עדיין היה מתסכל לקום בכל בוקר, להתיישב מול המחשב ולעשות בשעה משימה שאמורה לקחת חמש דקות. הייתי יושבת מול לקוח שמבקש ממני מעקב אחרי תהליכי המכירה, וכל מה שהיה לי בראש זה 'פאק, את מי זה מעניין בכלל?'. מה אכפת לי אם התהליך יעיל או לא יעיל, אם הלקוח יקנה או לא יקנה. וזאת תחושה קשה, כי אכפת לי מהלקוח הזה. הוא סומך עליי.
"חשבתי שהתחושות האלה יעברו לי עם הזמן, ובאמת זה הלך והשתפר בצעדים מאוד קטנים. אבל בו בזמן זה גם חידד עד כמה אין לי מוטיבציה לעבודה שלי. ככל שהצלחתי לעשות יותר ויותר משימות, יותר ויותר איבדתי בהן עניין. כל מה שרציתי לעשות הוא להתעסק באיתי — לכתוב עליו, לראות תמונות שלו, לדבר עליו. כל עיסוק שלא היה קשור בו הרגיש לי הבל הבלים".
אז מה עשית?
"עזבתי את ההייטק. אפילו שזה מפתה מבחינת פרנסה, אני לא מסוגלת כרגע לעבוד 9 שעות ביום בדברים שלא קשורים לאיתי. אז אני מנסה להפוך לפרנסה דברים שמדברים אליי, כמו הרצאות בתשלום וסדנאות כתיבה. יש בזה יצירה אבל גם משבר זהות גדול וגם חרדה כלכלית".
את מצליחה להתפרנס?
"אני מקבלת ממשרד הביטחון כ־8,000 שקל בחודש (הורים שכולים מקבלים קצבה לכל החיים, שעומדת כיום על 9,063 שקל לזוג או 7,250 להורה יחידני. על הסכום הזה יש תוספות שונות, למשל על ילדים עד גיל 22 —דב"נ). זה נותן לי בסיס לשלם את החשבונות, להחזיק אוטו ולשלם שכר דירה. מעבר לזה אני מצטמצמת, חיה על השוטף, ואוכלת קצת חסכונות עד שאמצא את הדרך".
גילה קמה: "היו פעמים ששכחתי את עצמי בעבודה. וזה הבהיל אותי. חשבתי: 'ככה ייראו החיים שלי? הדר לא נמצא ופשוט המשכתי כרגיל?'. הרגשתי שלא נתתי מספיק זמן ומקום לאסון הנוראי שקרה לי ולא יכולתי להמשיך כך. אז יצאתי לשנת שבתון ועכשיו אני ממלאת מצברים"
הפחד להצליח לחזור לשגרה
גילה קמה, מנהלת בית ספר יסודי בכפר יונה, היא אמו של סרן הדר קמה, שנהרג בגיל 24 בקרב על כפר עזה. "במוצאי השבת ההיא יזמתי שיחת זום עם כל צוות בית הספר על איך אנחנו נערכים ליום שלמחרת. הייתי מאוד קצרה בסבלנות ומלאת דאגה. אמרתי להם שאני מעבירה את המפתחות למיטל, הסגנית שלי, כי אני לא חושבת שאוכל לתפקד. וזה היה עוד לפני שגיליתי שהדר נהרג.
"בשבעה היה ברור שאני לא חוזרת לעבוד מיד. גם לא אחרי חודש. השכול הוא כמו משרה מלאה. אפשר לעבוד בו כמעט כל הזמן. במשך חודש וחצי לא עבדתי, אבל היו שני מקרים דחופים — אמירה שנאמרה על מורה ערבי וטיפול במשפחה של חטופים — שהרגשתי צורך לטפל לפחות בהם. בבית ספר היו הכי רגישים. אמרו לי 'את לא צריכה לעשות כלום. רק תשבי לידנו'. אז טיפלתי באירועים האלה, ולאט לאט זה החזיר אותי לשגרת העבודה שהיתה לי".
והצלחת לחזור לשגרה מלאה?
"כן ולא. הייתי מגיעה בכל בוקר לשער ברבע ל־8 בבוקר ואומרת שלום לכל הילדים. היו פעמים שהייתי אפילו שוכחת את עצמי בעבודה. וזה הבהיל אותי. חשבתי: 'ככה ייראו החיים שלי? הדר לא נמצא ופשוט המשכתי כרגיל?'. הרגשתי שלא נתתי מספיק זמן ומקום לאסון הנוראי שקרה לי ופשוט לא יכולתי להמשיך כך".
אז מה עשית?
"יצאתי לשנת שבתון. עבדתי עד סוף השנה, וידאתי שיש לי מחליפה ורק אז נתתי את צרור המפתחות והתנתקתי. אני רוצה עוד לעבוד בשכול הזה, לדבר עוד על הדר. אבל גם לטייל ולדאוג לעצמי. יש לי גם שתי ילדות ובעל, שצריכים שאתן להם מקום".
העבודה איבדה משמעות?
"לא. אני אשת חינוך, והרגעים עם הילדים ממלאים אותי וחשובים לי. לא הרגשתי לרגע שאני מתעסקת בדברים תפלים או לא חשובים. להפך — יש לי אפילו מחשבות על כמה חשוב עכשיו החינוך של הדור הבא. אבל הפחידה אותי החזרה המהירה לרוטינה, לחזור לאיפה שהייתי מקודם, כשהמצב אצלי הוא כל כך לא כמו שהיה. אני לא יכולה לפרוש מחיי העבודה, אבל גם לא להתנהל כאילו כלום לא קרה. אז אני ממלאת עכשיו קצת מצברים כדי להחליט איך להמשיך".
אדוה אברמוביץ': "עבדתי כסמנכ"לית כוח אדם, וזה אומר הרבה התעסקות בקונפליקטים בין אנשים, בקקי ופיפי, בשיחות משוב, שיחות שכר ובונוסים... הרגשתי זרות מוחלטת לנושאים האלה. הייתי גוררת את עצמי למשרד, וכל הגוף כאב לי. עד שאמרתי די. הבנתי שאני חייבת עכשיו להתפרק ולהיקרע ולהיות אמא שכולה על מלא – ורק משם אני אצמח"
בבית של יניב ופני רוסו מקדימה, שני בני הזוג מתמודדים עם האבל באופן שונה. בנם רס"ל אופק רוסו נהרג בקרב בקיבוץ בארי, ומאז יניב לא חזר לעבודתו כיועץ הבראה והתייעלות לעסקים. "אני עדיין לא מוצא את האנרגיה והיכולת להיכנס לתהליכים ארוכים של ליווי עסק. דברים כאלה הפכו להיות תפלים בעיניי", הוא אומר. "כשקורה אסון כל כך משמעותי הוא מביא לביטוי את ההבדלים עמוקים במבנה האישיות בין בני הזוג. בבסיס שלי הייתי תמיד חזק, חדור מוטיבציה והכי מחויב לכל מה שאני נוגע בו. אבל כיום אני כבר לא חזק, וגם לא מחפש להיות חזק. לעומת זאת פני, שעובדת כמדריכת יוגה, היא ההפך ממני — היא חזרה לסטודיו מיד אחרי השבעה. זה עוגן משמעותי שעוזר לה להמשיך".
"חזרתי לסטודיו בשלב שבו עוד לא ידעתי אם יש לי אפילו כוח לעלות במדרגות", אומרת פני. "בשבעה לא הייתי מחוברת לקרקע בכלל, ובתוך כל הכאב הנוראי הזה מתאמנים שלי באו לניחום ואמרו לי 'טוב, ביום שישי אנחנו מתראים'. כשסיימנו את השבעה, רגע לפני שהלכתי לישון קלטתי שלא הספקתי לבטל את השיעורים של יום שישי, אז הרגשתי מחויבת להגיע. בבוקר הכנסתי את עצמי לרכב בכוח ובבכי, אבל ידעתי שאני חייבת להרים את עצמי, אחרת אני פשוט אפול. וכבר בשיעור הראשון הרגשתי שזה מרים אותי באיזושהי מידה".
מה בעבודה עזר לך?
"התנועה של הגוף היתה טובה לי. המחשבות על מה אני צריכה לדבר עם המתאמנים שלי היו הסחה טובה מהכאב שלי. זה נתן הקלה לרגעים. גם עצם העובדה שהגעתי לסטודיו — אנשים אמרו לי 'אם את הגעת לתרגול, איך אני יכול להגיד שאין לי כוחות להגיע?'".
אצל יניב זה הפוך. איך מתמודדים עם זה באותו בית?
"במצב שלנו חייבים לעסוק במשהו שמעניק משמעות ואפשר להישען עליו. החיפוש אחר מה אפשר לעשות בזמן שאת נורא נורא כאובה הוא בלתי אפשרי. לפני היוגה ניהלתי מודיעין עסקי בחברות הייטק, ואם הייתי נשארת בתחום, הייתי מרגישה שהוא חסר משמעות בעיניי. אבל יוגה נותנת כלים לנשום נכון ולהפחית כאב מנטלי, וגם כלים של מדיטציה מאוד עוזרים לריפוי שלי. אני מלמדת אחרים איך להשתמש בכלים האלה, וכשמתאמנים אומרים לי כמה זה עוזר להם, כמה טוב להגיע לכאן, וכמה הם מחכים כל השבוע כדי להגיע — זה עושה לי הרבה. אם לא היה לי חיבור עמוק לעבודה מבחינת המשמעות האישית, הייתי מתרסקת כמו יניב".
תומר שורץ: "יש הרבה רגשות אשם על כך שאם אחזור למקצוע שלי, אני בעצם עוזב את עומרי. אני צריך להקדיש עוד זמן לחיבור שלי איתו, לדברים שאני עושה בשבילו, לכתיבה עליו. זה עוזר לי. אבל כל הזמן ישנו מאבק פנימי בין להמשיך במקצוע שלי לבין לעצור הכל"
הזדמנות להפסיק לרצות אחרים
"העבודה היא סמן לתפקוד, אבל היא לא הדבר העיקרי בחיים של ההורים השכולים", אומרת שרה מוליה, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, שמטפלת במשפחות שכולות. "אנשים מסתכלים על אדם שלא עובד כאילו נגמרו החיים שלו, אבל זה לא נכון — לא כל עוד הוא מצליח לעשות דברים אחרים שעובדים עבורו. ההתמודדות עם האבל יכולה להיות הזדמנות לעזוב עבודה שאת סובלת בה. את יכולה להגיד: 'לעזאזל, הדבר הכי קשה קרה לי' ולהחליט להפסיק לחיות חיים של ריצוי. זה מאוד מסייע בתהליך עיבוד האבל".
הקונפליקט הזה נידון לאחרונה בפודקאסט "מתים עליהם" של כאן הסכתים, שמגישים שלושה הורים שכולים: שדה סעדון, אדוה אברמוביץ' ותומר שורץ. "אנחנו שלושה הורים שעובדים אצל הילדים המתים שלהם", אומרת סעדון. "אני עובדת אצל הבת שלי קשה, כמעט 24/7", מוסיפה אברמוביץ', "באופן הישרדותי קמאי אני לא יכולה לפנות את עצמי לשום דבר אחר".
אברמוביץ', אמא של התצפיתנית רב"ט נועם אברמוביץ', שנהרגה במיגונית בנחל עוז בגיל 19, התקשתה לחזור לעבודתה כסמנכ"לית כוח אדם בחברת מכשור רפואי: "הייתי מתיישבת בכיסא ומרגישה סביבי את כל מבטי הרחמים. זה קשה. בעולמות כוח האדם יש קונפליקטים בין אנשים, וזה אומר הרבה התעסקות בקקי ופיפי, בשיחות משוב, שיחות שכר ובונוסים... הרגשתי זרות מוחלטת כלפי כל הנושאים האלה מהעולם הישן שלי. אמרתי לעצמי: 'איך מתעסקים בשטויות האלה כשהאדמה נפערה?'. החזקתי מעמד בתפקיד כמה חודשים טובים ממש בכוח, בשיניים. הייתי גוררת את עצמי למשרד, וכל הגוף כאב לי. עד שאמרתי די. הבנתי שאני חייבת עכשיו להתפרק ולהיקרע ולהיות אמא שכולה על מלא – ורק משם אני אצמח".
ומה עושים עם פרנסה?
"אני בעיקר צריכה למצוא משמעות לדברים שאני עושה, וזה חתיכת חיפוש. ברור לי שאצטרך לייצר פרנסה בשלב מסוים. אני מקווה לייצר מודל עסקי לפעילות בהשראת נועם, אבל עדיין לא יודעת לפצח את החידה הזאת. מה שבטוח הוא שלחזור למה שעשיתי אני לא יכולה".
גם שורץ, עורך דין פלילי במקצועו, חש תחושות דומות מאז שבנו, סגן עומרי שורץ, נהרג בקרב בעזה בדצמבר 2023. "גדלתי על תפיסה שמתייחסת להליך פלילי כאל דיני נפשות, ופתאום זה נראה לי כל כך מטומטם. כי אם מישהו יורשע ויקבל קנס כספי כבד או יישלח לבית הסוהר — זה לא באמת חיים ומוות. בלב אני אומר: 'תגידו תודה שיש לכם דופק'. אז איך אני אמור להילחם בשביל לקוחות כאלה?
"יש גם הרבה רגשות אשם על כך שאם אעבוד במקצוע שלי, אני בעצם עוזב את עומרי. אני צריך להקדיש עוד זמן לחיבור שלי איתו, לדברים שאני עושה בשבילו, לכתיבה עליו. זה עוזר לי. אבל כל הזמן ישנו מאבק פנימי בין להמשיך במקצוע לבין לעצור הכל".
ישנה גם חרדה כלכלית גדולה.
"ודאי. המדינה צריכה להיכנס לעובי הקורה, לראות איך עוזרים להורים שכולים להחזיר את המצב הכלכלי שלהם לקדמותו. האם אני מתוסכל מקשיי הפרנסה? אני מתוסכל מזה שעומרי מת. זה ממלא לי את המוח יותר מאשר קשיי השתכרות. וזה המצב גם 15 חודשים אחרי שהוא נהרג".
הילה שי: "לא יכולתי להישאר בעיצוב פנים, כי התשוקה שלי לתחום פשוט נעלמה. הפוקוס שלי בחיים השתנה והמיקוד כרגע הוא בפעילות חברתית. למדתי שהעשייה מאלחשת. אקמול לא יעביר את כאב השכול, אבל עשייה עם משמעות כן נותנת רגעים של מנוחה נפשית"
איך קמים מטראומה שעוד קורית
אחד הקשיים הגדולים בחזרה לשגרה של ההורים השכולים הוא העובדה שהמלחמה עדיין נמשכת. "אנשים כמונו, שצריכים להתאושש מהטראומה האישית שלהם, נמצאים בסביבה שבה כולם בטראומה — יש עוד חטופים בעזה, החטופים שחזרו מהשבי נראים כמי שעברו שואה, וכמובן יש עוד לוויות והרוגים", אומר היזם ושר המדע לשעבר יזהר שי, אביו של סמ"ר ירון (נוני) אורי שי שנהרג בגיל 21 בקרב על כרם שלום. "זה יישמע אכזרי, אבל במלחמת ששת הימים, למשל, המלחמה נגמרה, הוחזרו גופות חיילים, היו משפחות כואבות, אבל חודש אחר כך המדינה המשיכה הלאה. וכשהעולם ממשיך, אנחנו לומדים לחיות עם האובדן. אבל כיום כל כך הרבה משפחות עדיין חיות את 7 באוקטובר. את רוצה להתאושש, אבל הטראומה עדיין מתרחשת סביבך".
כחלק מההתמודדות עם האובדן שי הקים את נקסט אוקטובר, פרויקט שמגייס מאות סטארט־אפים להנצחה של קורבנות המלחמה. "הגענו כבר ל־350 חברות, ואני רוצה להגיע ל-1,500", אומרת אשתו הילה, שמובילה את הפרויקט. עד המלחמה היא עבדה כמעצבת פנים, "אבל לא יכולתי להישאר בתחום הזה יותר כי התשוקה פשוט נעלמה. הפוקוס שלי בחיים השתנה והמיקוד שלי כרגע הוא פעילות חברתית. אני רוצה להתעסק בהישרדות הלאומית שלנו".
זו פרידה מהמקצוע הקודם?
"אני לא יודעת. אני צריכה את הכאן והעכשיו. למדתי על עצמי שהעשייה מאלחשת. כל מי שיכול להיות עסוק־עסוק־עסוק, שיעשה את זה. זה לא יהיה אותו דבר, אבל בסופו של דבר אנחנו על האדמה הזאת לא כדי לסבול, ואקמול לא יעביר את כאב השכול. לעומת זאת, עשייה עם משמעות כן נותנת רגעים של מנוחה נפשית. זה הטיפ היחיד שלי לאנשים שעוברים את מה שאנחנו עוברים".
אורנה אדר: "כבר לא מעניין אותי לפתור בעיות של לקוחות. מה שנראה להם כמשבר ברומו של עולם - בעיניי הוא הכי מגוחך, כי הפרופורציות שלי השתנו. אז עזבתי את העבודה. אני לא יכולה לעשות עכשיו דברים שגוזלים את קצת האנרגיה שיש לי ומשאירים אותי בלי כלום"
גם אורנה אדר מהיישוב לפיד מוצאת מזור בהתנדבות חברתית. ב־7 באוקטובר בתה גילי בת ה־24 נרצחה בפסטיבל נובה, ואדר התקשתה לחזור לעבודתה כסמנכ"לית חטיבה עסקית בחברת תיירות, שבה עבדה 25 שנה. "כבר לא מעניין אותי לפתור בעיות של לקוחות. מה שנראה להם כמשבר ברומו של עולם — בעיניי הוא הכי מגוחך, כי הפרופורציות שלי השתנו".
אז מה עשית?
"עזבתי את העבודה. זו אומנם הקרבה מבחינת התא המשפחתי, אבל אני לא יכולה לעשות עכשיו דברים שגוזלים את קצת האנרגיה שיש לי ומשאירים אותי בלי כלום. עופר אלוני, שבתו זוהר נהרגה באסון הצונאמי בתאילנד ב־2004, פיתח תיאוריה להתמודדות עם האובדן שנקראת 'מה־מי'. היא מעודדת את מי שמתמודד עם אובדן להיצמד למה שמרים אותו ולמי שמרים אותו, אז אימצתי את זה".
מה מצליח להרים אותך?
"כיום אני עסוקה מבוקר עד ערב בדברים שאני בחרתי לעשות, בין השאר בהתנדבות. עוד בתקופת הקורונה רציתי להתנדב בעמותת חיבוק ראשון (מתנדבים לחיבוק תינוקות נטושים או שנמצאים באשפוז ממושך בבתי חולים). אבל רשימת ההמתנה היתה מלאה, וגילי אמרה לי אז: 'אמא, תנסי שוב!'. אז לשם הלכתי כשהבנתי שאני חייבת לעסוק בדברים שממלאים אותי, אחרת לא אצא מהמיטה. עכשיו כשאני יוצאת ממשמרת בבית החולים, אני מרגישה שהסוללה שלי מתמלאת. יש משמעות בעשייה שלי, ההורים והאחיות אסירי תודה, וזה נותן לי סיבה להמתין לשבוע הבא".
