"כדאי לי להביא ילדים? כדאי לי ללבוש ת'מדים?", שואל הראפר ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) בשירו החדש "מפרש לבן". אלה מילים כואבות ששר תושב עוטף עזה, שפונה במשך חודשים רבים מביתו, וחזר אליו אף שהמלחמה עוד נמשכת. בשיר ג'ימבו מצייר דיוקן קודר ומייאש של מציאות שמנרמלת את החיים בצל האסון הגדול בתולדות המדינה. הדי הפיצוצים מעזה ממשיכים להישמע בביתו, כמו גם האזעקות — ובכל זאת המדינה ממשיכה בשגרת יומה, כאילו כרגיל. הוא מביע מחאה על המאבק למען החטופים שנשחק ככל שהזמן עובר ("השלטים של אילוז התקלפו" - גיא אילוז ז"ל הוא חברו של הברון שנרצח בשבי וגופתו עדיין לא הושבה), על הניצול הלא הוגן של המילואימניקים ("פראיירים שהתחלפו עולים עמדה במקום מאבטחים שהתעייפו") ועל חברות הענק שמרוויחות מהמצוקה ("המשל על מחירי טיסת אל על והעין העקומה"). ואם זה לא מספיק, כוכבי "ארץ נהדרת" ביצעו עם ג'ימבו גרסה לשיר בפרק סיום העונה של התוכנית, משובצת בסרטונים מההפגנות, אירועי המלחמה והתנדבויות — מה שנתן לו מעין חותמת רשמית של המנון תוכחה. אבל למרות כל אלה — האם "מפרש לבן" הוא באמת שיר מחאה?
בריאיון שנתן החודש ל"כלכליסט" הסביר הברון את הרקע לכתיבת השיר: "חשוב מאוד שלא נרחיק מעצמנו את האסון הזה כמו שאנחנו נוטים להרחיק מעצמנו אסונות אחרים... אני פיזית מרגיש את המלחמה מקרוב בחלונות הרועדים. המשימה של כולנו היא להרגיש את החלונות הרועדים בכל הארץ, מטאפורית".
בהתאם הטקסט של "מפרש לבן" מיטיב לתאר עייפות, עצב ואינספור חששות שמאפיינים נתח גדול מהישראלים, שרק הולך ומתרחב — כאלה שרוצים להפסיק את המלחמה המתמשכת וחסרת המטרה כדי להחזיר את החטופים ולשקם את החיים עצמם. הבעיה בשיר היא שהוא מקבל את המצב הקיים כנתון ומפספס את ההזדמנות לקרוא לשינוי שלו. נכון, ג'ימבו מוטרד מהמלחמה, אבל הוא לא קורא לסיים אותה. ואומנם הוא מתוסכל מהאי־שוויון בחברה, אבל לא מפנה אצבע מאשימה לממשלה, למשל, שבגללה המילואימניקים הופכים לפראיירים.
במקום לתעל את התסכול, הפחד והזעם לפעולה ממשית, שיכולה לחולל שינוי — ג'ימבו בוחר ללטף ולאלחש. בפזמון החוזר הוא רואה תקווה באופק, ומדגיש כי למרות הכל הוא "עדיין מאמין". הוא גם מצייר איזו ישראליות מאוחדת מדומיינת שמכילה בתוכה קצוות שונים — אנשי ספר ואנשי צבא ("יד אחת ספר, יד אחת שאטגאן"), פילוסופים ואנשי דת ("יד אחת הגל, יד אחת רמב"ם"), ומנסה לחבר ביניהם באופן מלאכותי דרך קריאת "אני עדיין כאן, אני עדיין מאמין" אופטימית וחסרת גוון פוליטי.
לא פלא ש"מפרש לבן" אומץ בחום במיינסטרים. הוא ממשיך ז'אנר ישראלי ותיק של שירי כמעט־מחאה — כאלה שמבטאים ייאוש מ"המצב" באופן כל כך כללי ונטול האשמות, שכולם יוכלו להזדהות איתו, לא משנה מה עמדתם הפוליטית. מ"כולם מדברים על שלום" של מוקי ועד "לא פראיירים" של הדג נחש — אמני ישראל מקוננים על מעגל האלימות והלחימה הנצחי שבו אנחנו נמצאים, אבל לא מסמנים שום דרך יציאה ממנו. ובאופן מסוכן ממש שירי הכמעט־מחאה האלו משחקים לידיים של הממשלות השונות, שתמיד מוכרות לנו את המלחמות האינטרסנטיות שלהן כמלחמות "אין ברירה" — כאילו הן נכפו עלינו בזמן שאנחנו ממש ניסינו לחיות עם שכנינו בשלום.
ב"מפרש לבן" ג'ימבו מוטרד מהמלחמה, אבל לא קורא לסיים אותה. הוא מתוסכל מהאי־השוויון בחברה, אבל לא מפנה אצבע מאשימה לממשלה, למשל, שהופכת את המילואימניקים לפראיירים
הדוגמה הבולטת ביותר לסכנה הטמונה בהמנוני כמעט־מחאה היא "אין לי ארץ אחרת" שכתב אהוד מנור בעקבות מלחמת לבנון הראשונה. מנור, שאחיו יהודה נהרג במלחמת ההתשה, היה מזועזע מהמדינה ששלחה חיילים למות בקרבות חסרי טעם, ורצה להשמיע קול זעקה. "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה, עד שתפקח את עיניה" הוא כתב בתסכול בבתים. אבל אז בפזמון הוא שינה טון והתמקד בחיובי ובמרגש: "רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי. בגוף כואב, בלב רעב, כאן הוא ביתי".
הבחירה של מנור במסר כללי על פני מחאה ספציפית והזגזוג בין תסכול לאהבת הארץ התגלו במרוצת השנים כחרב פיפיות. "אין לי ארץ אחרת" הפך משיר תוכחה למפגן פטריוטי ממלכתי, כזה שאפשר לשיר בטקסי ימי הזיכרון והעצמאות ולחבר אותו למסר ציוני קלאסי — אין לנו לאן ללכת, זו הארץ שלנו גם כשהכל מסביב בוער. וכך הוא יכל לשמש גם את מחנה הימין במחאות נגד הסכמי אוסלו ותוכנית ההתנתקות, וגם את מחנה השמאל במחאות נגד הרפורמה המשפטית.
למנור לא היתה דרך לדעת שזה מה שיקרה עם השיר שלו. המסורת של שירי מחאה בעברית היתה עוד בחיתוליה בתחילת שנות השמונים, כך שמובן למה הפזמונאי הלאומי נזהר בדבריו. אבל מג'ימבו ג'יי אנחנו מצפים ליותר. אחרי הכל הוא ראפר — ז'אנר שמבוסס על דחיפת אצבע בעין — והוא מהעוטף, חי בעצמו יומיום את אימת המלחמה בפול ווליום. לכן "מפרש לבן" מתסכל כל כך, ובייחוד הבית האחרון שלו, שבו ג'ימבו זולג לאותם מחוזות שהוא עצמו התריע מפניהם בריאיון. כשהוא שר "מי לא יספר עכשיו את הסיפור הזה בעל פה, על עם הנצח, עם הטבח… על המחדל והגבורה", הוא מכניס את אירועי 7 באוקטובר לתוך הקאנון הישראלי ומבצע בדיוק את אותה ההרחקה המנטלית מהאסון, שממנה ביקש להימנע.
בניסיון לעודד את המאזינים ג'ימבו הופך את האסון ל"עוד" חלק מתוך היסטוריה של פוגרומים, השואה ומלחמות העבר ("מי לא יפאר את הסיפור… על השחיטה... סבתא היתה דור ראשון. עכשיו גם הילדה שתמלל את הסיפור על השבת"), מבטיח שגם ממנו נלמד ונתפתח, כפי שהתפתחנו וצמחנו מהקודמים. אבל המסר הזה מגיע מוקדם מדי: המלחמה עוד מתנהלת, החטופים עוד בעזה, חיילים ממשיכים למות ורוב האחראים למחדל לא לקחו עליו אחריות. במקום לקרוא לשינוי המצב, "מפרש לבן" כבר מוכן לשלב הבא - להיות המנון עממי שאפשר לשיר בטקסים ולהפוך לחלק מהאתוס הישראלי, בלי להרגיז אף אחד.
