הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
הכל התחיל בכלל בגינת כלבים ביפו. חבר סיפר לי שראה צוללנים יוצאים מהמים בחוף גבעת עלייה רגע לפני הזריחה, וכששאל אותם מה הם עושים שם סיפרו לו שבמרחק 30 מטר מקו החוף, ובעומק 6 מטרים בסך הכל, נחה ספינה טרופה שמכונה "אוניית הבוטנים". מים סוערים הציפו את התודעה שלי, חיפשתי גלגל הצלה בגוגל. ויקיפדיה סיפרה שמדובר באונייה שיצאה מאלכסנדריה, הפליגה לאירופה, אבל מול יפו עלתה על שרטון — וטבעה. נכתב שם שזו היתה "ספינת דואר", אבל גם שהיא הובילה בעיקר בוטנים (דואר מוזר). השקים נפלטו לחוף, והאגדה מספרת שתושבי יפו אכלו את הבוטנים האלה במשך חודשים על חודשים.
זה היה מזמן, ב־5 במרץ 1934. בדיוק לפני 91 שנה. לאונייה המצרית קראו Bilbeis, אורכה היה 90 מטר, היו עליה 56 אנשי צוות ושמונה נוסעים. אבל מה קרה לספינה? מה קרה לכל אנשיה? התקשיתי למצוא מישהו שיודע, או ששמע עליה בכלל. מרחק נגיעה מהחוף, סיפור מסעיר, פוטנציאל לאתר תיירותי מגניב או לפחות למגנט להרפתקנים, אבל כלום. דממת ספינות טרופות. יצאתי לשבור אותה.
הדייגים: שותקים
אף מילה על העבר
91 שנה זה הרבה זמן, אבל לא המון זמן. אצל דייגים, למשל, סיפורים יכולים להסתובב גם יותר מ־90 שנה. אולי הסיפור הזה מסתובב אצלם. בפתח החנות שלו ברחוב יפת מצאתי את אחד הדייגים המיתולוגיים של העיר. הוא מכיר את הספינה, אבל ניכר שלא שש לדבר עליה: "מה פתאום בעומק שש מטר, זה על החוף!", זעף לעברי. "כשהים הולך אחורה את יכולה לראות את השרידים של הספינה", הוסיף, וזהו. הדייגים בנמל לא ידעו הרבה, או שמעדיפים לא לדבר, וגם בעלי סירות המטיילים, מתברר, לא מספרים את הסיפור הזה למי שמפליגים איתם אל הים.
אבל צוללים אליה. כך הרי מלכתחילה שמעתי עליה. אז צוללנים יידעו משהו. גם זה לא היה פשוט. לא היה קל למצוא צוללנים שהיו שם. עברתי בין שלל אנשי ים מכל הסוגים, ולא העליתי אפילו חרס, או בוטן. המסתורין רק גבר, וכך גם העניין שלי בסיפור.
ואז הגעתי לאופיר גילסון (53) מאזור מודיעין. כבר שנים שהוא צולל, ושנים שהוא מצלם מתחת למים, אבל גם הוא שמע על אוניית הבוטנים רק לפני ארבע שנים. מאז הוא מגיע אליה, עם המצלמה, בערך פעם בחודשיים. "יש כל כך הרבה שמועות סביב האתר הזה שזה כבר לא כל כך משנה מה היה שם", הוא אמר לי, ובכך הכריח אותי לוותר על ה"היה" ולהתמקד ב"יש", לשחרר את הסיפור ההיסטורי של הספינה ולהתמקד במה שהיא הפכה להיות היום.
איך זה שהאתר לא כל כך מוכר? "אני בכמה קבוצות צלילה ומספר הצוללים שמגיעים לאוניית הבוטנים לא היסטרי", אומר אופיר גילסון. "זה עדיין אזור שיט, זה עדיין הים התיכון, שהוא קר יותר ובאופן כללי פחות אוהבים לצלול בו, וזו עדיין יפו עם מצוקת חניה"
הצוללן: נרגש
כשהטבע משתולל
ספינת הבוטנים היא היום אתר דיג שדייגים מעדיפים לא לדבר עליו, ואתר צלילות שלא המון צוללנים מכירים. אפשר לצלול אליה בציוד מלא וגם בצלילות חופשיות — מהיתרונות של 6 מטרים עומק. אלה שכן גילו אותה בדרך כלל חוזרים שוב ושוב, כמו גי לסון. "בצלילה הראשונה שלי שם נכנסתי כמו שהסבירו לי, והופ מתחת לרגליים שלי בפחות משש מטר היו שברים של אונייה, מכוסים אצות ואלמוגי ספוג", הוא מספר. "לאט לאט סרקתי יותר ויותר, וגיליתי שהיא מפוזרת על פני שטח גדול". וכמו כל דבר בחיים, ובטח במים, אי אפשר להיכנס לאותה אונייה פעמיים. "בחורף היא יותר עמוקה, בקיץ פחות", אומר גילסון.
ומה רואים שם? מה נשאר ממנה?
"בזמן שפל ממש אפשר לראות אחד משני הסילואים מבצבץ מהמים. הגלגל תנופה נשמר מעולה, נראה מיליון דולר, וכך גם חלק מהתורן. גם את השברים של הסיפון עוד רואים, וחלק ממבנה החרטום. היו צלילות שבהן יכולת לראות מצד אחד עד הצד השני של האונייה, והיא יפהפייה. אני שמח שסוף סוף נותנים לה קצת תשומת לב".
אתה לא חושש שהפרסום שלה ימשוך יותר מדי אנשים לאתר או יגרום נזק?
"אני בכמה קבוצות צלילה ומספר הצוללים שמגיעים לאוניית הבוטנים לא היסטרי, אז זה לא שהאתר ייהפך לגדוש ויהרסו אותו".
איך זה שהאתר לא כל כך מוכר?
"זה עדיין אזור שיט, זה עדיין הים התיכון, שהוא קר יותר ובאופן כללי פחות אוהבים לצלול בו, וזו עדיין יפו עם מצוקת חניה. היתה תקופה שהייתי שם בכל סוף שבוע וראיתי אולי עשרה צוללים במקרה הטוב. רק כדי לסבר את האוזן, באתר הסטי"ל באילת יש 150 צוללים מדי שעה".
צלילה בספינות טרופות היא עניין נפוץ בעולם, ומוכר גם בישראל. לא רק הסטי"ל באילת, יש גם בים התיכון. גילסון מספר למשל על הריסות הספינה רוקי בחוף פלמחים, "יש שם עוגנים, שרשראות, אתר מטורף, יפהפה". מי שגדל באזור בשנות השמונים והתשעים היה עד להיתקעות הספינה הזאת ב־1989 ולהחלדתה והתפרקותה וצלילתה האיטיות אל תוך הים. כמה שנים אחר כך הוטבעה גם "ספינת השלום" של אייבי נתן, מול אשדוד, וישנה ספינת הרעפים בחיפה, ובאופן כללי מדרום עד צפון יש לא מעט הריסות אוניות שמושכות צוללנים (את שרידי אלטלנה, אגב, עדיין מחפשים).
עם השנים הספינות האלה הופכות לשוניות מלאכותיות. "אוניית הבוטנים שורצת בעלי חיים, הכמות פסיכית", אומר גילסון, ומוסיף שהכי כיף לצלול שם בלילה, אז אפשר לראות דיונונים, תמנונים, חשופיות, טריגוניים, סרטנים כחולים ועוד. "יש לי סרטון של מחבטן אפור ענק שנע במעגלים סביבי וסביב הבן שלי ופשוט לא עזב אותנו, הוא היה יותר גדול מהבן", הוא מספר. "צריכים גם לדעת להכיר תודה לים התיכון, הוא אומנם לא אילת אבל גם לו יש מה להציע וקצת לא מעריכים אותו".
התפתחות דגה עניפה סביב שרידים מלאכותיים ששוקעים בים היא לא רק עניין לחובבי טבע, אלא גם השקעה לבעלי מקצוע, מתברר. אחד הדייגים בנמל סיפר לי על הקונספט של "תקלה": זורקים מכונת כביסה לים, ומסמנים אותה. עם הזמן מתפתחים סביבה חיים, ואז באים וזורקים חכה. למי שזרק את המכונה יש יתרון: הוא יודע איפה יש מצבור דגים שהדייגים האחרים, שאין להם "תקלה פרטית", לא יודעים עליו.
המציל: מסביר ומזהיר
פיסת היסטוריה בקצות האצבעות
יום ראשון בבוקר, בשבוע שעבר. השמש עוד רכה. חוף גבעת עלייה, או חוף ג'בליה כפי שקוראים לו חלק מתושבי יפו, מתחת למרכז פרס לשלום ולמסעדת קסיס, כמעט ריק מאדם. אז המציל, ערן עמר (47), פנוי לשיחה. הוא יודע להצביע על מיקומם של כל חלקי הספינה, מכוון עם נון־צדיקים כגון "את רואה את הצוללן איפה שהמצוף הכתום?". "כל הזמן יש שם פעילות", הוא אומר. "ודגים. לא פעם ולא פעמיים פשוט תפסו פה להקות שלמות של דגים. הדייגים מגיעים עם סונאר, וברגע שהוא קולט דגים הם פורסים את הרשת, מצמצמים אותה ותופסים אותם".
עמר נחשף לאוניית הבוטנים לראשונה לפני 15 שנה, כשהתחיל לצלול, "גם צלילות ספורטיביות וגם צלילות דיג, ברישיון כמובן", הוא אומר. "כשנכנסתי לתחום התחלתי לחפש מקומות עם היסטוריה, אנרגיה של פעם, והגעתי לכאן". מאז צלל לבוטנים עוד עשרות פעמים, ולא רווה. "צללתי שם לפני שבוע וחצי וראיתי את העוגן שלה פעם ראשונה בחיים", הוא אומר בחיוך גאה. "עוגן ענק, משקולת, והשרשרת שלו עדיין תקועה בקרקעית. זה ממש פה, זה לא משהו מהאגדות. אפשר גם לשנרקל מלמעלה ולראות טוב. זו פיסת היסטוריה — ונוגעים בה עם קצות האצבעות".
אבל בניגוד למה שאמר לי הדייג, עמר אומר שהיא לא מבצבצת מהמים. גם לא בזמן שפל. מה שאומר שצריך לצלול, וצריך לדעת איך לעשות זאת. מי אם לא המציל שיציל אתכם אם תעשו את זה לא נכון כאן כדי להזהיר מחיפוש פזיז אחרי השרידים: "כשאתה נכנס לעולם שהוא לא שלך, בפרט תת־ימי, תמיד יש סכנה. אנחנו לא בטריטוריה הטבעית שלנו, צריך לנקוט משנה זהירות ולפתוח טוב את העיניים". אפילו הוא, המנוסה, נפצע בצלילת לילה שגרתית לאוניית הבוטנים. "ירדתי עם פנס, כמו תמיד, ופתאום חתיכת ברזל בצבצה מתוך קורה וננעצה לי ברגל. היו פה במקרה שני חבר'ה מקומיים שקלטו אותי ולקחו אותי לאיכילוב. הייתי שלושה שבועות בבית בגלל הפציעה הזו. מאז אני הרבה יותר נזהר".
החוקר: פותר
לא תאמינו מה מתברר
למי בעצם שייכת אוניית הבוטנים? מי אחראי לה? לאיזו רשות היא כפופה? לא רשות העתיקות — החוק קובע כי עתיקות הן ממצאים מלפני שנת 1700. גם המועצה לשימור אתרים לא בתמונה (היא דואגת רק לצוללת האיטלקית שירה, שהוטבעה במפרץ חיפה במלחמת העולם השנייה). אז את הוואקום הזה ממלאים אנשים מן השורה, לפחות במקרה של הספינה היפואית "שלי". ראש האגף למיפוי ימי במרכז מיפוי ישראל (מפ"י), רוני שדה, הפנה אותי לפלביו ורגה (56), מהנדס בניין וצוללן חובב. הוא חובב בייחוד אתרים כמו זה שבו עסקינן, ולכן כתב ספר שלם, "ספינות טרופות בים התיכון", שייצא בקיץ. ורגה מיפה את הספינות, הכין עליהן תיקי שימור מפורטים ומכיר כל אחת מהן באופן אישי. תיק השימור של אוניית הבוטנים כולל המון מידע ואפילו תמונות ומפות והדמיות. "איל ישראלי, מהנדס מכונות עם תואר שני בארכיאולוגיה ימית, יוצא חיל הים, עשה מדידות מתחת למים — של התורן, של ההגה. לפי המדידות עשינו הדמיה של הספינה", מסביר ורגה. "במקביל קראתי ספרים על ההיסטוריה של יפו, על ספינות טרופות, בדקתי מאגרי מידע בינלאומיים, וגילינו את השם ואת הסיפור של הספינה, ואפילו מצאנו תמונה — האמריקאים היו מצלמים מהאוויר ביפו".
בתיק השימור שהרכיבו השניים יש אינספור ממצאים מאירי עיניים ואחד מסעיר ממש: לא היו על האונייה בוטנים. היא היתה ספינת דואר, וזה מה שהיה עליה, ואולי גם תפוזים.
ורגה גילה שזו היתה אונייה בריטית, Arzila, שנמכרה לחברה מצרית שקראה לה Bilbeis (על שם עיר עתיקה במצרים). בהפלגה האחרונה שלה, עם 56 אנשי צוות ונוסעים, היא נתקעה מדרום לנמל יפו ב־5:45, בוקר 5 במרץ 1934. כשהיא נתקעה הרוח היתה קלה יחסית, אבל אז היא התחזקה, הים עלה, מזג האוויר החמיר, ורב החובל הורה לפנות את הנוסעים וחלק מאנשי הצוות. "סירת ההצלה הראשונה, באחריות הקצין השני של האונייה, הגיעה לחוף ובעזרת מקומיים האנשים שעל הסירה הועברו לחוף, למקום בטוח", כתב ורגה בתיק השימור. "נעשה ניסיון לשלוח בחזרה חלק מהצוות כדי לעזור לאנשים אחרים לרדת מהאונייה, אבל סירת ההצלה הוצפה והתרסקה קשות בסלעים, למזלם ללא איבוד חיי אדם". סירת הצלה שנייה לא הצליחה להגיע לחוף, ואחד מאנשי הצוות שהיו עליה נסחף לים. "אחמד בז'וואי שחה לכיוון האדם שנסחף, ניסה להצילו ונקלע לקושי. מוחמד דבביש נכנס לים ושחה לכיוון שני האנשים שהיו בסכנה כדי להצילם. בקושי רב הצליח להציל את שניהם בעזרת גלגל הצלה". המושל הבריטי העניק לשני המקומיים עיטור מיוחד על גבורתם.
אולי יש כאן כל מיני סמלים ומטפורות. הבריטים שבוחשים במזרח התיכון. מעשה ידי אדם שמובס בידי הים. גוף הנדסי גדול ומתוכנן היטב שאפילו שרטון קטן בחוף צנוע יכול לתקוע אותו. וההתפרקות שהזמן מאלף אותנו בה. וההתחדשות שהוא מציע לנו. לא היינו רוצים שעל השברים שלנו יצמחו שוניות וחיות ססגוניות, סתגלניות? לא נכנסתי למים בבוקר ההוא. אבל על החוף צללתי לכל המחשבות האלה, על כוח המשיכה של חיים שעולים מתוך ההריסות.
