אני נמצאת בתוך מקום שנראה כמו מעמקי הגיהינום, רוכבת על נדל דו־ראשי עצום בין גושי לבה ענקיים. לשמחתי, אני לא לבד —גם בן זוגי נמצא שם איתי. אבל כדי לצלוח את הקטסטרופה הזאת שנינו חייבים לפעול בתיאום בינינו ובזהירות רבה. אם אחד משנינו לא יזוז כמו השני בסנכרון מושלם, שנינו נתבשל בלבה. ככל שהמתח גואה, אני מרגישה תזוזות בגוף וצפצופים באוזן. לא, לא בתוך עולמו של משחק המחשב "Split Fiction", שבו שנינו משחקים, אלא בסלון דירתנו שביפו: בן זוגי צועק לי לתוך האוזן "עכשיו על ה־L2!" ומקפיץ את הספה שאנחנו יושבים עליה. אין זמן לחשוב, חייבים לצאת מהלבה. בתזמון של מתעמלים אולימפיים שנינו לוחצים על הכפתורים ומצליחים לעבור הלאה. לנדל הדו־ראשי ולספה היפואית שלום.
המשחק המצליח "ספליט פיקשן" שיצא במרץ (לדסקטופ ולכל הקונסולות העדכניות) הוא נושא הדגל של הטרנד הרותח של עולם הגיימינג כרגע: Couch Co-Op (או Local Co-Op) — משחקים מבוססי שיתוף פעולה בין שחקנים, שמומלץ לשחק יחד לא אונליין אלא פיזית — מול אותו מסך, באותו חלל, ורצוי על אותה הספה. במשחקים הללו כל שחקן מגלם דמות אחרת עם כישורים שונים, וכדי להתקדם כל שחקן צריך לבצע בתורו פעולה שרק הוא יכול להשלים או ששני השחקנים יבצעו שתי פעולות בו־זמנית.
"ספליט פיקשן" מתמקד בשתי סופרות שמסתבכות עם חברה שמקימה את הסיפורים שלהן לחיים. מיו, סופרת המד"ב החשדנית, נקלעת בטעות להרפתקה שכתבה זואי, סופרת פנטזיה נלהבת, ובהמשך שתיהן מגיעות להרפתקת המדע הבדיוני שכתבה מיו. ככל שהעלילה מתקדמת ומסתבכת, מתבררות התרומות הייחודיות שכל אחת מהגיבורות מביאה לאתגרים.
אנשים מדמים את חוויית המשחק ב"ספליט פיקשן" לטיפול זוגי יוצא דופן כי היא מחייבת אותם לעבוד כל הזמן על התקשורת עם הפרטנר ולשפר אותה כדי שיוכלו להשתפר במשחק
מה הופך משחק שיתופי לקו־אופ ספה? התשובה חמקמקה. טכנית, אפשר לשחק ב"ספליט פיקשן" משני מסכים שונים, אבל על ספה משותפת החוויה שהם מציעים הרבה יותר כיפית ומוצלחת — מפני שהיא מבוססת על שיתוף פעולה ותקשורת טובה. אנשים מדמים את חוויית המשחק לטיפול זוגי יוצא דופן כי היא מחייבת אותם לעבוד כל הזמן על התקשורת עם הפרטנרים ומאלצת אותם לשפר אותה כדי שיוכלו להשתפר במשחק. היא גם מאפשרת להם לחלוק יחד רגעים של הוצאת קיטור, פריקת מתחים והתרגשות. ומה יותר משמח מלחבק את בן זוגך באקסטזה אחרי ששניכם הצלחתם סוף סוף לברוח מלבה רותחת?
מבחינת אופי המשחק, "ספליט פיקשן" אידאלי לחיבור בין שחקנים עם העדפות שונות: הוא מציע גם מדע בדיוני, גם פנטזיה, גם מרדפים, גם חידות, גם קרבות — וגם רמות מיומנות שונות. מכיוון שאי אפשר להתקדם במשחק או אפילו לשרוד בו עד שכל השחקנים מבינים מה עליהם לעשות ומצליחים בכך, הוא מתאים מאוד לחניכה של שחקנים חדשים, כמו בני זוג שרק אחד מהם גיימר או הורה וילד.
מאז שיצא מכר "ספליט פיקשן" כ־4 מיליון עותקים, כשהמיליון הראשון נמכר בתוך יומיים. והוא לא לבד בטרנד. כך למשל, ניתן לשחק על ספה משותפת במשחקים כגון "It Takes Two" על זוג במשבר שהבת שלהם הופכת אותם לבובות בד, "A Way Out", שגיבוריו הם אסירים שבורחים מהכלא ומתנקמים בארגון פשע (שניהם של הסטודיו Hazelight), ו־"Overcooked", שבו שפים מנסים לבשל יחד תחת לחץ.
אבל למה הטרנד הזה לוהט דווקא עכשיו? בראש ובראשונה משחקי קו־אופ ספה מצליחים ללחוץ על בלוטות הנוסטלגיה של בני 30 ומעלה. רבים מהם עושים שימוש במסך מפוצל, שמאפשר לכל שחקן לראות את הסביבה הרלוונטית לו — פיצ'ר שהיה פופולרי עוד מהימים של "Super Mario Kart" ו־"Sonic the Hedgehog 2" בתחילת שנות התשעים ועד העשור הראשון של המילניום, עם משחקי להיט כגון "TimeSplitters 2" ו־"Halo". אבל עם הזמן המשחקים הללו הלכו והתמעטו בשל העושר בפרטים שהפך אותם לכבדים מבחינת שימוש בזיכרון. רק בשנים האחרונות הטכנולוגיה הדביקה את הפער, וכיום הקונסולות והמחשבים העכשוויים מסוגלים להריץ משחקים "כבדים" כאלה בקלות.
לפרץ הנוסטלגיה הזה יש להוסיף כמובן את השפעות מגפת הקורונה, שהגבירה את הרעב שלנו לאינטראקציה בין־אישית ואינטימיות. ואם בתקופת הסגרים נאלצנו להסתפק במפגשים וירטואליים בחסות משחקים כמו "אנימל קרוסינג", הרי כיום אין סיבה להיות רחוק מחבריך — ויותר מכך, יש הערכה גדולה יותר לעצם היכולת שלנו לבלות יחד.
בשורה התחתונה, משחקים כמו "ספליט פיקשן" מצליחים כל כך כי הם מזכירים לנו את כוחן של חברות ושותפות גורל. אם הקורונה גרמה לנו להבין כמה אנחנו זקוקים לחברים, משחקי הקו־אופ ספה מוכיחים לנו שכשאנחנו משתפים פעולה איתם, אנחנו מסוגלים לצלוח כל דבר.
