בשבוע שעבר, לראשונה ביותר מ־30 שנות קיומו, ההיפ־הופ הישראלי זכה ליציאה מהארון הראשונה שלו: הראפר איתי לוקץ' יצא מהארון כביסקסואל בפוסט ויראלי ברשתות ובשירו החדש "כוסומו". נכון, לא מדובר בראפר הלהט"בי הישראלי הראשון, אך קדמו לו אמני שוליים כמו תום שנייד ושורטי, שהיו פתוחים לגבי נטיותיהם המיניות עוד לפני שהתפרסמו, ואמנים כמו שי טרא ליטמן שהעדיפו לבחור בהגדרות עמומות יותר ("לא הומו, מתנשק רק עם סטרייטים"). לוקץ' הוא הראשון שעושה זאת כשהוא כבר אמן מיינסטרים מוכר.
הראפר בן ה־40 סיפר בפוסט שהוא שמר בסוד את הזהות המינית שלו מגיל 13, ושבשנים האחרונות הוא החל ב"תהליך מאוד ארוך של שינוי, של קבלה עצמית, של התמודדות עם הבעיות הנפשיות שלי ושל חשיפה איטית לאנשים הקרובים אליי", שכעת מגיע לשיאו בחשיפה הפומבית. את השיר הוא מגדיר "שיר כועס", והוא יוצא בו נגד ההומופוביה המושרשת בתרבות הישראלית ("בבית ספר, הומו זה קללה, באייטיז הם חשבו שזה מחלה"), משתף לגבי החששות שלו להיחשף לעולם ותוהה כיצד תגיב הסביבה שלו — השכנים, ההורים, החברים, "שלא נדבר על מה יגידו ראפרים".
השורה הזו מדגישה עד כמה להט"בים מודרים בתוך קהילת ההיפ־הופ, שעדיין מאופיינת בהיפר־גבריות שמרנית. ביטויי הומופוביה היו קיימים בז'אנר עוד מימיו הראשונים בארץ, כשפישי הגדול התלונן על כך שמכניסים "מתרומם" למועדונים בשיר "האויב" (2000) שכתב על סלקציה גזענית. וגם היום, אף שהשימוש במילות גנאי כמו "מתרומם" ו"קוקסינל" פחת, עדיין מקובל לשיר שורות השמצה כגון "תכינו את התחת" (מתוך "חרבו דרבו" של נס וסטילה), שמבהירות שמיזוגיניה והומופוביה הן עדיין מיינסטרים.
כשלוקץ' שר "אני לא פחות גבר ממך", הוא ממשיך להגדיר גבריות על ידי סטנדרטים של מאצ'ואיזם. הוא רק מדגיש שנטייה חד־מינית לא סותרת אותה, ושההשתקה שלה נובעת מפחד – הרגש הכי "לא־גברי"
1 צפייה בגלריה
ליטמן (מימין) ושנייד. עד כה ראפרים שמרו על עמימות מינית או התפרסמו כשהם מחוץ לארון
(צילומים: ריאן פרויס, לירון לייבנזון)
היחס ללהט"בים בראפ הישראלי דומה למה שקורה באמריקה. גם שם מראשית ימי הז'אנר ראפרים נהגו לטעון שיריביהם הומואים כדי להעליב אותם: מאייס קיוב שטען ב"No Vaseline" (1991) כי חבריו לשעבר בלהקת N.W.A משתמשים בליפסטיק ולובשים שמלות, ועד דרייק וקנדריק למאר, שבמסגרת הריב המתוקשר שלהם בשנה שעברה הטיחו זה בזה האשמות על נטיות הומואיות מודחקות והשתמשו בכינויי גנאי כמו "dick riders". הסכסוך הזה היה מפתיע בהתחשב בכך ששני הראפרים משתייכים לדור חדש וליברלי בהרבה מקודמיו, שלא נרתע מעיסוק בקשיים של הקהילה הגאה: למאר כתב בעבר את השיר "Auntie Diaries", שעסק בחיי הטרנסים שהגיעו מתוך השכונה קשת היום שבה גדל, ואילו דרייק הוא ממפיקי הסדרה "אופוריה", שחוגגת שונות מינית ומגדרית. השימוש המהיר והנשנה שעשו שניהם בסקסיזם ובהומופוביה בשירי ההשמצה שחיברו אחד על השני מראה כי גם אם השניים תומכים בקהילת הלהט"ב, הם עדיין רואים בהתנהגות "הומואית" או "נשית" מקור לבושה וגנאי.
למרבה הצער, לוקץ' אינו מערער על תפיסת הגבריות הזו. כשהוא שר "אני בי, ואני לא פחות גבר ממך", הוא ממשיך להגדיר גבריות על ידי סטנדרטים של מאצ'ואיזם וניפוח חזה. הוא רק מדגיש שנטייה חד־מינית לא סותרת את הגבריות הזו, ושההשתקה שלה בעצם נובעת מפחד ("מפחיד אותם שראפר מדבר על פאקינג זין") — והרי פחד, לפי התפיסה המאצו'איסטית, הוא הדבר הכי לא גברי שיש.
כבר לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי לדמיין ראפרים קווירים מצליחים, שגם יוצאים נגד תפיסת הגבריות המאצ'ואיסטית. בעשור האחרון יש פריחה של אמנים כאלה בארצות הברית: כך למשל, ליל נאז אקס ההומו עושה קליפים בוטים שמחפיצים גברים במקום נשים כנהוג בז'אנר ושר על הצורך הנואש שלו בבחור שיתכרבל איתו בלילה ויגיד לו "הכל בסדר" ("That's what I want"); פרנק אושן הביסי שר על כך ש"הגבר שלי יפה כמו בחורה" ("Chanel") ומוקסם מכך ש"אין לו סיפורי קרבות לספר"; וטיילר דה קריאייטור הביסי אומר לבחור שלו "אני הבובה שלך, בבקשה תשלוט בי" ("Puppet").
האמנים האלו לא רק פרצו דרך בתור הראשונים שיצאו מהארון בהיפ־הופ האמריקאי, הם גם השתמשו ביצירה שלהם כדי להנכיח אורח חיים קווירי ולערער על הסטנדרטים של הגבריות, שדחקו אותם לשוליים כשהתבגרו. במקום להבהיר לעולם שהם גבר־גבר כמו כולם, שלא לומר "פי עשר יותר גבר ממך" כמו ששר לוקץ', הם חוגגים את השונות שלהם מתוך הבנה שזה מה שמייחד אותם והופך אותם לחדשנים — כי אף אחד מעולם לא עשה ראפ על הדברים שהם חיים מדי יום ביומו.
המסר הגאה ביותר של "כוסומו" הוא לא לפחד ולהתנצל יותר על מי שאתה. זה חשוב, אבל זה לא באמת מאתגר את מודל הגבריות המודרני של ההיפ־הופ הישראלי או מחדש לו. הרי הראפרים הכי מצליחים בדור הנוכחי אינם זכרי אלפא, אלא להפך — גברים סטרייטים, כמו טונה, ג'ימבו ג'יי ורביד פלוטניק, שמדברים על חוסר ביטחון, קשיים נפשיים, חסמים רגשיים והצורך בקבלה עצמית. במובן הזה אין הבדל בין שורות כמו "אני נשרף... מהפחד ששיתק אותי שנים על מה יגידו השכנים" ששר לוקץ' ב"כוסומו" לבין "אף פעם לא רגוע, אף פעם אין לי נחת, אף פעם לא עוצר ומקבל את עצמי ככה" ששר פלוטניק ב"בדיוק כמו שאני".
כל זה לא אומר ש"כוסומו" איננו רגע משמעותי בהיסטוריה של ייצוג להט"בי בראפ — הוא בהחלט כזה וראוי לשבחים על כך. זה גם מתבקש שהראפר המצליח הראשון שיוצא מהארון הוא כזה ש"עובר כסטרייט". מפרופ' עוזי אבן בכנסת ועד עברי לידר בפופ — לרוב המיינסטרים מחבק תחילה את אלה שקל לו יותר לעכל, וכבודם במקומם מונח. אבל אחרי שזכינו לראות ראפר שיוצא מהארון הלהט"ב, אפשר לייחל לשלב הבא והחתרני יותר — ראפר שגם יעז לאתגר את הקודים הגבריים המקובלים. כי בסופו של דבר הם המקור להומופוביה.
