הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
אנטוניו גדל ברפת המשפחתית. כמה פעמים בשבוע הוא היה בא לעזור לאביו בעבודה, להאכיל את הפרות ולזרוע תירס למספוא. רוב בני משפחתו הם חקלאים שחיים בעיירות קטנות במדינת חליסקו שבמערב מקסיקו, ולכן הם הופתעו כשהוא החליט ללמוד רפואה, אבל תמכו בו. ואז בשנת 2018, אחרי כמה שנים טובות במקצוע, נקרתה בדרכו של אנטוניו (שם בדוי) הזדמנות נדירה לחזור לשדות ולהתחבר מחדש לאביו: תעשיית הטקילה בארצות הברית חוותה בום מטורף; מחירי האגבה, הצמח שמהווה הרכיב המרכזי בטקילה, הרקיעו לשיאים חסרי תקדים (30 פזו לק"ג, אז כ־1.45 דולר); וכל מי שהיתה לו חתיכת אדמה מיהר לשתול את הצמח או להחכיר את השטח שלו לאחרים שיעשו זאת. כך, מספר מגדלי האגבה זינק מ־3,180 בשנת 2014 ל־41 אלף בשנת 2023 — פי 13.
אנטוניו (44) ושותפיו השקיעו 97 אלף דולר בחכירת אדמות, רכישת שתילים וטיפול בהם. הוא המשיך לעבוד כרופא, אך נסע המון למטעים, ששימשו עבורו לא רק השקעה, אלא גם מקום מפלט. אם היה בוחר לגדל תירס, למשל, כיום הוא כבר היה קוצר את היבול השביעי שלו. אך אגבה היא צמח שמותאם לשרוד בסביבות מדבריות. היא שומרת את האנרגיה שלה בקפידה ולוקח לה עד שבע שנים להגיע לבשלות.
כמה שנים אחרי שהמטעים נשתלו, אנטוניו חתם על חוזה מכירה ליצרן טקילה שעודד אותו לשתול עוד צמחים, אך לא כלל שום מנגנוני הגנה על המחיר. ואז ב־2022, כשהיבולים הראשונים של אנטוניו היו עדיין במרחק של שנתיים מבשלות, המחירים החלו לרדת, ובתוך שנתיים הם צללו לטווח של 1–3 פזו לק"ג (כ־15–45 סנט). "השקענו ושתלנו בהתלהבות כשהמצב היה טוב, בלי להבין שזה גלגל שיתהפך", הוא אומר.
סיפורים כמו זה של אנטוניו כבר נהפכו לחלק מהמיתולוגיה של תעשיית הטקילה: בעלי מקצוע מהמעמד הבינוני שנפלו קורבן למשבר עודף ההיצע של אגבה, שמטלטל כעת את חליסקו. "יש הרבה אנשים שלוו כסף כדי להשקיע בגידולים, אפילו מישכנו בתים", אומר אנטוניו. הוא עצמו צמצם משמעותית את תחזוקת היבולים, בתקווה שכך יוכל להצליח להחזיר לפחות חלק מחובותיו, אולם בכך הוא מגדיל את הסיכון למחלות במטעים. "חלק גדול מהאחריות מוטלת על תעשיית הטקילה", הוא אומר. "אם לא הייתי חותם על החוזה הזה, לא הייתי שותל כל כך הרבה".
4 צפייה בגלריה
ג'ורג' קלוני בהשקת מותג הטקילה שלו קזאמיגוס בלאס וגאס ב־2013. הסלבס תרמו לליבוי הטרנד
(צילום: WireImage)
4 צפייה בגלריה
חקלאים מבשלים אגבה בווחאקה כחלק מהתהליך המסורתי של הפקת המיץ. כיום שורפים צמחים שטרם הבשילו ושותלים במקומם תירס
(צילום: Shutterstock)
"החקלאים איבדו שנים מחייהם"
הכביש הראשי שמוביל מגוודלחרה, העיר השנייה בגודלה במקסיקו, אל העיירה טקילה מוקף במטעי אגבה. שורות ארוכות של צמחים, שנראות כמו ים כחול־אפרפר, מטפסות אל מרגלות הרי חליסקו. בצדי הדרך, הצמחים הדוקרניים מצליחים לפרוץ את הגבולות שהוגדרו להם ופולשים לתוך שולי הכביש, צומחים מתוך האבק שמעלות המכוניות החולפות.
זן האגבה שגדל כאן, אגבה כחולה (Agave Tequilana), הוא המרכיב העיקרי בטקילה. מה שהחל כמשקה של מסיבות ששותים בצ'ייסרים במועדונים או מערבבים לכדי מרגריטות, נהפך למשקה פרימיום שראוי ללגום באיטיות. ענקיות המשקאות הבינלאומיות, ובהן סנטורי, בקרדי, דיאג'יו ופרנו ריקאר, השקיעו מיליארדים ברכישת מותגי טקילה, הקמת מזקקות גדולות ושכלול תהליכי ייצור כדי לתפוס נתח מהותי ממה שהוגדר "הלהיט הגדול הבא" בעולם האלכוהול. מנכ"ל דיאג'יו (Diageo) התחייב ב־2023 להפוך את הטקילה למשקה בינלאומי עם מותגים כגון Casamigos, שנוסד בידי השחקן ג'ורג' קלוני ונרכש במיליארד דולר ב־2017, והמותג הוותיק דון חוליו.
מאחורי ההייפ סביב הטקילה, שתודלק בידי סלבס, מסתתר ענף חקלאי שהופעל עליו לחץ אדיר. אף שהטקילה עדיין מוגדרת המשקה החריף הצומח ביותר בעולם, שיא הצמיחה כבר מאחוריה, והצרכנים כבר החלו להפחית כמויות. המגמה הזאת ניכרה בארצות הברית, שוק היצוא הגדול ביותר של הטקילה, עוד לפני שהנשיא דונלד טראמפ איים במלחמת סחר. ובעוד המגדלים הגדולים, שמקיימים קשרים רבי־שנים עם יצרני הטקילה, מצליחים לשרוד את המחזוריות של השוק, חקלאים ללא חוזים יציבים נאבקים למכור את האגבה שלהם בשוק רווי לחלוטין.
עקב זאת חקלאים קטנים כבר מתחילים לנטוש את הגידולים — הם שורפים צמחים שטרם הבשילו ושותלים במקומם תירס, ויצרני הטקילה חוששים שהשדות הנטושים יגרמו להתפשטות של מחלות. אלה שעדיין מגדלים אגבה בהרים של חליסקו נוהרים אל העיירות, מתחננים בפני המזקקות לקנות מהם פיניאס (piñas) — לב הצמח, המבושל ונכתש כדי לסחוט את המיץ שממנו מופקת הטקילה. "הם עמדו בתור ודפקו על השערים", מספר גיירמו אריקסון סאוזה, דור חמישי למשפחת סאוזה המיתולוגית, אחד השמות הבולטים בתעשיית הטקילה.
המזקקה של סאוזה, שזוכה לפופולריות בקרב אמריקאים, ממוקמת בלב העיירה טקילה, שעל שמה קרוי המשקה. העיירה המוקפת גבעות היא מבוך של מבנים נמוכים וצבעוניים, מקושטים בדגלים ומלאים באטרקציות תיירותיות מאולתרות. מאחורי שערים גבוהים וקשתות קולוניאליות מסתתרות כ־20 מזקקות טקילה, חלק מהן בנות יותר מ־200 שנה, ולאורכן מתניידות כרכרות עמוסות תיירים שיכורים.
סאוזה, שמתהדר בכובע בוקרים וז'קט אופנוענים, מספר שבשנה שעברה בכל חודש עצרו אותו חקלאים ברחוב והתחננו שייקח מהם משאית פיניאס. "לשם זה הידרדר", הוא אומר. "הם מאבדים עשר שנים מהחיים שלהם על היבול הזה".
המחזור הזה של שגשוג וקריסה אינו חדש לתעשיית הטקילה: מחסור באגבה מעלה את המחיר, מה שמוביל לנטיעות המוניות ולבסוף להצפה בלתי נמנעת של היצע. סאוזה זוכר שלפני 15 שנה היה משבר דומה, אך מומחים טוענים שהפעם ההיקף חסר תקדים. והמשבר עתיד רק להחריף כששתילי האגבה שנשתלו בתקופת הבום יגיעו להבשלה.
חוליאן רודריגז, מגדל אגבה ופעיל חברתי, ישב שלוש שנים בכלא וניצל מכמה ניסיונות התנקשות בגלל המאבק שלו נגד התעשייה: "העיירה שלנו נתנה למשקה הטקילה את שמו, אך לא קיבלה דבר בתמורה"
היסטוריה של ניצול בידי זרים
4 צפייה בגלריה
רודריגז נואם בהפגנה של מגדלי אגבה, בטקילה בינואר. "מה שטוב במשקה הזה הוא שהוא נותן לנו אומץ"
(צילום: מתוך Facebook)
בחצר של אחוזה קטנה מחוץ לעיירה טקילה שמונה גברים יושבים מסביב לשולחן עגול קטן, מחזיקים כוסות פלסטיק קטנות. כל מי שמצטרף אליהם מקבל שוט טקילה מתוך קנקן סדוק. מנהיג החבורה הוא חוליאן רודריגז, מגדל אגבה בן 73 ופעיל חברתי ותיק, שסיפר כי ברח מהרשויות במשך שנתיים, ישב שלוש שנים בכלא וניצל מכמה ניסיונות התנקשות בגלל המאבק שלו.
המתח בין האיכרים לבין מי שהם רואים בתור הזרים שמרוויחים על חשבונם מהדהד במשך כל ההיסטוריה המקסיקנית, מימי הכיבוש הספרדי ועד הסכמי הסחר המודרניים. "סבא שלי הצטרף למהפכה המקסיקנית עם פאנצ'ו וייה", מספר רודריגז לחבריו שיושבים בשקט, מרותקים. הוא מסביר להם שהוא בא ממשפחה של "מורדים" עם שורשים עמוקים באזור, "ויום אחד גם אני התקוממתי נגד תעשיית הטקילה".
תוך כדי דיבור, הוא מסמן לשניים מהנוכחים לקום, והם מציגים כרזה שעליה מופיע צילום של פניו המדממות בהפגנה בשנות התשעים. הוא ייצג אז את El Barzón, תנועת מחאה חקלאית מהמעמד הבינוני שצמחה מהמשבר הכלכלי החריף במדינה על רקע החתימה על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA). "הייתי אז מאוד מאוד עני", הוא מספר. "אני עדיין עני, אבל החיים שינו אותי. אני רואה שהעיירה הזו, שנתנה למשקה את שמו, לא קיבלה דבר בתמורה".
החבורה, שמכנה את עצמה "מועצת האגבה המקסיקנית", דורשת הכרה רשמית מהממשלה כנציגת הענף. חבריה הם חקלאים שהתאגדו במהלך המשבר ופנו למנהיגי איגודים חקלאיים כדי להעלות את המודעות למצבם. דרישותיהם העיקריות הן החמרת התקנות על יצרני טקילה, כך שיחויבו להשתמש בסוכר אגבה בהכנת המשקה (כיום טקילה מסוג מיקסדו יכולה להכיל עד 49% סוכר קנים), וריכוז השליטה בנטיעות אגבה. הכללים הללו נקבעים בידי מועצת הרגולציה של הטקילה (CRT), שגם מנהלת את רישום הנטיעות. אך החבורה של רודריגז טוענת שהיא כשלה בתפקידה ואשמה בקריסת המחירים.
לא ברור כמה מגדלים מייצגת המועצה. רבים מהמגדלים מפחדים בכלל לדבר בגלוי על הבעיה מחשש שיאבדו את הסיכוי הקטן שנותר להם למכור את יבוליהם. ואילו אחרים ממש מתנגדים לגישה של החבורה. "אי אפשר לתקן את הבעיה הזו ברגולציה", אומר אחד ממגדלי האגבה. "ככה זה כבר שנים — המחיר צונח, אנשים מתייאשים ולא שותלים, ואז הוא חוזר לעלות. ומי יכול להבטיח שהמועצה לא תהפוך בסופו של דבר לעוד מתווך שמרוויח על חשבון החקלאים? עדיף לתת לשוק לתקן את עצמו".
בחצר האחוזה המגדלים מעבירים ביניהם החברים גזרי עיתון שמספרים על מאבקיו של רודריגז בעבר. מאחוריהם יש ציור קיר ובו חקלאי מתהלך עם חרמש ארוך על רקע גבעות חליסקו המתגלגלות. "אנחנו נעצור את כל הענף", מצהיר רודריגז. "ואם הענף ייעלם — שייפגעו התאגידים הבינלאומיים. אנחנו קיבלנו החלטה", הוא אומר ודופק שוט של טקילה. "מה שטוב במשקה הזה הוא שהוא נותן לנו אומץ".
ואכן בינואר, כמה שבועות לאחר הפגישה, עשרות מגדלי אגבה יצאו להפגין לאורך הכביש, חסמו משאיות עמוסות אגבה, הניפו שלטים נגד CRT וזעקו: "לא רוצים עוד שקרים, דורשים פתרון!".
בענף טוענים שמועצת הרגולציה של הטקילה לא עושה מספיק כדי למנוע את משבר העודף. למה? "היא נשלטת בידי המפעלים הגדולים", אומר אחד מיצרני המשקה. "זו תעשייה גדולה שמגלגלת הרבה כסף"
4 צפייה בגלריה
מפעל להפקת מיץ מאגבה בעיירה טקילה. החקלאים דורשים לחייב את יצרני המשקה להשתמש בסוכר אגבה במקום סוכר קנים, ולהגביר שליטה בנטיעות המטעים
(צילום: Shutterstock)
יש מי שהמשבר מתאים לו
מראה בצורת עלה אגבה ענקי מעטרת את חזית משרד CRT בגוודלחרה. 12 נציגי המועצה יושבים סביב שולחן אליפטי עצום הממלא את חדר הישיבות המרשים. בכל עמדה יש מיקרופונים, בקבוקי מים ממותגים של CRT וכוסות קפה. הנציגים מציגים את עצמם בזה אחר זה ואז מקרינים מצגת שמפרטת את תחומי האחריות של הארגון לאורך כל שרשרת האספקה של הטקילה והאגבה — ממתן רישיונות למטעים חדשים ועד בדיקת הנוזל כדי לוודא שהוא עומד בתקנים.
המועצה היא האחראית הבלעדית לניהול כינוי המקור (זכויות הקניין הרוחני של מוצר הקרוי על שם אתר גיאוגרפי) של הטקילה ברמה הבינלאומית ולמתן תעודות רשמיות על מוצרי טקילה, שעומדים בהגדרות התעשייה. מדובר בארגון של החברה האזרחית, כלומר לא גוף ממשלתי, שמפקח על התעשייה משנות התשעים, סייע להצלחתה הפנומנלית בארצות הברית ופועל להתרחבות הענף לשווקים חדשים.
ראש המועצה רמון גונזלס מודע לבעיית עודף ההיצע בענף. הוא מספר כי ל־CRT יש תוכנית אחריות חברתית לתמרוץ יצרנים לרכוש אגבה מספקים קטנים שפעלו עוד לפני 2017, אך הוא מזהיר מפני התערבויות אגרסיביות מדי בענף. "זו לא האחריות של התעשייה או של הממשלה. למה? כי אי אפשר להכריח אנשים לנטוע או לא לנטוע", הוא אומר ודוחה את הטענות של מנהיגי המאבק שמתחו ביקורת על התוכנית. "אנשים שמים כובע ואומרים 'אנחנו מגינים על החקלאים'. אבל רבים מהם בכלל לא מגדלים אגבה".
ובכל זאת, רבים בענף טוענים ש־CRT לא עושה מספיק כדי למנוע את משבר העודף. למה? "CRT נשלטת בידי המפעלים הגדולים", אומר אחד מיצרני הטקילה. "זו תעשייה גדולה שמגלגלת הרבה כסף".
ריקרדו סוטו, היועץ המשפטי של CRT, מסביר שהמועצה בנויה כך שהחלטות מתקבלות בשיתוף פעולה ולכל מגזר יש ייצוג שווה: "מי שמייצר 300 ליטר שווה למי שמייצר 3 מיליון". ואלכסיס אלברז, האחראי לאישורי החקלאות ב־CRT, מוסיף שהמועצה אינה רשות ששולטת במה אנשים שותלים. "אם מחיר אגבה עולה ל־32 פזו לק"ג, אין שום כוח אנושי שיכול למנוע ממישהו להקים מטע".
ועדיין, ישנם מומחים שטוענים כי לא נעשה מספיק. "העלייה הלא־פרופורציונלית במספר צמחי האגבה, בין שנעשתה בעידוד התעשייה או מתווכים, מצביעה על היעדר תכנון של שימושי קרקע מצד המדינה והיעדר תכנון מצד ה־CRT", אומר חוזה דה חזוס הרננדז לופז, ד"ר לאנתרופולוגיה חברתית המתמחה במשקאות מבוססי אגבה ממכללת מיצ'ואקן. "הזמן לדיבורים נגמר. צריכים פעולות קונקרטיות — תכנון שימושי קרקע ורגולציה אפקטיבית — לפני שהמשבר יחריף עוד יותר".
CRT השיקה תוכנית להתמודדות עם המשבר, הכוללת קידום חקלאות מבוססת חוזי קנייה ותכנון אסטרטגי של גידולים, שנשען על מעקב ממוחשב אחר שרשרת האספקה בענף. נוסף על כך, היא עובדת על כלים סטטיסטיים חדשים שיסייעו בקבלת החלטות. "אני מוכן לחתום שטקילה היא המשקה עם הכי הרבה בקרה ומעקב בענף האלכוהול בעולם", אומר אלברז.
חצי מיליארד ליטר במלאי
בניגוד לוויסקי או וודקה, העשויים מחומרי גלם זמינים, ייצור הטקילה חייב הקמה של תעשייה חקלאית שלמה, שאילצה את התאגידים הבינלאומיים לצלול עמוק פנימה לתוך התחום. "זה דרש הרבה למידה", אומר יואן אנדרו, נשיא שרשרת האספקה העולמית והרכש של דיאג'יו, קבוצת המשקאות הגדולה בעולם, שהפכה בתוך פחות מעשור משחקנית קטנה בענף הטקילה למובילה בתעשייה, עם הנוכחות הכי גדולה במקסיקו מתוך כל יצרניות האלכוהול הגדולות. הוא מכיר בחלקם של יצרני הטקילה, ובהם דיאג'יו, ביצירת המשבר. והוא גם מכיר בכך שהם צריכים לחבור זה לזה כדי לפתור אותו.
כיצרנית הטקילה הגדולה ביותר, דיאג'יו נטמעה במהירות לא רק בתעשיית הטקילה המקסיקנית, אלא גם בקהילות המקומיות — היא משקיעה בתשתיות, בתי ספר ופרויקטים לקיימות, מפעילה מפעלי ענק ונוטעת מטעי אגבה. דיאג'יו היתה מעורבת בענף הטקילה במשך עשרות שנים, אך הכניסה המשמעותית שלה לתוכו קרתה ב־2015, כשרכשה את המותג דון חוליו והמזקקה לה פרימוורה בעיירה אטוטונילקו אל אלטו שבחליסקו, ממזרח לגוודלחרה.
למבקרים מבחוץ המזקקה מספקת דימוי רומנטי אידאלי של תעשייה שעדיין עובדת בשיטות ייצור מסורתיות. העובדים מעבדים את לבבות אגבה בעזרת חרמשים מסורתיים, פורסים את הפיניאס לחתיכות וחושפים את בשרן הלבן לפני השלכתן לתוך תנורי לבנים. הניחוח של אגבה מבושלת, עשיר ומתוק כמו מולסה כהה, ממלא את המבנה.
במפעל הזה מופק רק חלק קטן מהנוזל שמופץ ברחבי העולם. ככל שגדלה הדרישה לטקילה, כך נאלצה דיאג'יו להרחיב את יכולות הזיקוק שלה — גם עם שתי מזקקות הפועלות בתפוקה מלאה, היא לא יכלה לייצר מספיק טקילה.
במהלך סגרי הקורונה הצרכנים בזבזו את חסכונותיהם על דרינקים, התנסו בהכנת קוקטיילים וצרכו אלכוהול יותר מתמיד. אז ב־2021, בשיא הביקוש, דיאג'יו השקיעה 500 מיליון דולר בהגדלת הייצור, כולל הקמת מזקקת טקילה חדשה בדרום חליסקו.
באותה שנה דיאג'יו חוותה זינוק של 79% במכירות הטקילה. אך לאחר מכן הביקושים החלו לרדת: ב־2023 מכירות המשקאות החריפים בארצות הברית ירדו לראשונה זה 30 שנה, ובשבעת החודשים הראשונים של 2024 המכירות ירדו בעוד 3% לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת, לפי נתוני מכון המחקר IWSR. צריכת הטקילה בתקופה זו ירדה ב־1.1% — לעומת עלייה של 17% בשנת 2021.
כיום במקסיקו יש מלאי של יותר מחצי מיליארד ליטרים של טקילה — כמעט כמו היקף הייצור השנתי של המדינה. למרות ההאטה, במחצית השנייה של 2024 מכירות הטקילה של דיאג'יו דווקא צמחו ב־20%, ושל המותג דון חוליו ב־50%.
אריק סיירסן, שניהל את פעילות דיאג'יו במקסיקו בזמן התרחבותה המטאורית בשנים 2013–2019, עבד בטקילה סאוזה לפני 20 שנה, בזמן המשבר הקודם במחירי האגבה. אז האסטרטגיה שלו היתה להוריד מחירים ולהתמקד במוצרים עממיים יותר, מה שלדבריו הביא את הטקילה לקהל רחב יותר. נראה שכעת משהו דומה קורה, והמותגים שמקדמים הסלבס ממהרים להציע את מרכולתם במחירי רצפה.
סיירסן טוען שהירידה בערך עשויה להיטיב עם הענף בטווח הארוך. אך למרות האופטימיות שלו, הוא חושש — ולא רק לגבי ההיצע העודף כיום. "כמו בכל מחזור בשוק החופשי, הגל הבא בביקושים יעלה גבוה יותר ויתרסק נמוך יותר", הוא מתריע. בפעם הקודמת מחיר האגבה עלה ל־16 פזו לק"ג ואז ירד ל־3. הפעם הוא עלה ל־30 פזו וצנח ל־2. ואם משקללים את האינפלציה, הפערים גדלים עוד יותר. "בפעם הבאה", הוא אומר. "הנפילה תהיה הגדולה והחדה ביותר אי פעם".
