איך את ישנה?
"אף פעם לא סבלתי מהפרעות שינה או קושי להירדם, אפילו מאז המלחמה. רק הבכי של הילדים, כשהם היו קטנים, היה מקפיץ אותי מהמיטה. באותה תקופה גם הייתי מצלמת אותם ישנים. זה היה נורא יפה, הם נראו כמו מלאכים. גם כשהייתי ילדה ביקשתי מאחותי לצלם אותי ישנה — דמיינתי את עצמי ישנה כמו פיה, אבל נחרדתי מהפרצוף המעוך שראיתי בתמונות".
לא היו לך תקופות שבהן היה לך קשה לישון?
"לפני כ־20 שנה למדתי בפריז ועבדתי בביטחון של אל על. כשהייתי חוזרת הביתה אחרי משמרת הייתי עוברת בראש על כל הנוסעים שבדקתי, מפחדת שאולי טעיתי, וזה הקשה עליי להירדם. היו גם הרבה טיסות לילה, ואז הייתי מגיעה הביתה בבוקר וישנה רק שעתיים־שלוש לפני הלימודים. זה השפיע עליי מאוד לא טוב, הייתי עייפה נורא כל הזמן וירדתי במשקל".
את מקפידה על שעות שינה?
"אני משתדלת ללכת לישון ב־23:00 ומתעוררת ב־7:00. כשהשעון מצלצל אני קופצת כמו פנתרה. השינה קדושה אצלי, כדי שאוכל למצות כל יום עד הסוף. לפעמים קורה שיושבים אצלנו חברים בלילה, ואם אני מרגישה עייפה אני קמה והולכת לישון. כילדה הייתי שחיינית במסלול לאולימפיאדה והיתה לי משמעת ברזל בקשר לשינה: אימונים לפני ואחרי בית ספר, ארבע שעות ביום, ואז הביתה, מקלחת, ארוחת ערב ולישון, למרות עוררות הגוף אחרי האימון".
מה קרה לחלום האולימפי?
"כשהייתי בת 13 נסענו לארצות הברית במסגרת העבודה של אבא, וגם כדי שאוכל לשחות באגודת השחייה האמריקאית. אבל המעבר שבר אותי, לא הצלחתי להתאקלם חברתית ושקעתי לדיכאון והפרעות אכילה. פרשתי מהשחייה, ונשאר לי חור בלב מזה".
ואיך ישנת בתקופה ההיא?
"גם טוב, זה כוח־על כזה. אחרי שנה בארצות הברית חזרתי לבד לארץ וגרתי אצל חברים של ההורים במשך שנה. ישנתי בחדר של הבת הגדולה שעזבה ללימודים בחו"ל. לא היה לי שום דבר משלי בחדר, לא הרגשתי נוח להפוך את זה למקום שלי. ובכל זאת ישנתי טוב. כשהמשפחה שלי חזרה התחיל גיל ההתבגרות, תקופה כאוטית, הייתי קשה מאוד עם עצמי ועם העולם. הפכתי את החדר למקדש של וונאבי פאנקיסטית, אפל, פוסטרים של להקות מטאל ופאנק. אבל עם כל מוזיקת הרעש שהייתי שומעת מה שהכי הרגיע אותי היה הסאונד של הממטרות שאבא הפעיל בלילות. זה היה פסקול ההירדמות שלי".
ומתי חזרת לשחות?
"הרבה שנים ניסיתי לחזור למים אבל בכל פעם שנכנסתי לבריכה היו לי תגובות גופניות קשות. רק בגיל 38, כשעשיתי מינוי לבריכת גורדון שהיא בריכת מי מלח, הבנתי שעיקר הבעיה היה הריח של הכלור, ריח הילדות שלי. בגורדון אין כלור, אז הצלחתי לשחות בלי לעורר את השדים. עכשיו אני מתאמנת כמעט כל ערב. זה ממש טיפול נפשי, וזה גם עוזר לי לישון חזק. כשחזרתי לשחייה תחרותית היה לי קצת קשה להירדם, כי אני חוזרת מאימון רק ב־22:00 והגוף עדיין בהיפר, אבל היום אני יודעת לעשות את הסוויץ'".
מה את עושה לפני השינה?
"אף אחד בבית לא ישן עם הטלפון בחדר, ואני אוהבת לקרוא, אבל מאז המלחמה אני לא מצליחה להתרכז באף ספר, אז אני קוראת עיתונים. מאז 7 באוקטובר יש בי חוסר שקט, שנהפך לחלק מהיומיום. המוח שלי שוקע בנבירה אינסופית בעדויות, בתמונות, בסיפורים האישיים. ואני רוצה את זה, חשוב לי לא לשקוע לתוך החיים הנוחים שלנו ולשכוח מאלה שעדיין שם".
אילו עוד ריטואלים יש לך?
"טקס הקרמים שלי. מאז ששברתי את היד — בביקור בסופר ביום האחרון של חופשת סקי, הכי דבילי — אני מבקשת מבן זוגי למרוח אותי והוא נגנב מכמות הקרמים: לפרצוף, לגוף, לכפות הרגליים, לשיער. לאחרונה התווסף גם רולר מחטים — גלגלת עם מחטים דקות שמעבירים על הפרצוף וזה מחיה את העור. אני גם עושה יוגה לפנים, שזה בעצם לעשות פרצופים מוזרים לפני השינה. כל זה חלק מההתמודדות שלי עם גיל 50".
מה תלוי לך ליד המיטה? זו את?
"כן, בצילום של האמן ג'ואל־פיטר ויתקין, שהשפיע עליי מאוד. כשלמדתי בסורבון עשיתי סטאז' בגלריה שייצגה אותו, הוא חיפש מישהו לצילום והתעקשתי שיצלם אותי. זה היה כמו רגע של התעלות עבור איש דתי. בחדר יש לי רק דברים שחשובים לי, מה שלא יוצא החוצה. זה כמו המקדש שלי. כל הספרים שהשפיעו עליי על המדפים כאן, השאר מפוזרים בבית".
ומה יש ליד המיטה?
"ספרים שקראתי ומשמעותיים לי, אני אוהבת שהם לידי, כמו ספר תנ"ך במלון. כרגע אלה 'ערות' של תמר מור סלע, ו'אשה חיה' של נרקיס אלון, שניהם עוסקים במיניות, נושא שמאוד מעניין אותי. יש דיסקית חטופים, שענדתי הרבה זמן, תג השתתפות במכבייה 2022, מנורה מפריז, וכמובן כל הקרמים. יש גם קופסת מזכרות: בדיקות ההיריון החיוביות, שרשרת עם נעל של תינוק שאחותי נתנה לי כשנכנסתי להיריון, גרעין חמנייה מתערוכה של איי וייוויי, ואבן המטיט שקיבלתי מחברים לפני נסיעה להודו, אחר כך נתתי אותה לאחי כשנסע לאוסטרליה, והוא החזיר לי אותה אחרי פרידה כואבת בפריז".
jonbloomphoto@gmail.com
