הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1
בכניסה למים
תחילת השבוע, 11 בבוקר. שמים כחולים ושמש אחרי כמה ימים אפורים וגשומים. בירושלים מתכנסת הממשלה כדי להפיל עלינו עוד יום ראשון שחור, ואני נכנסת למים, מתחבאת בתוך בועה, עם פנטזיות על "יום רביעי הגדול".
כבר חודשים אני שומעת על לגונת הגלישה החדשה שמקימים בדרום תל אביב, SRF PARK TLV; גולשים אדוקים יותר מחכים לה שנים. חקרתי עליה, דיברתי עליה עם מי שגלשו בה, שקעתי במחשבות פילוסופיות לגביה, שמעתי באופן מפורט להפליא מהיזמים שלה בערך את כל מה שאפשר לדעת, אבל ב־11 הגיע הרגע שבו נכנסתי למים.
המים מושלמים — צלולים, נעימים, כל כך נקיים. אין מדוזות, חול, ריח של ביוב, סלעים על הקרקעית ששורטים את הרגליים (או כל חלק אחר בגוף, אם גל שתל אותך). וכל הקונספט הוא פלא: בים רוב השנה אין גלים, וכשיש הם לא צפויים, ולא סדירים, לפעמים ההמתנה ביניהם ממושכת, ולפעמים הם קטנים לך מדי או במקרה שלי גדולים מדי. ופה יש גלים שמותאמים לרמה שלך — אפשר לבחור. ויש גלים כל הזמן, כל יום, כל השנה, גלים ארוכים — סביב 15 שניות! — והרבה מהם: אפשר לייצר בבריכה עד 1,000 גלים בשעה, בדרך כלל מייצרים 500-400, וכל גולש יכול לתפוס אפילו 15 או יותר. אלה מספרים שגולשים בים התיכון, ולמעשה גם בהרבה מקומות אחרים בעולם, לא מכירים. ואפשר לדעת בדיוק מתי מגיעה כל התקפה (סט גלים) — יש לוח מעל המים שסופר לאחור, זה מגניב מאוד — ואילו גלים יהיו ואיך לקחת אותם, ויש נקודות ציון על הקיר כדי שיהיה קל להתמקם, לדעת איפה הגל נשבר ואיפה כדאי להתחיל לחתור. הכל כל כך מסודר. האי־ודאות יצאה מהתמונה.
או כך לפחות חשבתי. היה ברור לי שהגלישה בבריכת גלים תהיה שונה מגלישה בים, אבל טעיתי לחשוב שהיא תהיה פשוטה יותר. כאמור, פנטזיות על "יום רביעי הגדול", כאילו מינימום באתי לתפוס צינור. אחרי שעה במים למדתי שגלי הבריכה אחרים ודורשים מאמץ אחר, שמסודר זה לא אומר קל (פיזית, למעשה, זה יותר קשה), ושגם כשמוציאים מהתמונה את רוב הפרמטרים של האי־ודאות נשארים עם המשתנה החמקמק מכולם: הגולש עצמו. אפשר להיכנס לבריכה כדי להתחבא מהמציאות החיצונית במשך שעה, אפשר לסלק מהדרך לא מעט אתגרים, אבל בסוף אתה עדיין נכנס למים עם היכולות והמגבלות והשריטות של עצמך.
המים מושלמים, יש גלים כל הזמן, בדיוק לרמה שלך, מסך גדול מציג ספירה לאחור עד הגל הבא, יש נקודות ציון על הקיר כדי שיהיה פשוט להתמקם. אבל מסודר זה לא אומר קל (פיזית, למעשה, זה יותר קשה)
בלגונת הגלישה. הגולשים מדברים עליה כבר חודשים ושנים
2
פותחים את הברזים
לצדי במים (זה לא ניסוח מדויק, אני הייתי חלק מהזמן מתחת למים והם היו רוב הזמן על הגל) גלשו אלעד אלוני ותומר קנין. שניהם בני 50, שניהם גולשים יחד מילדות, שניהם הולידו את כל המקום הזה — כיזמים הראשונים. קנין הוא גם האדריכל של הפארק (עם אשתו ושותפתו למשרד לטיסיה מונטרו, ועיצוב פנים של סטודיו ירון טל), ואילו אלוני בכלל מגיע מעולמות איכות הסביבה, מיחזור פסולת, מטמנות וכדומה.
"ב־2011 אלעד הגיע אליי עם רעיון לעשות משהו בנמל בתל אביב, ואני אמרתי: החלום שלי זה לעשות בריכת גלים", מספר קנין. "התחלנו ללמוד על זה, לחפש את הטכנולוגיה, והגענו ל־Wavegarden". ווייב גארדן, שיושבת בחבל הבאסקים בספרד, היא חברה שעושה גלים, מילולית; יש כמה טכנולוגיות ללגונות גלישה, וזו שלהם היא אחת המובילות בתחום, עם שמונה בריכות פעילות בעולם (הישראלית היא התשיעית) ועוד 80 בדרך. "היו יותר מ־200 ישראלים שרצו להביא אותם לישראל — זו המדינה שהם קיבלו ממנה הכי הרבה פניות — אבל לנו היה היתרון שהיה לנו שטח להציע".
השטח שהציעו היה המטמנה לפסולת בניין ששייכת לאלוני ומשפחתו ליד שוהם. אבל ברגע שקיבלו את הבלעדיות הם עזבו את רעיון שוהם, "והתחלנו לרוץ בכל הארץ, לעיריות — באר שבע, אופקים, שדרות, ראשון לציון, נתניה, הרצליה, שדות ים. היה לנו מקום די מובטח בתל אביב אבל בדקנו עוד מקומות". ההכרעה נפלה על תל אביב משלל סיבות, כולל תב"ע מתאימה; התלהבות של חברת גני יהושע והעירייה (שאינה מושקעת בפרויקט, היזמים זכו בשטח ובאפשרות להקים ולהפעיל אותו ל־20 שנה, עד המכרז הבא); ובעיקר, כנראה, המיקום הנוח, בצמוד לפארק דרום ופארק אריאל שרון, עם נגישות מתוך תל אביב, מנתיבי איילון, מכביש 4 ומכביש 1. "אנחנו ברדיוס של 30 ק"מ מ־80% מהגולשים בארץ", אומר אלוני. מבחינת תל אביב, סבור קנין, מדובר בזכייה: "זה מוקד משיכה לכל האזור שיכול לשנות את המרקם האורבני. פארק כזה מייצר עשרות מקומות עבודה, מושך אנשים מכל הארץ, הוא ישמש את נבחרת ישראל, והוא ממתג את ישראל בעולם כיעד תיירותי".
אחרי שזכו במכרז ב־2016 היה צריך להתחיל לגייס את הכסף. כאן נכנס לתמונה סיימון (שמעון) טל דוייב (62), הפנים המוכרות ביותר בחבורה. כבר בשנות השמונים הוא ייסד את ארגון גולשי הגלים, הביא לכאן מקצוענים מהעולם והוציא את המקומיים לתחרויות ראשונות בחו"ל. במקביל הקים את מותג האופנה הזרחני גזוז, ואז "היה לנו עסק לבגדי ילדים בגרמניה שמכרנו לפני 10 שנים לחברה סינית גדולה, ואני עוסק קצת בנדל"ן". והוא גם עושה יוגה, וכל הזמן גולש. מאז ומעולם. "עד היום הוא ילד גולש נלהב בנשמה שלו, גולש בהתלהבות כמו ילד, מתרגש מגלשנים כמו ילד, וגם תמך פה בגולשים כל השנים", אומר עליו מכר ותיק מהענף.
לא פלא שקנין ואלוני הלכו אליו כבר כשהרעיון נולד, ב־2011, "אבל הוא הרגיש אז שזה עוד לא בשל, והשארנו אותו על אש קטנה, עם עדכונים כל הזמן", אומר אלוני. אחרי שמונה שנים של אש קטנה, ב־2019, דוייב המצטרף למיזם ושיחק תפקיד משמעותי בגיוס המימון, שעד כה הגיע ל־170 מיליון שקל. "שני שלישים מגולשים שהביאו כסף מהבית, השקעה פרטית שלהם", אומר דוייב, "ועוד שליש מבנק הפועלים".
מה מוכרים לבנק הפועלים כדי שישים כסף בבריכת גלים?
אלוני ודוייב עונים במקביל: "חלומות", אומר אלוני. "ערבויות אישיות", אומר דוייב. "בבנק לא חולמים, בבנק חותמים".
סיימון דוייב: "שליש מהמימון הגיע מהבנק ועוד שני שלישים מגולשים. יש בישראל 80-70 אלף גולשים, וההערכה היא שעוד 400-300 אלף רוצים לגלוש. אם 16 אלף יבואו 10 פעמים בשנה, נהיה בתפוסה מלאה"
4 צפייה בגלריה
יזמי הפארק, משמאל לימין: אלוני, קנין, דוייב, חיון והאפט. "יש לנו כבר פניות מצרפת, מטורקיה, מיוון, ממצרים, גם אמריקאים, כולם שואלים מתי נפתח"
(צילום: אביגיל עוזי)
3
איך מייצרים ים מלאכותי
הבנייה של פארק הגלישה הראשון בארץ נמשכת כבר שנתיים וחצי, ותסתיים בשבועות הקרובים; השבוע כבר עכשיו יהיה להזמין סשנים לגלישה מ־27 באפריל. כל המתחם משתרע על פני 40 דונם, שמתוכם הלגונה תופסת 22 דונם. יש בה 29 אלף קוב מים, כלומר 29 מיליון ליטר מים (פי כמה עשרות מבריכות שחייה ציבוריות). היא מורכבת משני צדדים, ימין ושמאל (וגולש יכול לבחור איזה צד נוח לו יותר, לפי הרגל שמובילה אותו בגלישה), ובכל צד יש שלושה אזורים: הריף, סמוך למקום יציאת הגלים, מיועד לגולשים המנוסים יותר; הספידי, באמצע, הוא אזור ביניים; והביי, בסוף ליד החוף, מאפשר גלישה על גלים קטנים ממש, ללמידה ולמתחילים. בכל צד יכולים לגלוש במקביל כ־50 אנשים, ויהיו מספיק גלים, מספיק מקום, ואפשרות נוחה לעלות בחזרה לנקודת היציאה אחרי שתופסים גל.
המרחב הזה משמעותי; בימים של גלים — ובשנה ממוצעת יש רק כ־70 כאלה, "ואולי 15-10 מהם ימים של גלים טובים באמת", לפי דוייב — החופים בישראל מלאים גולשים שנלחמים על כל גל. בבריכה יש די גלים לכולם, בזכות חדר מכונות ענקי שניצב בין שני חלקי הלגונה.
ווייב גארדן אוסרת לצלם בחדר המכונות, אבל זה חלל מרשים. יש בו 56 מנועים שדוחפים 56 מדפים, שמייצרים את תנועת המים שבמפגש עם התוואי הספציפי של קרקעית הבריכה — יוצרים גל. בעצם הרבה סוגי גלים: יש שש רמות עקרוניות, אבל אפשר לשחק לא רק עם גובה הגל אלא גם עם התדירות שלו והתנועה שלו וכמות המים, עד לרמת הכמה מים בדיוק יש לך מעל הראש בצינור. אפשר להנדס איזה גל שרוצים. לא לבד, כמובן, יש עמדה מיוחדת של "הדי.ג'יי של הגלים" ששולט בכל זה, ומראש נרשמים לסשן ברמה ספציפית, אבל מגוון הגלים שאפשר לבשל באמת מסחרר.
מי שמציג לי את כל זה הוא בכלל לא איש של גלים. דוייב הביא לפרויקט את שני שותפיו העסקיים הוותיקים, הילה חיון (45) ועדי האפט (61). שניהם לא גולשים, אבל כשהם מסתובבים במתחם ומדברים עליו — חיון מרבה להדגיש את הערכים והחזון, האפט יורד לפרטי הפרטים הטכניים — הם מתרגשים כאילו נולדו לתפוס את הגלים האלה. האפט הוא מהנדס מכונות, חשמלאי ודוקטורנט להנדסה סביבתית, והוא משמש מהנדס המתקן; בחדר המכונות הוא מספר על הטכנולוגיה כמו אב גאה.
הרזולוציה של השליטה בגלים מעוררת השתאות, וכך גם הרזולוציה של המידע. מפעילי המתקן יכולים לדעת בכל רגע נתון מה איכות המים, איך הגלים בכל נקודה, כמה אנשים תופסים אותם, ומה עושה במקביל כל אחד מהמנועים. גם הגולשים עצמם עטופים במידע שלא היה להם בעבר, על המים, על הגלים ועל הביצועים שלהם עליהם. בזמן אמת, בתוך הבריכה, אנשי צוות מלווים את הגולשים, ומערכת צילום אוטומטית מתעדת כל אחד, כך שביציאה מהמים אפשר לנתח את הביצועים בדקדקנות (למרבה ההקלה, בסשן שלי היא לא פעלה).
הכל כל כך מהונדס, מתוכנת, מנותח, כל כך הרבה מידע, האפט מראה איך הניטור התמידי מאפשר הפעלה אוטומטית של כל אחת משלוש שכבות הניקוי של המים, הכל מדויק, חדשני, נקי. זה מרשים, אבל זה גם קצת... מוזר. כל החוויה מבלבלת: הכל כמו־ים אבל לא־ים. המים, הגלים, הגלישה.
4 צפייה בגלריה
פארק הגלישה, עם שני חלקי הלגונה וחדר המכונות ביניהם. 56 מנועים מפעילים 56 מדפים שדוחפים את המים, והמפגש של המים עם תוואי הקרקע המיועד לכך יוצר גלים שאפשר לשלוט בכל פרמטר שלהם
(צילום: שחר זילברשטיין)
4
אולי זה בעצם ספורט אחר?
באחת מתקופות הגלישה שלי בעבר נתקלתי ברשת בטקסט שהכריז ש"גלישת גלים היא הריטלין של הטבע". הוא מנה מעלות שמאפיינות את רוב ענפי הספורט — האנדורפינים, ההתגברות על האימפולסיביות וחידוד כל ההיבטים של מערכת הקשב, ההתמודדות עם כישלונות — אבל התעכב בעיקר על הייחוד של גלישת גלים. המחבר ד"ר ראובן ברק, כירורג בעברו ומטפל ברפואה סינית מסורתית, התייחס ל"חוויה הרוחנית" שבתפיסת גל, לחיבור לטבע, לשילוב של ריכוז, ערנות ונינוחות הנדרשים בים, להתחשבות בגולשים אחרים, לסבלנות ולהתבוננות הקשובה בהמתנה לגל הנכון.
כשמוציאים את הגלישה מהים, מאבדים חלק לא קטן מזה. לא צריך להמתין לגל הנכון, הוא פשוט מגיע. לא צריך סבלנות, להפך — הגלים מגיעים מהר מאוד, "רצים" לתפוס אותם, קשה לעצור לנוח ולנשום. הריכוז והערנות הנדרשים שונים. ההתנהלות מול הגולשים האחרים הרבה יותר מסודרת. על החיבור לטבע אין מה לדבר. וגם "החוויה הרוחנית" שונה. הרבה פחות zen והשלמה וקבלה של "מה שבא בא", הרבה יותר תוצאות. בריכות הגלים, גם במובן הזה, מעבירות את הגלישה את תהליכי השינוי שאינספור חלקים אחרים בחיינו כבר עברו. אנחנו הולכים על דאטה ויעילות ותפוקה וסיפוק, פחות על התמסרות ללא נודע ומאמץ לפלס לעצמנו את הדרך בתוכו.
"תחושת הזן מגיעה גם פה, אחרי שעה במים. זו מכונת אושר. יוצאים עם חיוך", אומר אלוני. וכולם — אנשי הפארק ומי שהספיקו לנסות אותו — מדגישים שוב ושוב שהגלישה בבריכה לא מחליפה גלישה בים, היא משלימה אותה. "מכון כושר לגולשים" היה ביטוי שחזר שוב ושוב. "לגולשים יש צורך לגלוש, ולא תמיד אפשר. זה פתרון לצורך", אומר דוייב. "זה כמו מי שרץ — הוא רץ בחוץ, אבל לפעמים גם על ההליכון". "ובחוץ, בים, אתה יוצא לג'ונגל, לצוד. כאן לא צריך", מוסיף קנין. "ואחרי שגולשים פה, מוכנים יותר לציד בחוץ", משלים דוייב.
5
גלים עולים
צריך להפריד בין מה שהפארק מציע לגולשים מכורים ואפילו מקצוענים לבין מה שהוא מציע לקהל הרחב יותר. בשביל המקצוענים זה באמת גיים צ'יינג'ר. בריכות הגלים הולכות ומתרבות בעולם, ויש כבר תחרויות גדולות שמתנהלות בהן, אבל כיום יקר מאוד לייצר בבריכה גל שמשתווה לגלים טובים בחופים טובים. אז הבריכות לא יחליפו את הים, אבל הן מזניקות את הרמה.
"זה מעולה בשביל להתאמן. אחד הקשיים הכי גדולים בגלישת גלים הוא שלפעמים אין הרבה הזדמנויות להתאמן על דברים ספציפיים, והבריכה פותרת את זה", אומרת ענת ליליאור (24), הגולשת האולימפית הראשונה של ישראל, שבפריז 2024 הגיעה לשמינית הגמר; היא נמצאת כרגע באימונים בפורטוגל, אפרופו הקושי להתאמן. בחודשים האחרונים היא גלשה כמה פעמים בלגונה התל־אביבית, במסגרת ההרצה של המקום, והיא סבורה שהוא ימנף את הענף המקומי, גם בצד המקצועני וגם בצד החובבים, כולל ילדים. לדבריה בגלישה שם, "המחושבת, בלי הפקטור של הטבע והלא נודע, יש דברים כיפיים ויש דברים משעממים. העובדה שהכל צפוי מתגמלת מאוד, ואילו בים או באוקיינוס, כשצולחים את הטבע, את הלא נודע, זה גם מתגמל מאוד. כך ששתי החוויות מהנות, כל אחת בדרכה".
"בריכות גלים מאפשרות להביא את הגלישה לרמה הטכנית הגבוהה ביותר", מסבירה מאיה דאובר (51). "כשמתרגלים כל הזמן על אותו גל, והרבה גלים בשעה, זה מאפשר לגולשים מקצועיים לשמור על הכושר, לשפר את הטכניקה ואת הביצועים, לחזק דברים ספציפיים ואת היכולות באופן כללי. בזכות הבריכה אנחנו נראה את רמת הגלישה בארץ עולה משמעותית בשנים הקרובות, והיא תגדל את הדורות הבאים".
דאובר היתה הגולשת הבינלאומית המקצוענית הראשונה שצמחה בחופים שלנו, סגנית אלופת אירופה ואלופת ישראל במשך 20 שנה (2007-1987), אחר כך הקימה עם שותפה בית ספר לגלישה לנשים, הוציאה טיולי גלישה בעולם, וכיום מנהלת את הפעילות במרכז לספורט ימי שעיריית תל אביב הקימה על חורבות הדולפינריום. כך שהיא מכירה את הגלישה גם מהצד המקצועני, גם מצד החובבים המכורים וגם מצד המצטרפים החדשים. "הבריכה יכולה למשוך אנשים מחו"ל — יש ממש תיירות של גולשים שמגיעים למקומות שיש בהם בריכה", היא אומרת. "וגם לגולשים מתחילים הבריכה מציעה תנאים מתאימים, והיא מזמינה גם מי שעד היום לא גלש — חלק מהאנשים מפחדים לגלוש בים, ובבריכה הם מקבלים גלים שמתאימים להם, ולגולשים בכל הרמות. זו מסגרת נוחה ובטוחה להתחיל לגלוש או להתקדם בגלישה. אבל זה לא מחליף את הים. לים אין תחליף".
המצטרפים החדשים רק מתרבים — ענף הגלישה זינק בשנים האחרונות. אנשי הפארק מונים את הסיבות המרכזיות: הכניסה לאולימפיאדה עוררה עניין, ההתמסרות לאורח חיים בריא (פיזית ונפשית) מתרחבת, הכל נגיש יותר, והקורונה, מתברר, נתנה בוסט רציני. כשכמעט לא היה אפשר לעסוק בענפי ספורט אחרים, עדיין היה אפשר לגלוש, ודוייב מעריך ש"בתקופת המגפה מספר הגולשים הוכפל בכל העולם, וגם בארץ".
4 צפייה בגלריה
ענת ליליאור בפארק. "בגלישה המחושבת, בלי הפקטור של הטבע והלא נודע, יש דברים כיפיים ויש דברים משעממים, אבל דווקא העובדה שהכל צפוי מתגמלת מאוד"
(צילום: נועם אשל)
הבריכה אמורה לתת עוד דחיפה, אבל לכאן נכנס עניין המחירים. גלישה בים היא עניין זול מאוד, אם כבר יש לך גלשן וחליפה ואתה יודע לגלוש; הים הרי חינם. בבריכה שיעורים קבוצתיים לילדים עולים כ־200 שקל, מעל גיל 14 המחיר מתחיל מ־235; סשנים עצמאיים לנוער ומבוגרים עולים 300 שקל ומעלה (תלוי בסוג הכרטיסייה). ויש גם מינויים משפחתיים ב־17,500 שקל או 22,300 שקל לשנה. "אנשים יצטרכו להחליט מה יותר כדאי להם, טיול גלישה בחו"ל או מינוי שנתי", אומרת דאובר.
דוייב מספר שעוד לפני שהפארק נפתח יותר מ־100 משפחות כבר קנו את המינויים, ועוד אלפי גולשים קנו כרטיסיות. "לא יכולנו להיות זולים יותר — עלות ההקמה היתה גבוהה ב־50% ממה שתכננו, ועלות ההפעלה והאנרגיה בישראל גבוהה", הוא אומר. "ועדיין התעקשנו על מחיר טוב באמצע יחסית לבריכות אחרות בעולם. עוד 12-10 שנים, כשנחזיר את ההשקעה, נוכל להוריד את המחירים".
זה לא מעט זמן להחזיר השקעה.
"אם היינו רוצים להרוויח היינו הולכים על פרויקט אחר".
ובאמת יש לזה מספיק שוק? מה החישוב?
"יש בישראל 80-70 אלף גולשים, וההערכה היא שעוד 400-300 אלף רוצים לגלוש. יש לנו 160 אלף שעות גלישה בריף, מ־6 בבוקר עד 11 בלילה, שבעה ימים בשבוע. 16 אלף גולשים שיבואו 10 פעמים בשנה, פחות מפעם בחודש — וכבר נהיה בתפוסה מלאה. והתוכנית העסקית מראש בנויה על בערך 70% תפוסה".
וחוץ מזה, אגב, יש אירועים לחברות; בר מצוות וכדומה; מסעדה ורוף טופ לבילוי לילי וקיוסקים ומתחם רביצה שפתוחים גם למי שלא גולש; ופעילויות משלימות (יוגה, פילאטיס, אמבטיות קרח וכדומה). וכמובן, כולם מחכים לגולשים מחו"ל, אם המדינה הזאת תחזור לחיים שמזמינים תיירים. "יש לנו כבר פניות מצרפת, מטורקיה, מיוון, ממצרים, גם אמריקאים, כולם שואלים מתי נפתח".
עם כל הביקוש ואלה שכבר קנו והאירועים, נשמע שבמקום לצוד גלים בים אנשים יצטרכו לצוד סשנים בבריכה. לא יהיה קל לתפוס משבצת. מה יהיה כשיתמלא?
קנין: "נקים עוד בריכה" (כבר עכשיו, אגב, הם מקימים עוד אחת. אבל בגרמניה).
את עניין המחיר אנשי הפארק עוטפים גם בהמון אקסטרות. "יש פה אקוסיסטם שלם של וולנס, אוכל, כל מיני תכנים לכל מי שיתחבר לווייב, שיבוא לבלות כאן גם בלי לגלוש, ועם הרבה חיבור לקהילה", אומרת חיון. "בכל עיר שבה הוקם מתחם כזה הוא חיזק את הכלכלה המקומית עם אזור בטוח לבילוי ומקומות עבודה". ואומנם, השאיפה היא לשלב בקרב 150 העובדים כמה שיותר מתושבי השכונות הסמוכות. החיבור לקהילה גם יכלול שעות שמוקצות מראש לאוכלוסיות ספציפיות — נוער בסיכון, חיילים משוחררים עם PTSD, בעלי צרכים מיוחדים וכן הלאה (גם בשיתוף פעולה עם חברות עסקיות שתורמות שעות לעמותות שונות).
ובסוף הקהילה היא כולם. המנכ"ל יואב לאור (48) — גם הוא לא גולש, אבל הוא מרתוניסט וניהל את המלון ופארק המים בשפיים — מתמצת את העניין: "המטרה שלנו זה שלמשך כמה שעות אנשים ישאירו בחוץ את המציאות הבלתי סבירה. אנחנו כבר עכשיו רואים את החיוכים שנמרחים על פני האנשים שמגיעים".
תומר קנין: "זה מוקד משיכה לכל האזור שיכול לשנות את המרקם האורבני. פארק כזה מייצר עשרות מקומות עבודה, מושך אנשים מכל הארץ, הוא ישמש את נבחרת ישראל, והוא ממתג את ישראל בעולם כיעד תיירותי"
4 צפייה בגלריה
גלישת לילה בפארק. מה יהיה כשיתמלא? "נקים עוד בריכה", אומרים היזמים
(צילום: עמית שסטוביץ)
6
אז איך היה?
אני מודה שלא כל הזמן חייכתי. והיו גלים ששתלו אותי. אבל זה נבע מהתכווננות לא נכונה שלי.
אני לא גולשת טובה. ואני לא גולשת מנוסה. אני לא בטוחה שאני בכלל יכולה להגיד שאני גולשת. אני חוזרת לזה פעם בכמה שנים, בשיא ההתלהבות, ואז מפסיקה. לפני שנה חזרתי בזכות מועדון הגלישה העירוני הנפלא בדולפינריום. יש בו גם גולשים מנוסים וגם כאלה שרק התחילו, וכולם מאוד בעניין של להתאמן ולהתקדם ולאתגר את עצמם בגלים גבוהים יותר ויותר, ולקום בשביל זה ממש מוקדם בבוקר. אני יותר בעניין של להישאר ברדודים, אם בכלל הצלחתי לקום. תנו לי גלים קטנים, קלים, עדינים, מפנקים. איטיים כאלה, שבהם גם התנועה שלי יכולה להיות בסלואו מושן. יש מספיק אתגרים בחיים, בים אני רוצה את הכיף שלי הכי רך שאפשר. זה חלק מהסיבה לכך שבחודשים האחרונים גלשתי מעט מאוד; היו סופות, וזיהומים בים, והיה צפוף, ולא היה לי כוח, ולא היו גלים.
מכל הבחינות האלה, פארק הגלישה בא לי בדיוק בזמן. אבל הגעתי אליו עם יותר מדי מחשבות על האדם והטבע ועל מה הבריכה מוציאה מהגלישה ומה נותנת לה, וכשגולשים לא צריך לחשוב, צריך לגלוש. איכשהו אני כל פעם שוכחת את זה. והגעתי חלודה אחרי יותר מדי זמן בלי סשנים בים, והגעתי גם עם ציפיות לא ריאליות, שיהיה לי קל. כאילו אפשר לעקור את כל העוקצים שמציקים לנו בחיים, את הקשיים בדרך להצלחות. לא באמת חשבתי שאקח צינורות, אבל בני אדם נוטים לעתים קרובות להערכת יתר של עצמם (ומתברר שבבריכה זה נפוץ במיוחד), אז הלכתי על גל גדול מדי בשבילי (3) ועם גלשן קטן מדי. המדריך הצמוד — במקרה לגמרי זה היה עידו ליליאור (26), אחיה הבכור של ענת — עזר מאוד, וכשהורידו לי את הגל (ל־2. איזה קסם זה שאפשר לשלוט בעוצמה שלו) והביאו לי גלשן גדול יותר תפסתי כמה גלים טובים. זה כיף גדול שהם ארוכים מאוד, אבל גיליתי שהם דחוסים יותר, כבדים יותר מהגלים שאני מכירה בים, ושנדרש זמן כדי להכיר גם אותם. בסוף, מתברר, כן צריך להיות ערנים ודרוכים וקשובים לתנאים (ולעצות), וכן צריך ללמוד את המקום ואת הגל, ובעיקר, אמרו את זה מזמן, "דע את עצמך". היו שם כמה שיעורים. וזו אכן היתה שעה של בועה, בלי המציאות, ושעה של התמסרות. יצאתי מחייכת, וידעתי שאחזור.
