הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
מיכאל בלקין הוא יזם סדרתי מזן נדיר במיוחד. כמו יזמים סדרתיים אחרים, גם הוא לא הפסיק כל חייו לפתח, לחקור ולהמציא, אבל עשה זאת לא בשל מרדף אחרי כסף, אלא בעיקר מתוך חדוות יצירה, וסקרנות, ורצון להביא רפואה לעולם. כך קרה שאת האקזיט הראשון שלו עשה כשכבר היה בן 68. בגיל שבו רוב בני גילו בפנסיה, בלקין מכר חברה שהקים תמורת 180 מיליון דולר. גם אז לא חשב ללכת לנוח, אלא המשיך לחקור ולהמציא. בשנה שעברה, כשהוא בן 82, הגיע האקזיט השני: אחת מהמצאותיו הגדולות — מכשיר אוטומטי לטיפול במחלת הגלאוקומה — נמכרה תמורת 466 מיליון דולר לענקית מוצרי העיניים אלקון (Alcon).
ועדיין אין מה לדבר על מנוחה. מדי בוקר, כפי שהוא עושה כבר 30 שנה, בלקין מתייצב באותו משרד במכון לחקר העין במרכז הרפואי שיבא, מדליק את נורת הפלורסנט שמעליו ומתחיל את יום העבודה שלו בחלל שנראה כמו מוזיאון קטן. החדר עמוס בקלסרים דחוסים, תעודות ממוסגרות, תמונות, פוסטרים של איברי ראייה ומודלים רפואיים שנאספו לאורך עשרות שנים, והוא הולם באופן מושלם את תדמיתו כפרופסור לרפואת עיניים באוניברסיטת תל אביב שחתום על יותר מ־500 מאמרים מדעיים ויותר מ־40 פטנטים.
בגיל 83, בלקין, מחלוצי תחום רפואת העיניים בישראל ואיש מקצוע מוערך בעולם, נמצא בשיאו, ולא רק בגלל האקזיט. הוא מעורב ברבות מהחברות האופתלמיות המקומיות כמשקיע או כיועץ, ובחודשים האחרונים זכה בשני פרסים: "פרס איש החזון" של קרן חקר הגלאוקומה האמריקאית ופרס למפעל חיים של כנס Mixiii שנערך בהובלת האיגוד הישראלי לתעשיות מתקדמות (IATI).
כשהוא נשאל מה ממשיך לדחוף אותו קדימה בגילו ולאחר ההצלחות האקדמיות והעסקיות, הוא עונה בפשטות: "המשחק. אני נהנה מהמשחק. זה יותר חשוב מהכל".
יותר מהכסף?
"אני ממציא כרגע משהו בסינגפור, ויש ויכוח לגבי כמה אחוזים בחברה אקבל. אמרתי להם שלא אכפת לי. נתנו לי סכום מסוים, לגמרי לא רע, ואז התחיל שם ויכוח אחר בשאלה מה לתת לכל האחרים שעובדים ועושים עבודה מצוינת, שלא אני ולא הממציא השני יכולנו לעשות. אז אמרתי 'תיקחו ממני ודי', מה אכפת לי.
לא אכפת לך?
"תראי, במסגרת המכירה האחרונה כבר קיבלתי מאלקון מיליון דולר, וכשאהיה בן 94 אקבל ממנה עוד 17 מיליון (החלק העיקרי מהתמורה מותנה בעמידה ביעדי מכירות עתידיים — ר״ד). אין לי שום ספק שנגיע ליעדי המכירות, אלא אם כן ימציאו משהו שבטיפה אחת יפתור את בעיית הגלאוקומה - דבר שלא יקרה. מצד שני, אני גם לא אהיה בן 94. אין שום סיכוי. אז צאצאיי ייהנו. כך שלא אכפת לי — אני נותן. אם יש לי מיליון, או שלושה מיליון — זה לא משנה לי את אורח החיים כהוא זה".
אפילו לא קצת?
"בכלל לא. הכסף השפיע על חיי הילדים והנכדים שלי, כי אחרי האקזיט הראשון קניתי דירות לשלושת הילדים, ועכשיו, אחרי האקזיט השני, גם לששת הנכדים שלי יהיו דירות. אבל גם עכשיו, כשיש לי הרבה כסף, אני עדיין עובד במשרה מלאה".
אז מה זה מבחינתך "המשחק"?
"לפתח דברים".
זה לא משחק.
"זה כן משחק. טוב, תחביב. בסדר?"
למה תחביב?
"כי מבחינתי זה יותר טוב מכל בידור אחר. הצד הכלכלי חשוב. אני לא מזלזל בו. אבל אני גם עוזר לאנשים לפתח דברים מבלי שיש לי אצלם מניות".
ואיך אתה מרגיש כשאתה ממציא משהו שיכול להיות פתרון למחלה כלשהי?
"אני נהנה מזה הנאה רבה, זה כמו לנצח בשחמט".
אז אתה לא שוקל לפרוש.
"ולא לעשות כלום? אני אשתגע. לא יכול להעלות את זה על דעתי. זה סיוט".
3 צפייה בגלריה
המייסדת־שותפה והמנכ"לית לשעבר למאן־בלומנטל לצד המכשיר של בלקין ויז'ן. "בלקין הכיר אותי כילדה"
(צילום: יוסי גמזו)
לחסל את רוצח הראייה השקט
שנה אחורה: ביולי 2024 השלימה אלקון פארמה השוויצרית את רכישת בלקין ויז'ן, שפיתחה את ה־Eagle — מכשיר אוטומטי לטיפול במחלת גלאוקומה באמצעות לייזר, וללא כל מגע. גלאוקומה היא מחלה שגורמת לנזק הדרגתי, איטי ומתמשך לעצב הראייה. ומכיוון שהיא עושה זאת ללא סימנים מוקדמים כמו כאב או קושי בראייה עד שהמחלה כבר בשלבים מתקדמים, היא מכונה גם "הרוצח השקט של הראייה" ונחשבת לגורם השני בשכיחותו לעיוורון. כיום חולים בגלאוקומה כ־80 מיליון אנשים, שכמחציתם כלל אינם מודעים לכך שהם חולים בה. יותר מ־4.2 מיליון מתוכם חיים בארצות הברית. במילים אחרות, לטיפול במחלה יש שוק גדול.
החידוש במכשיר שבלקין המציא עם ד"ר מרדכי גולדנפלד טמון בפשטות הטיפול. בשעה שבטיפול לייזר רגיל בגלאוקומה (SLT, Selective Laser Trabeculoplasty) נדרשים הרופאים להצמיד עדשה מיוחדת עם ראי בתוכה לעין החולה ואז לסובב אותה במשך כחמש עד עשר דקות, הטיפול באיגל של בלקין (שלאחר הרכישה קיבל את השם וויאג'ר) נמשך מעט יותר משנייה ואינו דורש מגע פיזי עם העין. קרני הלייזר שהוא משגר מכוונות לאזור הטיפול דרך החלק הלבן של העין, והיישום אינטואיטיבי.
"ביססתי את הרעיון על שיטה שהיתה קיימת 20 שנה והפכתי אותה לאוטומטית", בלקין מסביר. "זה די פשוט — האזור שבו אנחנו מטפלים נמצא בהיקף של הקרנית, מתחת ללובן. כלומר אי אפשר לראות אותו בכינון ישיר. בשיטה הישנה, משתמשים בעדשה עם ראי אשר מצמידים לעין, וגם מסתכלים לאזור המטרה וגם יורים את הלייזר דרך הראי. כדי לעשות את זה ב־360 מעלות צריך לסובב את העדשה כי הראי קטן. זה תהליך שלוקח הרבה זמן וכדי לבצע אותו נדרש מומחה גלאוקומה, לא רופא עיניים רגיל. במכשיר האיגל התוכנה מזהה ויורה לאזור המטרה בלבד".
ב־2019, שש שנים לאחר שבלקין ויז'ן הוקמה (במסגרת זרוע החדשנות של שיבא ובשיתוף חברת רמות של אוניברסיטת תל אביב), הראה ניסוי קליני שערכה כי הטיפול בלייזר עדיף על טיפול בטיפות עיניים להורדת לחץ תוך־עיני ולריפוי גלאוקומה פתוחת זווית, מכיוון שהמטופלים בשיטה זו הזדקקו לפחות ניתוחים, סבלו פחות מקטרקט ושמרו על לחץ תוך־עיני יציב.
בלקין: "כשיהיה מכשיר כזה לכולם, הוא יפתור את בעיית הגלאוקומה. אם נצליח להוריד את הסיכון לעיוורון אפילו ב־50%, נעזור למיליוני אנשים"
בדצמבר 2023 קיבלה החברה את אישור רשות התרופות והמזון האמריקאית (FDA) לשווק את המכשיר שיודע לעשות את כל זה כאופציה טיפולית ראשונה. זה סייע לבלקין ולמייסדת־שותפה ומנכ"לית החברה באותה תקופה, דריה למאן־בלומנטל, למכור את בלקין ויז'ן לאלקון תמורת 81 מיליון דולר במועד השלמת העסקה. 385 מיליון דולר נוספים יועברו אליהם ואל יתר המשקיעים בשנים הבאות, אם המכשיר יגשים את הציפיות ממנו ויעמוד ביעדי ההכנסות שנקבעו.
למאן־בלומנטל אומרת שלמענקים שהחברה קיבלה מהאיחוד האירופי היה תפקיד מכריע בהצלחתה. "הדרך היתה מלאת מהמורות. יצאנו אליה עם מענק מרשות החדשנות, וב־2016 קיבלנו מתוכנית הורייזן של האיחוד האירופי 2.5 מיליון יורו, שבלעדיהם החברה לא היתה קיימת, כי לא עמדנו בשום אבן דרך של משקיעים פרטיים", היא אומרת. "אחר כך זכינו ב־17.5 מיליון יורו מתוכנית EIC של האיחוד".
עוד לפני שנמכרה לאלקון, מכרה בלקין ויז'ן יותר מעשרה מכשירי איגל — אחד בישראל (בבית החולים שערי צדק) ועוד כתריסר באירופה. לדברי בלקין, "המכשיר בגרמניה מטפל בעשרות פציינטים ביום וכשיהיה מכשיר כזה לכולם, הוא יפתור את בעיית הגלאוקומה. מטרת רפואת העיניים היא שאנשים ימותו כשהם לא עיוורים. אם נצליח להוריד את הסיכון לעיוורון אפילו ב־50%, נעזור למיליוני אנשים".
מאז, מתמקדים מאמצי המכירה בשוק האמריקאי, שבו נמכרו עד כה כמה עשרות מכשירים. המודל העסקי איננו מבוסס על מכירת המכשיר עצמו שעולה כ־30 אלף דולר מכיוון שזו רכישה חד־פעמית, אלא על עמלת הליך — המרפאה רוכשת מהחברה חבילה של 20, 40 או 100 טיפולים. מחיר הטיפול עומד על כ־300 דולר לאדם (סכום זהה לטיפולי SLT — ר"ד), שכ־250 דולר מהם מכוסים על ידי הביטוח הרפואי.
ניסוי בריכה שכמעט מוטט בית
ניצני היצירתיות נבטו אצל בלקין עוד בילדותו, וה"המצאה" הראשונה שלו היתה קרובה להסתיים בקטסטרופה. "עשיתי ניסויים כבר בגיל צעיר, שש או שבע", הוא נזכר בחיוך. "היה לנו בית של שתי קומות ועל הגג היה מעקה בגובה מטר. מכיוון שלא היו בריכות שחייה באזור שלנו, חשבנו אני והשכן — שגם הוא הפך לימים ד"ר למדעים — שנעשה בריכה לעצמנו. אז עלינו לגג, סתמנו את המרזבים ופתחנו את הברז".
כלומר הצפתם את הגג.
"ניסינו, אבל למזלנו אבא של החבר עלה עלינו ועצר את זה. אם זה לא היה קורה — עשיתי חשבון אחר כך — הבניין היה מתמוטט כי הגג היה מתמלא בכמה טונות מים".
אביו של בלקין, ירחמיאל, נולד בבלרוס, עלה ארצה ב־1927 ובילה את שנותיו הראשונות בפלסטינה המנדטורית בסלילת כבישים, בייבוש ביצות ובחקלאות. לאחר מכן היה חבר מטכ"ל ארגון "ההגנה", קצין הכנסת הראשון וסמנכ"ל משרד מבקר המדינה. הוא ובת זוגו, גיטה, שהיתה עקרת בית, הקימו את ביתם בתל אביב והביאו לעולם שלושה ילדים: עוזי, הבכור, שהיה ממקימי קיבוץ נחל עוז; מיכאל; ושמשון, פרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטה העברית. בנו של שמשון, ד"ר אבנר בלקין, הלך בדרכו של הדוד מיכאל והפך גם הוא לרופא עיניים.
בלקין למד בתיכון חדש בתל אביב, שם הכיר את אשתו רותי, סוציולוגית, והם נשואים זה 56 שנה. בני הזוג מתגוררים בקריית אונו ובלקין מספר שהוא צועד מביתם למשרדו בבית החולים מדי יום "במשך 30 דקות. יש מחקר מצוין שמראה שאם אתה עושה עשרת אלפים צעדים ביום, הסיכון לדמנציה יורד ב־50%, כך שאני מקפיד על כך כמו יהודי מתפלל. היום כבר עשיתי 4,700 צעדים למשל. בחזור אשתי אוספת אותי עם הרכב, ואת יתר הצעדים אני משלים בהליכון".
בשנות השישים המוקדמות השלים תואר ראשון ושני במדעים באוניברסיטת קיימברידג׳ — תקופה שאותה הוא מתאר כ"שנות חיי היפות ביותר", ואז עשה הסבה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית. באחת הרוטציות בין המחלקות במסגרת ההתמחות בבית החולים אסף הרופא, הגיע למחלקת עיניים, והתאהב. לאחר שהוסמך שירת בקבע כרופא צבאי בכלא 6 וכראש ענף מחקר ופיתוח של חיל הרפואה. בתפקיד הזה פיתח משקפי מגן נגד כדורים ורסיסים, וניסה את כוחו בעוד שלל המצאות, שחלק מהן הפכו לכישלונות מפוארים — והולידו את הרצאתו "הכישלונות שלי".
לא רבים מתגאים כך בכישלנות.
"בשבילי זה שגרתי לגמרי. זו הרצאה שמיועדת לאנשים שרוצים ללמוד איך להתקדם במדע וברפואה תרגומית, שזה מה שאני עושה. אי אפשר לעשות סטארט־אפים בלי להיכשל, ולא צריך להתייאש. ואני תמיד אומר שאם אתה באקדמיה אז גם על כישלונות אתה יכול לכתוב מאמרים, ואז אתה מקבל פרופסורה".
מצה"ל השתחרר בדרגת סא"ל ומונה למנהל היחידה לרפואת עיניים ילדים בתל השומר, אבל כאדם שמעיד על עצמו שאינו סובל שגרה הרגיש שהתפקיד אינו מגוון מספיק.
כשהוא מתבקש להסביר מה בתחום העיניים משך אותו, ניכר בו שהוא נרגש. "את יודעת מה זה קטרקט?", הוא פותח בשאלה, "זה תהליך שבו העדשה של העין מתחילה להיות עכורה. היום מנתחים כמעט בתחילת הקטרקט, אבל בזמנו היו מנתחים רק בשלב מאוחר מאוד, כשאנשים כבר לא היו רואים בשתי העיניים כי הן היו עכורות. כך שאנשים היו באים לניתוח כשהם עיוורים ויוצאים ממנו כשהם רואים. מה יכול להיות יותר טוב מזה? זו היתה חוויה לא נורמלית. הרגשתי שאני יכול לעזור לאנשים ושההשפעה על החיים שלהם רדיקלית".
בלקין היה מראשוני הרופאים במכון לחקר העין ע"ש מוריס וגבריאלה גולדשלגר שנוסד ב־1978 במסגרת הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, ונמצא עד היום בבניין מחלקת העיניים של המרכז הרפואי שיבא. "כשהייתי עדיין ראש ענף מחקר ופיתוח, הסגן שלי, לימים פרופ' אהרן צ׳חנובר, אמר לי: 'שמעתי שבתל השומר פותחים מכון לחקר העין'. ניגשתי לפרופ' מיכאל בלומנטל המנוח שהיה מנהל המחלקה ולפרופ׳ מורי סוקולובסקי, שהיה האחראי על הפרויקט מטעם האוניברסיטה, וזהו. ניהלתי את המכון בין 1980 ל־1990 עד שנמאס לי מהבירוקרטיה".
שנים אחר כך, ב־2013, בתו של פרופ' בלומנטל, דריה למאן־בלומנטל, תצטרף לבלקין בחברת הלייזר ותסגור את המעגל. "גדלתי על ברכי רפואת העיניים כי אבי היה רופא מנתח שניהל בין היתר את מחלקת העיניים בשיבא והיה נשיא האגודה האירופית לקטרקט", היא משחזרת. "פרופ' בלקין הכיר אותי כילדה, וכשהוא הגיע לחממת RAD Biomed הוא אמר להם: 'אני מכיר את דריה', ואני אמרתי: 'אני מכירה את פרופ' בלקין'".
"אי אפשר לעשות סטארט־אפים בלי להיכשל. אני תמיד אומר שאם אתה באקדמיה אז גם על כישלונות אתה יכול לכתוב, ואז אתה מקבל פרופסורה"
הפרוסטטה שמאחורי היזמות
את החברה הראשונה שלו הקים בלקין ב־1998, כשהיה בן 56. "כמו כל ג'נטלמן בגילי, התחילו לי בעיות בפרוסטטה", הוא מתחיל עוד סיפור. "הלכתי למנהל המחלקה בשיבא אז, האורולוג פרופ' בנעד גולדווסר, שהיה מעורב בחברת מדינול של ד"ר קובי ריכטר שעשתה סטנטים קטנים ללב, והוא שאל אותי אם יש לי מה לעשות עם סטנט קטן לעיניים. "אמרתי לו: 'גלאוקומה!'", פורץ בלקין בצחוק כשהוא מסביר כיצד בא לעולם Ex–PRESS, שתל מיקרוסקופי לניקוז נוזלים ולהפחתת לחץ תוך־עיני, שהפך לחלופה ניתוחית פחות פולשנית לטיפול בגלאוקומה.
תסביר.
"אחרי הבדיקה הלכתי לחשוב. נהיה לי ברור שסטנט יוריד את הלחץ בעין. הקמתי את חברת אופטונול (Optonol) יחד עם גולדווסר, ריכטר ועירא ירון (כספין אוף של מדינול — ר"ד), ובעזרתו הגדולה של ד"ר יוסף גלובינסקי עשינו את הניסויים הראשונים באיטליה אצל חבר שלי, ואחר כך עוד ניסויים כאן בארץ. בהמשך החברה עשתה טעות וניסתה לשווק לבד. ניסינו וניסינו וניסינו ולא הלך".
בסוף 2009 אופטונול נמכרה לאלקון תמורת 180 מיליון דולר. מהדיווחים שפורסמו באותה תקופה עולה שאחד המרוויחים הגדולים מהעסקה היה ירון, בעוד אחוזי הבעלות של אחרים בחברה — כולל בלקין — דוללו מאוד. "אני לא זוכר כמה הרווחתי מהאקזיט הראשון", אומר בלקין כיום. "זה משהו שהספיק לדירות לילדים בזמנו. קצת יותר ממיליון דולר".
עם בלקין ויז'ן כבר הלכת לחממה של רד.
"נכון. שם הציעו לי את דריה. ככה אני רק ממציא, ואחרים עובדים".
מאותו שלב מה היתה מעורבותך בחברה?
במשך כל הזמן הייתי CMO (סמנכ"ל רפואה, Chief Medical Officer) וגם הייתי מעורב בשיחות עם משקיעים. פה גייסתי כסף גדול מאדם פרטי שאני מכיר בסינגפור, שם גייסנו מחברת פרמקולוגיה יפנית לעיניים. גם הקשרים עם אלקון הגיעו דרכי, אבל אני לא התעסקתי בזה".
וכשצריך לטוס לפגוש אותם, אתה טס?
"אני טס".
בקיצור, בגיל 70 ומשהו ניהלת חיים של יזם צעיר.
"זה היתרון העצום בלהיות גם באוניברסיטה. אף אחד לא מבלבל לך את המוח. אתה עושה מה שאתה רוצה. בטח אחרי שאתה יוצא לפנסיה".
אתה בפנסיה?
"מלפני 17 שנה, אבל אני עדיין עובד במכון כחוקר במשרה מלאה, וגם בתל השומר כממלא מקום יו"ר ועדת הלסינקי. משלמים לי 500 שקל בחודש. אבל אני נהנה מזה, זה בסדר".
כמה אחוזים היו לך בבלקין ויז'ן ערב המכירה?
"אף פעם לא שמתי לב לזה. אני מניח שהיו לי אחוזים גבוהים בהתחלה, אבל אני רגיל שמדללים אותי. עכשיו כשיש לי כסף אני משקיע בחברות כדי שלא להידלל".
"אולי אוכל להשתיל עיניים"
בימים אלו בלקין מקדיש את רוב מרצו לחברת נובה־סייט, שהוא אחד ממייסדיה וממציא הפיתוח שלה. החברה מפתחת פתרונות לטיפול באמבליופיה (עין עצלה) ובבעיות ראייה נוספות בקרב ילדים, באמצעות טכנולוגיות מתקדמות של מעקב עיניים. "לא היו לנו בעיות לגייס כסף, יש לנו אישור FDA ואנחנו מוכרים בארצות הברית, אבל מה יקרה עכשיו עם טראמפ אני לא יודע, כי חלק מהמכשיר מיוצר בסין. בינתיים התחלנו למכור גם באירופה". במקביל, הוא משקיע ומייעץ לחברות נוספות. אחת מהן, שמרגשת אותו במיוחד, היא חברת הביוטק NurExone שמפתחת תרופות מבוססות אקסוזומים לטיפול בפגיעות במערכת העצבים המרכזית.
"מערכת העצבים המרכזית לא ניתנת לרגנרציה" (התחדשות), הוא פותח. "כולם יודעים את זה על חוט השדרה, וזו גם הסיבה שאני לא יכול להשתיל עיניים. קוסמטית כבר עושים את זה, אבל אי אפשר לחבר אליהן עצב בריא. החברה הזו, שתחילתה בהמצאה של פרופ' שלומית לבנברג מהטכניון, פיתחה שיטה פרמקולוגית להביא חומר מסוים לאזור של הפציעה בעצב חוט השדרה כך שהוא יעכב מולקולה מסוימת ובכך ימנע לפחות חלק מהפגיעה. הם ניסו את זה על חולדות — חתכו להן את חוט השדרה, ואחרי מתן הטיפול, הן שוב הולכות".
ואיפה אתה נכנס לתמונה?
"אני יושב בבורד המדעי של החברה, ומכיוון שלעשות ניסויים בפציעות אקוטיות של חוט השדרה זה סיפור מההפטרה, הצעתי להם להתמקד בגלואוקומה שממנה סובלים הרבה יותר אנשים. אני בודק תגובה חשמלית של הרשתית ושל המוח לגירוי האור וכך אני יודע עד כמה הרשתית עובדת. עשינו ניסוי על שש חולדות שמצבן השתפר לאין שיעור בשיטה הזו, וממש אתמול סיימנו ניסוי בעוד 12 חולדות, כי שש חיות לא מנבאות את העתיד. אם נראה שזה עובד נעבור למודל גלאוקומה, ואחר כך נתחיל ניסוי על בני אדם בסינגפור. אני עומד להקים חברה שתהיה חברת־בת שלהם".
מה תעשה החברה הזאת?
"הבעיה העיקרית בגלאוקומה היא המוות של עצב הראייה. אם זה יעבוד אני אוכל להשתיל עיניים".
