"ספורט תחרותי בונה אישיות ותחושת מסוגלות. כישרון הוא תנאי, אבל הוא ממש לא מספיק לבדו. את חייבת לפתח יכולת להתמודד עם כישלונות, לספוג עליות ומורדות, ולדעת איך לשהות באי־נעימות ולהתמודד — כל זה דורש אימון מנטלי. בייחוד בסיף, שהוא ענף מאוד מנטלי שדורש פתרון בעיות תמידי. אני צריכה כל הזמן להבין מה היריב שלי עושה ולהפתיע אותו. ללחוץ שיתקוף אותי כדי להגן מהר ולדקור. להחליט, לבצע ולעשות. גם אם יעמידו אותי במשך שנה מול אותו יריב – זה כל הזמן מתפתח, כל הזמן מבינים משהו חדש, ולא משעמם לרגע".
בשנת 2006, כשהיא בת 19 בלבד, נעם מילס עשתה היסטוריה: היא קטפה שני גביעי עולם לנוער בסיף בסגנון דקר, ודורגה ראשונה בעולם עד גיל 20. שנתיים לאחר מכן היא היתה הישראלית הראשונה אי פעם שהתחרתה בענף הדקר באולימפיאדה (בייג'ינג 2008). אבל בזמן הרב שחלף מאז היא תלתה את הדקר, וכיום היא רותמת את הכישורים המנטליים שרכשה בתחום לניהול סטארט־אפ הפינטק המבטיח Panax (מקום 25 בדירוג הסטארט־אפים המבטיחים של "כלכליסט" 2025), שייסדה לפני שלוש שנים ופיתח פלטפורמה לניהול אוטומטי של תזרים מזומנים. "יש דמיון מסוים בין ההשתתפות בסיף תחרותי לבין הקמת סטארט־אפ", היא אומרת. "בשתי ההחלטות האלה יש הרבה אי־רציונליות, כי סיכויי ההצלחה מאוד נמוכים, ואת חייבת להאמין שהניסיון שלך שווה את זה".
מה גרם לך לוותר על הסיף? הרי הגעת הכי רחוק שאפשר. נשמע שחיית את החלום.
"בשום שלב בספורט התחרותי לא הרגשתי שאני חיה את החלום. זה מאוד סיזיפי. כל אורח החיים שלי הוכתב לפי השאלה מה ישפר את היכולות שלי בתחרות. זה אומר לקום מוקדם בכל בוקר גם בלי חשק, לטוס לאינספור מחנות אימונים או להתחרות בכל מיני חורים. אנשים אמרו לי: 'את עושה את מה שאת אוהבת בפול גז', אבל החוויה היומיומית היתה שלא כיף לי. הסיפוק מההישגים קצר מאוד ביחס לזמן שמשקיעים באימונים. ורוב הזמן את עסוקה בלהתמודד עם הפסדים, כי את כל הזמן נמדדת. מספיק שהיה לך אימון לא טוב, או רצף תחרויות לא טוב כדי לעורר בך את הספק העצמי".
ובסטארט־אפ זה פחות סיזיפי?
"גם פה יש קשיים. את צריכה להביא לקוחות, לגייס אנשים, לנהל משקיעים וכל הזמן לתקן דברים שלא עובדים. החוויה שלי היא כמו לדחוף סלע במעלה ההר. את לא נהנית מהחוויה, אבל במקומות שאפשר לעצור ולהסתכל על כל הדרך שעברת — זה נותן סיפוק אדיר. אפילו אם הפסגה עדיין רחוקה".
במה השתנה המרדף שלך אחר ההצלחה?
"היום אני פועלת מתוך הרצון לנצח, ולא מהפחד להפסיד. זאת התבגרות. בסיף הצורך לנצח היה ממש קיומי. חשבתי שאם לא אנצח אז מה אני שווה? אז מי אני כבן אדם? ובמצבי הלחץ הקיצוניים זה ממש קיבל ביטוי פיזי עד כדי רצון להקיא לפני תחרות. בשירותים של תחרויות בינלאומיות תמיד תמצאי אנשים שמקיאים מתוך לחץ. כשהייתי שמה מסכה ועולה על המסלול הייתי מסוגלת להתנתק ולבצע. אבל זה היה לא נעים. אני לא מתגעגעת לתחושת הבטן המתהפכת. אומנם זאת תחושה שהיא גם חלק מהדרייב להצלחה, שגורמת לך לעבוד יותר קשה, אבל רק כל עוד היא לא מגיעה לרמות של בלקאאוט וחרדה משתקת. חלק מההתבגרות שלי היה לבנות לעצמי עולם הרבה יותר רחב מרק הסיף".
"בסיף הצורך לנצח היה קיומי. בלעדיו הרגשתי לא שווה. אומנם תחושת הבטן המתהפכת היא חלק מהדרייב להצליח, אבל לא ברמות של בלאקאאוט וחרדה משתקת. הייתי צריכה לבנות לעצמי עולם הרבה יותר רחב מהסיף"
4 צפייה בגלריה
מילס מתחרה באולימפיאדת בייג'ינג, 2008. למטה: זוכה במדליית ארד באליפות אירופה בלייפציג, גרמניה, 2010. "בשום שלב בספורט התחרותי לא הרגשתי שאני חיה את החלום. זה מאוד סיזיפי"
(צילום: Philippe Desmazes/AFP)
"החלום להיות אלופת העולם נעלם כשלמדתי בהרווארד"
מילס גרה כיום בתל אביב עם בת זוגה ובנן בן השנה. היא גדלה בהוד השרון, בת אמצעית לאם עובדת חברת ביטוח ואב בעל עסק למכירת גופי תאורה. בגיל 9 נרשמה לראשונה לחוג סיף בבית הספר. "זה היה ממש רנדומלי", היא מספרת. "מכיוון שגרנו רחוק מבית הספר, יכולנו להירשם רק לחוגים שהיו מיד אחרי הלימודים כדי להספיק להסעה. אז היתה לי אפשרות לבחור בין סיף לחלילית. ומכיוון שהיה לי דרייב תחרותי, אמרתי: 'ננסה'".
ההצלחה לא איחרה להגיע. מילס עברה במהרה להתאמן במועדון בכפר סבא, החלה להתחרות בתחרויות ובגיל 11 כבר הוכתרה כאלופת ישראל. בגיל 13 היא הצטרפה לנבחרת ישראל, ובגיל 17 עברה להתאמן אצל מי שלימים יהיה מאמן נבחרת ישראל, אוהד בלוה, שמעיד כי היא היתה "עילוי בקבלת החלטות שמשלב אנליטיות ואינטואיציה. אי אפשר להנחית עליה הוראה שהיא לא מוצאת את ההיגיון בה, ואסור היה לשעמם אותה".
2006 היתה שנת מפתח בחייה של מילס. בשנה שבה זכתה בשני גביעי עולם לנוער ודורגה ראשונה בעולם עד גיל 20, אביה חלה בדלקת שגרמה לו לפגיעה מוחית, ולבסוף מת. "פריצת הדרך הספורטיבית קרתה דווקא בשנה שבה ביליתי הרבה בבית החולים", היא מספרת. "זה נתן לי פרופורציות לחיים, גרם לי להבין שיש בעולם עוד דברים חשובים, לא רק סיף".
עצוב לחשוב שאבא שלך לא זכה לראות את הזכיות שלך.
"הוא הספיק לראות אותי חברה בנבחרת ישראל לנוער. הוא ראה את הפוטנציאל. ברור שהייתי שמחה שיספיק לראות יותר. בסך הכל שנתיים אחרי שהוא נפטר הגעתי לאולמיפיאדה והתקבלתי להרווארד. אולי בזה הוא היה אפילו יותר גאה. אמא שלי תמיד היתה באה איתי לכל התחרויות, אבל אבא שלי לא היה מסוגל. היה לו קשה עם ההתרגשות. ואני מבינה את זה. גם בעיניי המתח שבלצפות בקרב הוא יותר קשה מלהיות על המסלול".
ואז הגיעה ההתרסקות באולימפיאדת בייג'ינג, כשהפסדת בסיבוב הראשון ועפת מהתחרות.
"ובאמת לקחתי אותה מאוד קשה. חודש לפני כן קטפתי את המקום השביעי באליפות אירופה, ובתחרות שם ניצחתי את מי שלבסוף זכתה באולימפיאדה. בכיתי אחרי ההפסד בסיבוב הראשון ואני זוכרת איך הייתי צריכה לעצור את הדמעות כדי לדבר, כי נדרשתי מיד ללכת להתראיין לתקשורת".
מכאן הדברים התרחשו מהר, ובמבט לאחור זו היתה הנקודה שבה החלה מילס להתרחק מהספורט שהיה עד אז כל עולמה. שבוע אחרי האולימפיאדה כבר החלה את הלימודים בהרווארד לתואר ראשון בכלכלה (ראשי) ומדעי המוח (משני), שאליהם עדיין הגיעה בזכות הסיף. "מאמן הסיף של הרווארד, פיטר ברנד, הוא יהודי שהגיע למכביה ב־2005 וחיפש חבר'ה שיכולים להשיג ציון מספיק גבוה במבחני הקבלה להרווארד וגם להצטרף לקבוצה שלו. הייתי אז ספורטאית מצטיינת בצבא. בלי הסיף לא הייתי אפילו חולמת לצאת ללמוד שם".
הגעת להרווארד בזכות הסיף, אבל שם לבסוף התרחקת ממנו.
"נכון. העולם נפתח לי, והמקום של הסיף הצטמצם. בהתחלה עוד המשכתי לנסוע תוך כדי הלימודים לתחרויות ומחנות אימונים בעולם כחלק מנבחרת ישראל. הכל עבד לי די טוב, והיו גמישים איתי. עד לרמה שכשטסתי לתחרות בברזיל, שלחו לי מבחן בתורת המשחקים חתום במעטפה, ואוהד המאמן שמר עליי שאעשה אותו כנדרש.
"אבל בשנה הרביעית ללימודי כלכלה התקבלתי לתואר שני במינהל עסקים בהרווארד. זה תואר יישומי שאליו מגיעים רק אחרי שנתיים של עבודה מעשית, וזה כבר סלל לי דרך אחרת ויצר תשוקה חדשה. בשנתיים האלה עבדתי כיועצת בסניף התל־אביבי של פירמת הייעוץ האסטרטגי הגדולה BCG. זה היה מאוד תובעני, וזה גרם לכך שהסיף, שהיה כל עולמי ופסגת שאיפותיי, הפך להיות רק עוד משהו בחיים".
מתי הבנת שזהו זה?
"לקראת אולימפיאדת לונדון 2012. ידעתי שכדי להיות בשיא, אני צריכה לתת את כל כולי. בנקודה הזאת הבנתי שאני הולכת לקחת פנייה אחרת בצומת, ובעצם לוותר על הסיף התחרותי. עזבתי במחשבה שעוד יש לי מה לתת, אבל קיבלתי החלטה, והייתי שלמה איתה".
פרשת מסיף בגיל 26. זה ממש צעיר. איך מוותרים על מיצוי כישרון יוצא דופן, שגם הניב לך הישגים מרשימים?
"סיף זה לא רק כישרון, אלא גם המון עבודה קשה, והראש שלי כבר לא היה במקום לאפשר אותה. החלום שלי כבר לא היה להיות אלופת העולם בסיף, אלא להשפיע בחדרי דירקטוריון שבהם מתקבלות החלטות עסקיות גדולות. נפתח לי עוד תאבון. רציתי להתקדם הלאה מלהיות יועצת שעוברת מפרויקט לפרויקט, למי שמיישמת פרויקט בעצמה".
ב־2014 חזרה מילס להרווארד לתואר שני במינהל עסקים, שם "סייפתי בכיף בקבוצה של האוניברסיטה, אבל מאז כף רגלי לא דרכה יותר באולם תחרויות", היא מספרת. "אני לא אבוא לתחרות אם אני לא הכי מאומנת אליה ובאה לנצח. זה לא באופי שלי".
בתום התואר השני מילס חזרה לארץ, עבדה שנתיים בוועדת השקעות של קרן פימי, אחר כך כמנהלת בסטארט־אפ הבינה המלאכותית SparkBeyond וכסמנכ"לית הכספים של Mixtiles, שפיתחה אפליקציה לעיצוב הבית. ואז ב־2022 היא החליטה להקים מיזם משלה.
מתי החלטת שאת רוצה סטארט־אפ משלך?
"קרן פימי, שקונה שליטה בחברות כדי להשביח אותן, היתה בית ספר מדהים עבורי. שם גם התחלתי להבין שאני רוצה להיות בצד שמחליט ולוקח אחריות על ההחלטה. בסיף המאמן יכול לעזור לך ולהגיד מה כדאי לעשות, אבל בסוף אני מחליטה ומבצעת. בשלב מסוים הרגשתי שאני בשלה להקים סטארט־אפ משלי, שזה הזמן לעשות את הקפיצה הזאת. אם אחרים שראו פחות ועשו פחות ממני יכולים — אז גם אני יכולה לקפוץ פנימה".
למה לנשים זה קורה יחסית מאוחר?
"זה עולה בספר 'לפרוץ קדימה' של שריל סנדברג (המיליארדית שכיהנה בעבר כסמנכ"לית התפעול של מטא/פייסבוק). היא מציגה בו מחקר שמראה שגברים מגישים קורות חיים כשהם עונים בממוצע על 60% מדרישות המשרה, בעוד נשים עושות זאת רק כשהן עונות על 100% מהדרישות".
"יש דמיון מסוים בין ההשתתפות בסיף תחרותי לבין הקמת סטארט־אפ. בשתי ההחלטות האלה יש הרבה אי־רציונליות, כי סיכויי ההצלחה מאוד נמוכים, ואת חייבת להאמין שהניסיון שלך שווה את זה"
4 צפייה בגלריה
מילס עם יער (מימין) ואיצקוביץ'. "הבנתי שאני לא רוצה רק לייעץ לאחרים, אלא להיות בצד שמחליט ולוקח אחריות על ההחלטה"
(צילום: דוד גראב)
"כל כישלון בעסק הוא כמו הפסד בתחרות. זה מורגש בגוף"
מילס הקימה את פאנקס ב־2022 עם ניב יער, שעבד עמה כחבר ועדת ההשקעות בקרן פימי, ועם ספי איצקוביץ', שעבד כסמנכ"ל טכנולוגיה בחברת האוטוטק אוטונומו. לחברה 32 עובדים, רובם בישראל ומקצתם בניו יורק, שם גר יער, שמכהן כסמנכ"ל פיתוח עסקי בפאנקס. מאז הקמתו גייס הסטארט־אפ 15 מיליון דולר בשני סבבים.
הרעיון לסטארט־אפ נולד מהעבודה המשותפת של מילס ויער בפימי, שם הם זיהו מחסור בכלי לניהול תזרים מזומנים בחברות בינוניות וחברות קטנות שחוו צמיחה מהירה. "בכל פעם שהגענו לשלב שבו שאלנו בדירקטוריון שאלות כגון 'מה מצב יתרות המזומן?', 'מה הוא יהיה בסוף הרבעון?', 'האם אנחנו במצב טוב לשלם את החוב בעוד חודש?', התשובות היו בין לא קיימות לבין 'נחזור אליכם בעוד שבוע עם תשובה יותר טובה'. והמצב היה עוד יותר גרוע בחברות שיש להן כמה חשבונות בנק במטבעות שונים בעולם, או מלאי במדינה אחת וספקים שצריך לשלם להם במקום אחר.
"שוב ושוב נתקלנו בנקודה העיוורת הזאת — לחברות היו פתרונות בצד החשבונאי, אבל לא בצד של המזומן של החברה, שהוא החמצן שלה. הפוקוס במערכות חשבונאיות כמו ERP הוא על דו"חות כספיים על תקופות שעברו, אבל הן לא נתנו שליטה והבנה של מצב המזומנים בזמן אמת, שיאפשרו להן לקבל החלטות. ניהול המזומן נעשה לרוב ידנית באקסלים, ועד שהבנת מה קורה בהם — התמונה כבר לא רלוונטית.
"אני וניב זיהינו שיש כאן בעיה גדולה, אז התחלנו לחקור אילו פתרונות קיימים בשוק, ומצאנו רק פתרונות יקרים וכבדים, שמתאימים לארגונים גדולים, מה שמשאיר את העסקים האחרים בלי מענה. והבעיה הזו רק הלכה והחריפה כשהריביות בשווקים התחילו לעלות. חבר משותף שידך לנו את ספי, שהשלים את הצד הטכנולוגי שנדרש לנו, והקליק בינינו היה מיידי. וככה ב־2022 התחלנו את פאנקס".
מה נותנת המערכת שפיתחתם?
"פתרון טכנולוגי מבוסס ענן שמחבר את כל המקומות שבהם יושב כסף בארגון, מחשבונות בנק ועד כל מיני ארנקים שנותנים פתרונות פינטק. אנחנו אוספים את המידע הזה בזמן אמת, עושים לו סטנדרטיזציה, מעבדים אותו ומעשירים אותו בזיהוי סיכונים והזדמנויות בכלי AI. אנחנו מייתרים המון עבודה שחורה באופן אוטומטי ומפנים אנשי כספים מהדברים הידניים הסיזיפיים, כדי לעשות יותר עם פחות כח אדם. תחשבו למשל על השפעת המכסים של טראמפ על תזרים המזומנים. המערכת שלנו פותרת את האתגר הזה ומשקללת גם תרחישים כאלה.
"בעוצמות ובקצבים שבהם הכל זז — יש משמעות למהירות התגובה, והכל מתחיל מלהביא את הדאטה ולפענח אותו מהר. את זה המערכת שלנו עושה — היא מורידה ממך עבודה שחורה ומניפה דגלים איפה שצריך כדי לאפשר לך לקבל החלטות מושכלות".
4 צפייה בגלריה
הפניית הגב לנבחרת ישראל באליפות אירופה בסיף עד גיל 23, טאלין, אסטוניה, באפריל. "ספורט אמור לחבר בין אנשים, ולכן הערבוב שלו עם פוליטיקה ממש מבאס"
(צילום: Team Bizzi)
ניהול הסטארט־אפ מספק את הדרייב התחרותי שיש לך?
"אנחנו חברה שרוצה לצמוח מהר בעולם תחרותי, וזה מפעיל אצלי את הדרייב לנסות להשיג. אני מרגישה סיפוק מכל הישג שהשגנו. כל לקוח חדש שחותם איתנו, כל לקוח מרוצה שנותן פידבק טוב, כל שדרוג מוצר מוצלח — זה כמו לנצח בקרב. באותו אופן כל כישלון או אתגר שעדיין לא פיצחנו — זה כמו להפסיד בתחרות. את ממש מרגישה את זה בגוף".
במה זה שונה מסיף תחרותי?
"בסיף יש לך מעטפת של מאמן, פיזיותרפיסט ופסיכולוג, אבל בסוף על המסלול את לבד. ואילו בסטארט־אפ, לא רק שיש לי שותפים ואני לא לבד על המסלול, אם אעשה הכל לבד — אני בטוח אפסיד. כל אחד מהפאונדרים הוא שותף אמיתי לדרך, והעבודה כמכונה אחת רק הולכת מתחזקת".
עשיתם שני סבבי גיוס, אחד מהם במהלך המלחמה. הרגשתם את השפעת המלחמה בקרב הלקוחות?
"אנחנו בונים מוצר טוב שלקוחות אוהבים ומשתמשים בו. עד כה לא הרגשנו שהפוליטיקה מתערבבת, ואני מקווה שגם לא נרגיש".
זה לא המצב בסיף התחרותי. לפני חודש נבחרת ישראל זכתה במדליית זהב באליפות אירופה עד גיל 23. בטקס הענקת המדליות נבחרת שווייץ הפנתה את גבה לדגל ישראל בזמן השמעת ההמנון. איך הרגשת כשראית את זה?
"ספורט אמור לחבר בין אנשים מכל העולם, ולכן הערבוב בין פוליטיקה לספורט ממש מבאס. אבל גם ברור לי שזה בלתי נמנע כשאת מייצגת מדינה ויש מאחורייך דגל. במשך שנים נתקלתי בספורטאים ממדינות שמחרימות אותנו שלא לחצו לי יד או לא התייצבו לקרב. התאחדות הסיוף השוויצרית נקטה צעדים משמעתיים וזה מבורך, אבל איגוד הסיוף העולמי צריך לנקוט מדיניות חדה וברורה במסרים שלו לגבי מה אסור ומותר לעשות במקרים כאלה ולקבוע סנקציות למי שלא עומד בכללים".
את מתגעגעת לספורט?
"אני עדיין חולמת על סיף ומדי פעם מתאמנת בווינגייט עם נבחרת ישראל. אני גם כמובן צופה בתחרויות ועוקבת אחרי הסייפים שלנו כל הזמן, אבל לא מקנאה באף אחד מהם. לקראת סוף הקריירה התחרותית שלי הגעתי למצב שהפסקתי להתרגש בתחרויות. זה לא פגע בתפקוד שלי בהתחלה, אבל זה היה סימן עבורי שזה פחות חשוב לי. יש לזה גם צדדים חיוביים. זה לא בריא מנטלית לתלות את כל הערך העצמי בקרב הבא. הטוטליות הזאת לא טובה לי. רק לאמא שלי יש עדיין תקוות שאני אחזור לסיף תחרותי. היא עוד לא ויתרה".
