הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 בתחילת 2019, רגע לפני שהכל התחיל להידרדר, אירחנו ארוחת ליל סדר בארצות הברית. היינו שם לשנת לימודים, ורציתי להמחיש לעמיתים שלי בתוכנית שבה למדתי, עיתונאיות ועיתונאים מכל העולם, רק מיעוטם יהודים, מהו חג הפסח ואיך אנחנו חוגגים אותו בישראל.
אז ישבנו, אשתי ואני, והכנו הגדה שמותאמת לאורחים האלה. בנינו מצגת בפאוור פוינט, שילבנו את הטקסטים המרכזיים בעברית עם טקסטים באנגלית, הכנסנו את כל השירים, צירפנו איורים וביאורים. משהו מינימלי, אבל מקיף וממצה. ערכנו בנדיבות את שולחן הסדר. הילדים התלבשו יפה. אמא שלי ואבא של אשתי בדיוק הגיעו מישראל לבקר, והצטרפו גם הם. זה היה כנראה ליל הסדר שהכי נהניתי ממנו בחיי.
בסיומו אחד החברים הקרובים שלי בתוכנית, עיתונאי איטלקי, שאל אותי אם אני דתי. צחקתי ואמרתי שממש לא. הוא התפלא. הוא עצמו קתולי דתי — צם בצומות, מייחל לעשות עלייה לרגל לירושלים, החלק הרוחני בחייו הוא רכיב משמעותי בזהות שלו. ולכן כשראה אותי עומד בראש שולחן הפסח, מנחה את הסדר, מסביר לאנשים על המנהגים ועל המסורת, מבחינתו זה היה מופע של דתיות.
הרגע ההוא נחרט בי, כי רק לעתים רחוקות מזדמן לאדם לקבל צילום רנטגן של הזהות שלו. השיחה עם החבר הבהירה לי מה מקומה של היהדות בחיים שלי, ובזהות שלי. היא הבהירה לי היטב עד כמה היהדות היא חלק משמעותי בזהות שלי, ועד כמה החלק הזה מתעורר כשאני בחו"ל לתקופה ממושכת — וכמה הוא רדום כשאני חי בישראל.
בליל הסדר האחרון היינו ברומא, חופשה משפחתית קצרה. לא ערכנו סדר, לא קראנו בהגדה, אכלנו ממיטב החמץ שהיה לעיר להציע לנו. את הערב האחרון של החופשה בילינו בארוחת ערב אצל אותו חבר איטלקי, שחי כיום בעיר עם משפחתו. לפני הארוחה הוא שאל אם זה יהיה בסדר אם הם יגישו נקניקיות חזיר. עניתי לו שאנחנו כנראה היהודים הכי פחות דתיים שהוא מכיר.
החילוניות היא החופש לבחור את הדרך, והחופש להחליף אותה מדי פעם. היא באה עם מחיר: אין סמכות שקובעת לך מה נכון ומה לא, ולעתים אין תכלית. זה מחיר שאני מוכן לשלם עבור החופש לחיות כמו שאני בוחר, ולא כמו שאומרים לי
1 צפייה בגלריה
בן־גוריון. יצר סטטוס קוו שביקש להגן על הדת, כי האמין שהחילוניות תגבר על אורח החיים החרדי. הוא טעה
(צילום: דוד רובינגר)
2 אם אני צריך להגדיר את עצמי, להבין אילו חלקים דומיננטיים יותר בזהות שלי, הדבר הראשון שאגיד על עצמי הוא שאני ישראלי. אחר כך יגיעו — גבר, וגם אבא, וגם יליד שנות השמונים, ובן לעולים חדשים, יליד פתח תקווה, ירושלמי. "יהודי", כמו שאתם רואים, לא התברג בצמרת. לא כי אני לא מרגיש יהודי, אלא משם שמבחינתי היהדות היא חלק מהישראליות שלי. וזה, משום מה, מרגיז כל מיני אנשים. חלק מהם רואים בזה כפירה ביהדות. זו לא.
לכל מקום שאליו אליך, לכל מקום שאליו אגיע, זה מה שאני, קודם כל — ישראלי. סיפורי הצלחה של ישראלים מעניינים אותי יותר מכאלה אוניברסליים, וגם הכישלונות והאסונות. אני מתעניין בסצנת האוכל הישראלית יותר ממה שאני מתעניין בסצנת האוכל האמריקאית. צבעי כחול־לבן עושים לי נעים, וכך גם נופי הארץ. אני מעדיף לתמוך ביצרנים ישראלים קטנים מביצרנים קטנים בחו"ל. המבטא שלי ישראלי. התרבות שלי ישראלית. הזיכרונות שלי, ההקשר שלי, החלומות שלי, הילדים שלי, כולם־כולם קשורים לישראל. ישראל היא העוגן שלי.
אני לא הפטריוט הכי גדול בחדר. ויש לי ביקורת מלוא הטנא על המדינה ובעיקר על הממשלה. ואם כשאני מתכנן חופשה בחו"ל אני צריך לבחור בין יעד פופולרי בקרב ישראלים לחור נידח שבו אהיה היחידי שאדבר עברית — אבחר באפשרות השנייה כמעט תמיד. אבל זה רק משום שיש לי את העברית ואת הישראלים סביבי כל העת. הם הבית שלי. ולפעמים, לפעמים צריך להתרחק קצת מהבית, רק כדי להתגעגע אליו.
3 ובתוך הישראליות שלי, החילוניות היא רכיב מפתח. בשנים האחרונות היא כביכול משהו שאני אמור להתבייש בו, או שאני אמור להילחם עליו. אבל אני לא מתבייש בחילוניות שלי, אני גאה בה.
החילוניות, מבחינתי, היא החופש לבחור. החופש לבחור את הדרך, וגם החופש להחליף אותה מדי פעם. החופש לבחור את מי להעריץ, לבחור על מה להתאבסס, לבחור סט ערכים ומדי פעם לעדכן אותו בהתאם לנסיבות המשתנות. שנה אחת אני עומד בראש סדר הפסח ומגיד לילדיי על יציאת מצרים, שנה אחרת אנחנו ברומא, מחפשים את הפיצה הכי טעימה באזור. איזו גמישות נהדרת.
החילוניות, עבורי, היא מתנה. זו מתנה שבאה עם מחיר — אין מצפן מוכתב ללכת אחריו. אין סמכות רוחנית שתפסוק עבורי מה נכון ומה לא. ולעתים — גם אין תכלית ברורה שעבורה אנחנו מתאמצים כל כך. רגע אתה חי ורגע אתה מת, ובזה זה נגמר. זה מחיר שאני מוכן לשלם עבור החירות שלי ושל ילדיי לחיות את חיינו כפי שאנחנו בוחרים ולא כפי שאומרים לנו.
אני נמלא צער וזעם כשמישהו מטיח בי בלהט איזה ויכוח "אז במה אתה בכלל יהודי?", כפי שקרה לי לצערי יותר מפעם אחת בשנים האחרונות. לקח לי הרבה זמן להבין שאני יודע מה התשובה לשאלה הזו. ומה שעזר לי להבין היה המעבר מיום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום הזיכרון לחללי צה"ל וליום העצמאות.
מרבית בני משפחתי נרצחו בשואה. מי באושוויץ, מי בגטו, מי במקום לא ידוע. לכן יום השואה מזכיר לי כל שנה מחדש עד כמה אנחנו, ההורים היהודים, נושאים איתנו משימה לאומית נצחית שלא בחרנו בה, משימה שמקופלת עמוק בתוך ההורות שלנו: להעביר הלאה את הזיכרון. ועמוק מזה: הדחף הביולוגי ליצור חיים חדשים מקבל אצלנו משמעות מכופלת. שכן חיים יהודיים חדשים, ועוד בארץ ישראל, הם הניצחון המוחלט האמיתי על הנאצים וכל מבקשי רעתנו. במה אני יהודי? ובכן, בזה. בעצם היותי. נכד, בן ואבא. השרשרת הזו לוקחת אותי משולחן הסדר, שבו ישבתי ליד סבא שלי שחבש כיפה שחורה והקריא את ההגדה בזמן שזממתי איך לגנוב את האפיקומן — לטקס ההשבעה בטירונות שלי, שבו סבתא שלי הצטרפה אליי לצעדה על הרחבה — לשיחה שבה סיפרתי לבני הבכור על חבריי שנפלו בעת שירותם הצבאי, בידיעה שבעוד שלוש שנים יגיע תורו לשרת.
4 בשלב הזה בשיחה בדרך כלל אומרים לי שאני חוטא לאבותיי. שבמשך שנים דורות של יהודים הקפידו על המצוות בגלות, וזה מה ששימר את היהדות. מבחינתי התשובה לטיעון הזה פשוטה ממש: כן, אבל אני חי היום בארץ ישראל, אותה הארץ שאבות אבותיי נכספו אליה. בכל ליל סדר, סביב השולחן, הם סיימו ב"לשנה הבאה בירושלים הבנויה". והנה, אני גר היום בירושלים.
כמו רבים אחרים במדינה הזו, אני נכד ובן לאנשים שברגע מסוים בזמן הפסיקו לדבר — והתחילו לעשות. בתחילת שנות השבעים משפחתי עלתה לישראל והגשימה את החלום הציוני שלה. הם ישבו בקור של ריגה וערגו לירושלים; אני רואה את חומות העיר העתיקה כשאני קופץ לעירייה בכפכפים לסדר משהו בארנונה. זו המציאות שלי. ולכן היהדות שלי מוגנת כאן. איני צריך להמשיך עוד להגן עליה בקנאות כזו מפני הפריץ. איני בוגד במסורת אבותיי, אני מגשים אותה.
החילוניות היתה החלק המשמעותי בהקמת מדינת ישראל. לא הבלעדי, אבל המשמעותי. מקימי המדינה היו חילונים ברובם. זה לא אומר שהם כפרו ביהדות שלהם, אלא שהם ראו בישראליות הגשמה שלה. כן, לבן־גוריון היה רומן מתמשך עם היהדות, והוא היה בקיא בה הרבה יותר ממני. הוא החליט שהמדינה צריכה להיות גם וגם. לא ישראליות על חשבון היהדות או להפך, גם וגם. שצריך להיות סטטוס קוו: כשרות במוסדות הממשלה (כולל בצה"ל), נישואים וגירושים לפי הדת, שבת כיום מנוחה לאומי (ולכן אין תחבורה ציבורית ממלכתית בשבת) ועוד כמה כאלה. כשבן־גוריון חשב על הסטטוס קוו, הוא ביקש להגן על הדת, כי הוא האמין שהחילוניות תגבר על אורח החיים החרדי. הוא טעה. היום להגיד במדינת ישראל שאתה חילוני גמור זו עמדה כמעט מתריסה, כמעט מתגרה. מה הכוונה "אוכל חזיר"? מה הכוונה "לא מאמין"? אז במה אתה יהודי?
אני מאוד מקווה שכשילדיי יגיעו לגילי הם יוכלו לבחור בזהות היהודית שלהם כרצונם, בלי שענף אחד של היהדות ינהג כנעלה על האחרים. ובלי שהיהדות החילונית תהיה אסורה.
5 אני חי בירושלים, ולכן אני חווה את החילוניות אחרת ממי שחיים בתל אביב. אני במיעוט מצטמק, וצריך לעמוד על המשמר החילוני. בשנתיים האחרונות, למשל, ציצית נהפכה לאביזר אופנתי במרחב שבו אני חי, גם בקרב כאלה שאינם מגדירים את עצמם דתיים ממש.
בנתונים לא כל כך רואים את זה. המספרים לא מובהקים. יש כאלה שאכן מעידים שהחילוניות מצטמקת, יש גם הפוכים. וממילא הגדרה דתית עצמית היא עניין נזיל וחמקמק. והאמת? כך היא צריכה להיות.
ועדיין, מאחר שיש כוחות פוליטיים משמעותיים שפועלים במרץ כבר 77 שנה כדי לחזק את הזהות העצמית הדתית ואת הזהות העצמית החרדית, הגיע הזמן שגם המחנה החילוני יגביר את העיסוק שלו בנושא. אם כבר מערכת החינוך שלנו מפוצלת לזרמים־זרמים (עוד פשרה בן־גוריונית), ההגדרה של הזרם הממלכתי כמין שארית — כזה שאינו חרדי, ערבי או דתי — לא מספיקה. אף שהוא הגדול ביותר מתוך כל זרמי החינוך, החינוך הממלכתי הוא היחידי שבו הקהילה אינה יכולה להשפיע על תוכניות הלימוד, על זהות המחנכים, על הערכים שבבסיס החינוך.
בשנים האחרונות יש כבר כמה גופים שמנסים לשנות את זה, לבסס את הזרם הממלכתי מחדש ולהשוות בין זכויותיו לבין שאר הזרמים. המועצה לחינוך ממלכתי־עברי, למשל, שכוללת אנשים כגון ד"ר מיכל טביביאן מזרחי, לשעבר סמנכ"לית משרד החינוך, והיוצר קובי אוז. הם רוצים לדבר על חילוניות, בלי למחוק את המסורתיות. הם רוצים תוכנית לימוד שעוסקת בדמוקרטיה וליברליזם. הם רוצים להגביר את תחושת השייכות לארץ, וגם למרחב המזרח־תיכוני. לקדש את המדע והקידמה, וגם להעמיק את השורשים. כן, אני יודע, אלה הרבה סיסמאות. אבל זה רק משום שאני מרדד אותן כאן לצורך הטור. היכנסו לאתר שלהם וקראו בעצמכם. הם גוף רציני מאוד, יש להם ישיבות מועצה, הם עושים סקרים, מחברים מאמרים ומחקרים ומגבשים הצעות אופרטיביות לבניית הזרם החינוכי הזה כמו שצריך.
ככל שנהפוך את החילוניות בחזרה ללגיטימית, נחזק את הדמוקרטיה. ככל שנחזק את הדמוקרטיה, נחזק את קיומה של מדינת ישראל. לא כמדינה חילונית שאין בה מקום לדת — היא לא הוקמה ככזו ולעולם לא תהיה כזו — אלא כמדינה שמסוגלת להחזיק את המורכבות הזו בלי להתפרק. מדינה שבה אדם יוכל להעיד על עצמו שהוא קודם כל ולפני הכל ישראלי, כי היהדות שלו היא עמוק פנימה, בלי לחטוף נאצות. חג עצמאות שמח, בתקווה ששנת עצמאותנו ה־78 תהיה טובה מקודמתה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
