ראיתי שכשאתה מחנך אדם אתה יכול לשנות לו את החיים, וחשבתי: 'מה שצריך זה לשנות העולם'", אומר שי רשף. הרבה אנשים, כשהם מדברים במילים גדולות, מבטם נוטה לפנות מצועף אל עבר האופק, כמדגיש את כובד האתגר והמשא על הכתפיים. אבל אצל רשף המבט דווקא נדלק בזיק של שובבות והנאה ככל שהמילים נהיות גדולות יותר, והוא נראה כעומד לזנק מהכיסא. רשף אומר דברים בומבסטיים כגון "אף אחד בעולם לא צריך להישאר ללא השכלה גבוהה רק כי הוא לא יכול להרשות לעצמו אותה בגלל נסיבות כלכליות, גיאוגרפיות ופוליטיות", אבל אצלו הם לא נשמעים סיסמה, ולא משימה בלתי אפשרית, אלא משהו שכיף לעשות. לשנות את העולם ככיף חיים.
לפני כ־18 שנה, אחרי שני אקזיטים מוצלחים בתחום החינוך, רשף ייסד את אוניברסיטת ההמונים, University Of the People. הוא נולד וגדל ושירת ולמד ועבד בישראל, אבל הוא בעצם אזרח העולם. במדינה שהולכת ומסתגרת, רשף מציע משהו אחר לחלוטין. בעולם שמפנה מבט מהחלשים שבו, רשף זורק להם גלגלי הצלה. דיגיטליים, נגישים, משני חיים. בשבוע שעבר אוניברסיטת ההמונים — מוסד אקדמי אמריקאי שכל הלימודים בו מקוונים — פתחה את שנת הלימודים עם כ־271 אלף תלמידים, מ־216 מדינות וטריטוריות ברחבי העולם, וכך נהפכה לאוניברסיטה הגדולה בארצות הברית מבחינת מספר התלמידים. "והיעד שלנו זה מיליון סטודנטים. הביקוש גדול עוד יותר".
לפי אונסקו יש היום בעולם כ־270 מיליון סטודנטים — מה שאומר שאחד מכל אלף סטודנטים בעולם לומד אצל רשף. במדינות המפותחות מתמודדים עם משבר בהשכלה הגבוהה, עם קיפאון או ירידה במספר הסטודנטים — בגלל העלות, בגלל ירידה בילודה, בגלל ה־AI, בגלל כאוס פוליטי. ארצות הברית "איבדה" יותר מ־1.5 מיליון סטודנטים מאז 2010, וגם במערב אירופה יש ירידה במספר הנרשמים לאוניברסיטאות, שרבות מהן נקלעות לקשיים כלכליים. מנגד, בעולם המתפתח יש זינוק במספר הצעירים שרוצים ללמוד, אבל מחסור גדול במקומות לימוד. באפריקה שמדרום לסהרה, שבה אוכלוסיית הצעירים צומחת בקצב המהיר בעולם (עלייה של יותר מ־60% במספרם בעשר השנים האחרונות), פחות מ־10% מגיעים לאוניברסיטאות (בצפון אמריקה ובמערב אירופה 80% מהצעירים סטודנטים, והממוצע העולמי הוא 43%, לפי אונסקו).
האוניברסיטה של ההמונים, UoPeople, פועלת בתווך הזה, ומנסה לפתור את שני המשברים: נגישה לאמריקאים ואירופאים שלא יכולים ללמוד באוניברסיטאות "רגילות" בגלל המחיר או תנאי הקבלה, ולאפריקאים ואחרים שאין להם איפה ללמוד. לא בכדי היא כבר זיכתה את רשף בשני הפרסים החשובים בעולם בתחום החינוך; היא בדיוק המקום שבו חינוך יכול לשנות את העולם. UoPeople מציעה לימודים לתואר בשכר לימוד נמוך מאוד ואפילו בחינם, למי שלא יכול לשלם כלל. למעשה, הלימודים כולם חינמיים, רק על המבחנים משלמים. בחינות בקורס אחד עולות כ־180 דולר, ובתואר מלא, שמוכר בידי הרשויות האמריקאיות — כ־7,200. וגם את זה רק שליש מהסטודנטים משלמים, השאר מקבלים מלגות (לשם השוואה, שנת לימודים לתואר ראשון באוניברסיטה ישראלית עולה כ־12 אלף שקל, ובארצות הברית בין 11 אלף דולר ל־100 אלף).
העלויות האלה מושכות סטודנטים מרקעים שונים. 15% מהם, למשל, אמריקאים. 40 אלף מגיעים ממדינות ערב, 15 אלף מהם סורים. כמעט רבע, 50 אלף, הם פליטים ועקורים. כשליש אפריקאים, מהם 80 אלף מניגריה. יש יותר מ־7,000 נשים אפגניות שלומדות בסתר. יש סטודנטים מתימן, בני רוהינגיה ממיאנמר, יש מאוקראינה, מדרום אמריקה. יש אפילו מעזה. "בשנה שעברה היו לנו 130 סטודנטים שם, השנה מספרם הוכפל. יש לנו כיום שמונה מרצים ברצועה. היו לנו עוד, אבל ארבעה יצאו למצרים וארבעה נעלמו — שניים נהרגו, לפי בני המשפחה שלהם, ושניים אנחנו לא יודעים מה עלה בגורלם".
איך הסטודנטים מגיעים אליכם?
"בהרבה מקומות זה מפה לאוזן, ואנחנו עובדים עם ארגונים מקומיים, גם בעזה, כדי להגיע לעוד סטודנטים. אנחנו מכוונים למקומות שבהם צריכים אותנו, עשינו את זה בסוריה במלחמת האזרחים, באפגניסטן, בתימן, בקרב בני רוהינגיה שטבחו בהם, בוונצואלה, וגם בעזה. בכל מקום שבו צריך אותנו — אנחנו שם".
"אנחנו אומרים לתלמידים: 'הנה השאלה, לכו ל־AI לקבל תשובה, אבל אנחנו רוצים שתוכלו לענות למה זו התשובה הנכונה ומה המקורות שלה'. לאסור על תלמידים להשתמש ב־AI זה קרב אבוד וחסר סיכוי. העניין הוא להשתמש בו נכון"
הטכנולוגיה מהשטחים, והתלמידים נשלחים להיעזר ב־AI
הסטודנטים מעזה לומדים בערבית — כמו עוד כ־20 אלף סטודנטים; השאר לומדים באנגלית. האוניברסיטה מציעה תארים במינהל עסקים, מחשבים ומדעי הבריאות, תעודות בקורסים מקצועיים בשיתוף IBM, ומעט קורסי בחירה בתחומים מגוונים יותר. מחשבים קל ללמד בני אוכלוסיות שונות, אבל בקורסי הבחירה לעתים מתגלים הפערים. "אין אצלי פוליטיקה בכיתה, ואין דו־שיח פוליטי. הטקסטים ניטרליים וזהים בכל העולם. אבל יש לנו בעיות בתחומים כגון אמנות או היסטוריה — כולם מחויבים ללימודים כלליים, ובלימודים כלליים אתה חייב קורס בהיסטוריה. ואין היסטוריה אובייקטיבית. איך אתה מלמד היסטוריה סטודנטים מיותר מ־200 מדינות? הפתרון שלנו היה לא להיכנס לזה, אלא ללמד היסטוריה של האמנות. גם זה יצר בעיות, אבל אנחנו מנסים".
ומעבר לסוגיות העקרוניות האלה, איך בכלל אפשר ללמד כל כך הרבה אנשים, בכל העולם?
"אנחנו יעילים וממוקדים. מעט תארים, הרבה טכנולוגיה, משתמשים בטכנולוגיה בכל דבר שזז. הקורסים הם אסינכרוניים, וכולם קיימים גם בהרצאות וגם רק כטקסטים לקריאה. אין לנו משרדים, אנחנו עובדים מכל העולם" — מרכז הפיתוח של הטכנולוגיות של האוניברסיטה יושב, למשל, ברוואבי שליד רמאללה — "ואנחנו מבוססים על התנדבות". יש לאוניברסיטה יותר מ־2,000 מרצים, כולם מתנדבים, אבל מקבלים 5 דולרים לשעה לכיסוי הוצאות (עבור מרצים שבעצמם חיים במדינות מתפתחות זה סכום מכובד). גם הרקטורית, הדקאנית, חברי הדירקטוריון ורשף עצמו עושים זאת בהתנדבות. כל אלה מאפשרים לאוניברסיטה לפעול עם מעט מאוד כסף — בשנה שעברה, עם 170 אלף תלמידים, תקציבה היה 25 מיליון דולר ("זו בדיחה", אומר רשף), ששליש ממנו מגיע מתרומות, כולל מגופי ענק כגון קרן גייטס, קוקה־קולה, אינטל, HP, SAP ופייזר.
ואיך מבטיחים לסטודנטים באזורים קשים, במלחמות, אפשרות ללמוד, תשתיות בסיסיות?
"כדי ללמוד אצלנו צריך אינטרנט. אם אין לך אינטרנט אתה לא יכול ללמוד, אבל מתברר שיש אינטרנט בהרבה יותר מקומות משחושבים. באפגניסטן יש 7,000 סטודנטיות, כולן עם אינטרנט. איך? אני לא יודע. אני רק יודע שאנחנו אומרים להן: 'אל תצאו מהבתים, תלמדו בבית, אף אחד לא צריך לדעת שאתן לומדות, מבחינתנו אתן יכולות גם ללמוד עם שמות בדויים'. אם בכיתה היא מופיעה כג'יין מקליפורניה — אף אחד לא יודע, גם המורה לא, אבל אנחנו יודעים שהיא מאפגניסטן".
אחת הסוגיות שמעסיקות את האקדמיה בכל העולם כיום היא ה־AI, שמשפיע על כל היבטי הלימוד, הבחינות וההסמכות. באוניברסיטה שמבוססת כולה על טכנולוגיה יש באופן טבעי יותר סיכון שהסטודנטים יישענו כמעט אך ורק על בינה מלאכותית, אבל רשף, עם אותו זיק נלהב בעיניים, מבהיר שמבחינתו AI הוא פתרון, לא בעיה. "אני מאמין גדול בבינה מלאכותית, ואנחנו משתמשים בה המון. זה חוסך לנו ים של כסף שאפשר להשקיע בתלמידים. הכנסנו עוזר הוראה AI לכיתות שאומן במיוחד לכך, וכל מה שקשור בהגנה נגד העתקות זה AI, ואני מקווה שעוד שנה נוכל בעזרתו גם ללמד בעוד שפות — ברגע שה־AI יהיה שם אין שום סיבה שלא אוכל ללמד תלמיד ישראלי באנגלית והוא ילמד בעברית. המרצה ישאל באנגלית והתלמיד יענה בעברית. אנחנו שולחים את התלמידים להשתמש ב־AI ואומרים להם: 'הנה השאלה, לכו ל־AI לקבל תשובה, אבל אנחנו רוצים שתוכלו לענות למה זו התשובה הנכונה ומה המקורות שלה'. אני לא חושב שאפשר יותר מזה. לאסור על תלמידים להשתמש ב־AI זה קרב אבוד וחסר סיכוי. העניין הוא להשתמש בו נכון".
2 צפייה בגלריה
שרה, אמריקאית שגדלה בעוני, למדה ב־UoPeople והשתלבה באמזון; ופליטים מאריתראה שהגיעו לישראל ולמדו מכאן. "מי שבאים אליי אלה אנשים בלי אלטרנטיבה, והם אסירי תודה"
(צילום: שרה וענונו)
לא הבנתי למה אנשים רוצים לעזור, ובחינם
לא הרבה יזמים ישראלים עשו אקזיט מתחום החינוך. רשף עשה שניים כאלה. הוא עשה תואר ראשון במדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, המשיך לתואר שני בפוליטיקה סינית באוניברסיטת מישיגן שבאן ארבור, וב־1989 חזר לארץ והגיע לתחום החינוך לגמרי במקרה. הוא ניהל את הקמפיין של ארנן יקותיאלי בבחירות המקומיות בירושלים, וכשיקותיאלי נבחר לסגן של ראש העירייה טדי קולק הוא עזב את החברה שהקים עם אשתו ליאורה. רשף תפס את מקומו כמנכ"ל. לחברה קראו קידום, והיא העבירה קורסי הכנה לפסיכומטרי. "לא היה לי שום רקע בעסקים", אומר רשף, "אבל למזלי הייתי טוב בזה עוד לפני שידעתי שאני טוב בזה, והחברה פרחה בצורה מטורפת. הפכנו להכי גדולים בארץ". ההכנסות של קידום צמחו מכ־450 אלף שקל ב־1988 ליותר מ־100 מיליון ב־2004. רשף, שבמשך השנים גם היה לבעלים היחידי של החברה, הרחיב את תחומי הפעילות שלה גם להכנות לבגרות, לימודי שפות וקורסי העשרה, והתרחב לאירופה. ב־2001 עבר לאמסטרדם ושם הקים, כחברה־בת של קידום, את האוניברסיטה המקוונת הראשונה שלו, והראשונה מחוץ לארצות הברית. K.I.T. eLearning סיפקה תארים שניים מטעם אוניברסיטת ליברפול, פתחה סניפים בהולנד, סין, אנגליה וסינגפור, ומהר מאוד, כבר ב־2004, נמכרה ל־Laureate, אז חברת החינוך למטרות רווח הגדולה בעולם. אקזיט ראשון, ב־9.4 מיליון דולר במזומן ועוד עד 10 מיליון לפי ביצועים עתידיים.
באותה השנה רשף ומשפחתו — אשתו רתם, אמנית, וארבעת ילדיהם (כיום בני 35 עד 27) — עברו לניו יורק. "הרעיון היה להביא את קידום לארצות הברית. חשבתי שאני יודע איך לעשות את זה". הדברים שוב התגלגלו מהר, ובתוך שנה רשף מכר את קידום לתאגיד החינוך האמריקאי הענקי קפלן, חלק מקבוצת "הוושינגטון פוסט", בכ־30 מיליון דולר, לפי ההערכות. אקזיט שני.
אבל רשף לא נרגע. "אני היפראקטיבי, וורקוהוליק, לא מסוגל לשבת בשקט", הוא מסביר. עד היום; הוא בן 71, ונראה הרבה פחות. גם בגלל הניצוץ בעיניים, גם משום שלפגישות הוא מגיע על אופניים. "אני עובד קשה, ואני נהנה מזה. מסתובב בכל העולם אבל לא מטייל, טס מפגישה לפגישה".
גם אחרי שני אקזיטים לא נחת?
"אני לא מסוגל לשבת בבית, ולטייל זה לא אני. אז הוצאתי את בני המשפחה מדעתם. חברים אמרו לי: 'תשקיע בחברות, שב בדירקטוריונים', אבל לא מתאים לי. רציתי לעשות, והיה לי חשוב לתרום משהו בחזרה — ואם לתרום אז רק בחינוך".
למה חינוך?
"הגעתי לתחום במקרה, אבל תוך כדי העבודה למדתי אותו והתחלתי להאמין בו. ראיתי שזה עובד, עובד באמת. מכרנו לכולם פסיכומטרי, שיפרנו לאנשים את הציונים, את החיים. זה היה דבר מדהים לראות איך חינוך משפר את החיים של אנשים. אחר כך, ב־KIT, ראיתי מה זה להנגיש חינוך מרחוק לאנשים שלא היו יכולים. גם קודם, בלימודים על סין, הבנתי שלשנות תפיסת עולם של אנשים זה רק חינוך. לא שאני משווה את עצמי, כן?".
עם המוטיבציה הזאת הוא התחיל להתכוונן לדבר הבא. "חיפשתי מה לעשות, ושלושה יזמים יצרו קשר ואמרו: 'יש לנו חברה שעוזרת לאנשים בשיעורי בית ואנחנו מחפשים השקעה'". לחברה קראו Cramster, "חרשן", על משקל נאפסטר. "שאלתי: 'מה אתם עושים?', והם הסבירו: 'תלמידים מגיעים לאתר עם שיעורי בית ומורים עולים לרשת ועוזרים להם בהתנדבות. בתמורה, התלמידים מדרגים אותם ב'נקודות קארמה'. נקודה אחת אומרת 'היה עדיף לי בלעדיך', חמש — 'שינית את חיי''. שאלתי למה המורים עושים את זה בחינם, והם הסבירו שהם אוהבים לעזור לאנשים. זה נשמע לי מוזר — למה שיעשו את זה בחינם? ונעניתי: 'אתה לא מבין את האינטרנט'. באמת לא הבנתי את האינטרנט".
אבל ברגע שראה את האתר, רשף נהפך למשקיע הראשון ואחר כך ליו"ר וגילה עולם חדש. "פתאום למדתי שיש שיתוף, קוד פתוח ומרצים שכותבים תכנים ומעלים לאינטרנט ומורים שמתנדבים בשביל סיפוק ומשחקיות. פתאום נפל לי האסימון, והבנתי שכל מה שאני צריך לעשות זה לשים הכל יחד — וזו אוניברסיטה בחינם, או כמעט בחינם. החלטתי שאני הולך על זה".
זה היה בסוף 2008. "סיפרתי על העניין ליוסי ורדי, שאמר לי להודיע על זה בכנס שלו, וזה מה שעשיתי בינואר 2009. למחרת 'הניו יורק טיימס' כתב על זה עמוד שלם, ומהר מאוד היו לי מאות מיילים ממרצים שאמרו 'אנחנו רוצים לעזור' — אחד הדברים שגיליתי והכי הפתיעו אותי מאז ועד היום זה טוב הלב שנמצא בעולם — ובנינו את האוניברסיטה".
קראו עוד ב"מוסף כלכליסט":
בוקר אחד נקום ונדע שנתנו מענה לכל התלמידים בעולם
אני מלווה אותו בערך מאז. ראיתי את האוניברסיטה צומחת מ־177 תלמידים במחזור הראשון, 2009, ל־270 אלף עכשיו, ראיתי את התרחבות הלימודים ואת ההכרה הגוברת במוסד — וברשף. אומנם אין פרס נובל לחינוך — העיקר שאומרים שזה הדבר הכי חשוב — אבל יש בעולם שני פרסים שנחשבים "הנובל של החינוך". פרס Yidan, שיזם היזם והפילנתרופ הסיני צ'רלס צ'ן יידאן, הוא הגדול ביותר בתחום מבחינת שוויו (4 מיליון דולר); רשף והאוניברסיטה קיבלו אותו בספטמבר 2023. "המודל של רשף", כתבו השופטים בנימוקים לפרס, "מדמיין מחדש את ההשכלה הגבוהה ופותח דלת לאלו שבעבר הודרו ממנה". את הפרס השני, פרס מקגרו, הוותיק והמכובד בתחום, רשף אמור לקבל בחודש הבא. בין לבין הוא כיכב ברשימות המשפיעים של "Wired", "Foreign Policy" ו"Fast Company", קיבל דוקטורט של כבוד מאוניברסיטת ברנדייס ופרס מנסיך מונקו, פגש שני אפיפיורים, גייס את סימון ביילס כשגרירה למיזם ונהפך ליועץ של האו"ם להקמת אוניברסיטה מקוונת למדינות הפחות־מפותחות. "מה זה יועץ? שאני אומר להם מה לעשות והם לא שומעים".
הוא נהנה מהכבוד וההכרה, "אבל זה לא העניין ולא המניע. המניע הוא התלמידים. בספטמבר 2010, אחרי רעידת האדמה בהאיטי, החלטנו לקבל כמה מאות תלמידים על חשבוננו. הגעתי לשם, ואני זוכר את הנסיעה, בין גופות שנרקבות ברחוב ואיש לא מפנה. במפגש עם תלמידים שם אחד מהם שאל אותי: 'מה התוכניות שלכם קדימה?'. לא זכרתי מה אמרתי, אבל צילמו אותי. אמרתי: 'אנחנו נמשיך ונגדל ונגדל, עד שבוקר אחד נקום ונדע שאנחנו יכולים לתת מענה לכל התלמידים בעולם. ואז נלך לישון ונתעורר עם חלום חדש'".
בכל שנות היכרותנו תמיד סירב להתראיין. רק עכשיו, כשהאוניברסיטה נהפכה לגדולה בארצות הברית, הסכים. "בשביל מה אני צריך את זה", ענה בכל פעם שהצעתי. "אני לא מנופף בזה שאני ישראלי ולא מתבייש בזה. נולדתי פה ואני גאה בזה, אבל חוץ מהיותי ישראלי, אנחנו אוניברסיטה אמריקאית".
רשף, שמחלק את חייו בין ניו יורק לתל אביב, אומר שמעולם לא נתקל באופן אישי באנטישמיות או אנטי־ישראליות, בטח לא מצד התלמידים. "מי שבאים אליי אלה אנשים בלי אלטרנטיבה — עבורם זה אני או כלום. הם אסירי תודה. גם בקרב התורמים, הקרנות והפרסים אף אחד לא אמר לי כלום. כרגע אני לא מרגיש שישראל פוגעת בנו, אבל אני לא רוצה שום קשר למדינה. בטח לא לתת לה קרדיט. מה שאני עושה לא שייך למדינה או נעשה בזכותה או מטעמה של ישראל — אלא למרות ישראל. ישראל לא אוהבת זרים, ולא אוהבת את חציית הגבולות. ישראל לצערי רק תעצור אותי, לא תקדם. כשעזרנו לפליטים בארץ ללמוד במחנה המעצר שהקימו להם וכתבו על זה בעולם, טוקבקיסטים ישראלים כתבו שאני בוגד. אבל מה שאני עושה מיועד לעולם כולו. יש לי 40 אלף תלמידים ערבים ואני גאה בזה ומאמין שזו התרומה שלי לשלום בעולם ובמזרח התיכון. לכן אני עובד בעזה. אני חושב שמגיע להם חינוך, למרות מה שחושבים. אתה בודק מחקרים בעולם על חינוך ויש קורלציה מובהקת בין רמת השכלה לבין שאיפה של מדינה לשלום — ואני רוצה להשפיע על כל העולם, להשאיר אותו במצב קצת יותר טוב ממה שקיבלתי אותו, ויש לי הפריבילגיה לעשות את זה, בזכות האקזיט".
