היירוטים
"שכחו" להצטייד
"כלכליסט" חשף השבוע כי גם לעבר הטיל האיראני שפגע בדימונה וגם לעבר הטיל שפגע בערד שיגר מערך ההגנה האווירית של צה"ל טילי יירוט ממערכת קלע דוד, במקום לשגר טילי חץ 3 שפותחו במיוחד כדי ליירט טילים בליסטיים ארוכי טווח הרחק מחוץ לאטמוספרה. מחיר ההחטאה של היירוטים: 115 פצועים בערד, בהם תשעה קשה; 26 פצועים בדימונה, בהם אחד קשה; בתים הרוסים ונזקים במיליוני שקלים.
אסור לטעות, מערך ההגנה האווירית לא התבלבל במוצאי שבת, כשניסה ליירט טיל בליסטי באמצעות מיירט שתוכנן ליירט רקטה כבדה. הבעיה היתה בתכנון. לא כל מיירט תוכנן לצרכים שמייצרת מלחמת נצח — כפי שאיש לא תכנן מיגונים בבתי חולים, או מערך לימודים יעיל מרחוק לתלמידי בתי הספר, או מספיק מרחבים מוגנים קרובים ונגישים, או אלטרנטיבות תעופה לישראל וממנה. איש לא תכנן, למרות שמדובר במלחמה יזומה, שתוכננה מראש ונמשכת כבר חודש.
העיקר שכולם יהיו גאים בחיל האוויר, במוסד ובאמ"ן, ויפגינו חוסן וימשיכו לתמוך בהנהגה שספק אם היא יודעת לאן היא צועדת, תוך כדי כך שהם רצים באימה אל המקלט הקרוב ביותר. בהנחה שיש כזה. // יובל אזולאי
הרחבת הדין הרבני
בדרך למדינת הלכה
החוק להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, שאושר השבוע בכנסת, הוא עוד מתנה לחרדים: אחרי ההשתמטות משירות צבאי והפינוק בתקציבי עתק, עכשיו החוק יאפשר להם לפרוש את דיני ההלכה על תחומי המשפט האזרחי, קניין, חוזים, נזיקין, עבודה ועוד. אבל לחוק הזה יש ערך נוסף עבור הקואליציה – עוד אצבע בעין של מערכת המשפט, עוד פגיעה במעמדה בעצם ההקמה של מערכת שיפוט מקבילה.
המהלך הזה הוא חלק בלתי נפרד מההפיכה המשטרית, כלי נוסף עבור העליונות היהודית שנועד להביס את הדמוקרטיה הליברלית, שמצטרף להפיכת המשטרה למיליציה פוליטית, לאי־ציות של שרים לפסקי דין, לעידוד הפורעים הגזעניים בשטחים ולחיסול הלגיטימציה לכל השמעת ביקורת על השלטון: הכל מתכנס לאותה נקודה — הפיכת ישראל לדיקטטורה הלכתית.
לבתי הדין הרבניים אין כלים ואין כוונה לשפוט לפי העקרונות החוקתיים של שוויון וכבוד האדם שמקובלים בדמוקרטיה, והנפגעות המיידיות יהיו הנשים. הבעיטה בערך השוויון, שמגן עליהן, תורגש לכל אורך הדרך – הן יידרשו לציית לדיינים־גברים בלבד ולדיני הלכה, ונאסר עליהן לשמש דיינות בבתי הדין. גם הקשקוש שמתנה את העברת הדיון לרבנים ב"הסכמה" של שני הצדדים הוא רק הצדקה עלובה להכשרת השרץ. // משה גורלי
הממשלה
מתנערת מהאזרחים
בזמן המלחמה בעזה משפחה בת חמש נפשות שפונתה מביתה יכלה לקבל כ־21 אלף שקל למימון דיור חלופי. ואילו עכשיו משפחה שפונתה מביתה בגלל פגיעת טיל איראני תקבל לכל היותר סכום השקול לדמי השכירות ששילמה. זה לא ההבדל היחיד ביחס למפונים בין שתי המלחמות: לפני שנתיים תושבי הצפון פונו מיד בתחילת המערכה מול חזבאללה, אבל עכשיו מצופה מהם להסתדר לבד.
לשינויי המדיניות הללו יש סיבות, בעיקר כלכליות, אבל הם מבטאים משהו עמוק יותר: אם לפני שנתיים וחצי הממשלה חשה לרגע אשמה ומבוכה על כך שלא עמדה במחויבותה הבסיסית לספק ביטחון לתושביה, ולכן ניסתה לכפר על כך בנדיבות מדומיינת (מכיוון שבסוף כל הכסף הוא של האזרחים), הרי כעת היא לא חשה דבר: לא אשמה, לא אחריות ואפילו לא מחויבות לשמר כמה שניתן את השגרה ורמת החיים בזמני אסון.
אז מה נשאר מהחוזה הלא כתוב שבין האזרח הישראלי לבין מדינתו? כמעט כלום. המדינה כבר לא מתיימרת לספק רשת ומעטפת ביטחון, אלא רק תנאים להישרדות, וגם את זה לא תמיד בהצלחה. מהאזרחים ךעומת זאת נדרש לשלם יותר מסים, לעשות יותר מילואים, להגן על עצמם, וכמובן בשום אופן לא להתלונן. // שלמה טייטלבאום
למידה מרחוק
סמוטריץ' לא לומד. גם קיש לא
הוויכוח בין שר האוצר לשר החינוך על הלמידה מרחוק הוא עוד דוגמה לכך שהממשלה לא מפיקה לקחים מכלום. יואב קיש הורה למורים לחזור להוראה בזום מתוך המחשבה שקשר רציף ותמיכה רגשית חשובים יותר מלימודים, ומשום שאין צפי לסיום המלחמה. אבל אז בצלאל סמוטריץ' דרש להפסיק את הלמידה מרחוק ולכפות על המורים להחזיר ימים בחופש הגדול, כי התלמידים לא לומדים הרבה מרחוק והזומים מפריעים להורים לעבוד וכי החזרת הימים בחופש תעזור להפעיל את המשק אחרי המלחמה. הטיעונים של שני הצדדים לגיטימיים, אבל האופן שבו הוויכוח נערך היה מביך וכוחני: קיש מוכן להפסיק את הלמידה מרחוק לאחר חופשת הפסח בתנאי שיושגו קודם הסכמות עם המורים. ואילו סמוטריץ' רצה להוריד פקודה, כאילו אנחנו כבר בדיקטטורה שהוא מתכנן לנו. כשסורב, הוא ירד נמוך, כינה את קיש "ראש קטן" ותקף את נציגי המורים בטענה שהם "מנהלים את שר החינוך, שאמור להיות בעל הבית".
ככה לא מנהלים מערכת של מאות אלפי אנשים. ארגוני המורים הם לא עוד אויב שאפשר להפגיז ולשטח. צריך לנהל איתם משא ומתן מכבד. כי הסכמים קיבוציים הם לא ג'סטה, אלא חוזה משפטי מחייב. בתקופת הקורונה האוצר כבר ניסה כפייה ובית הדין הארצי לעבודה זרק אותו מכל המדרגות. סמוטריץ' חייב להפנים שבלי לגייס את המורים לצדו, כלום לא יתקדם. // שחר אילן
כוח של מעצמה נמדד גם באנרגיה של אזרחיה
כל העולם הסתכל בשבוע האחרון על מצרי הורמוז, שנחסמו לתנועת ספינות, מה שהוביל לעלייה חדה במחירים של מקורות האנרגיה השונים שעוברים בהם, ובראשם הנפט. המהלך הוביל את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לאיים בהפצצת כל מקורות האנרגיה של איראן – ואז להודיע במפתיע על משא ומתן שמתנהל ועל כך שהאמריקאים לא יתקפו למשך חמישה ימים את מקורות האנרגיה הללו ממש. האם מהאנרגיה יבוא השלום?
המשמעות המילולית של המילה "אנרגיה" היא להיות בפעולה. המונח נלקח מהשפה היוונית במאה ה־19 כדי לתאר עיקרון פיזיקלי — כוח שאינו נעלם, אלא רק משנה צורה. זה חוק שימור האנרגיה, והוא יכול גם להסביר את קיומן של מלחמות: אם כמות האנרגיה בעולם קבועה, אפשר רק לריב על מי יחזיק יותר חלקים ממנה.
אבל אנרגיה היא לא רק כוח פיזיקלי בלתי מתכלה, היא גם היכולת שלנו לקום בבוקר ולהמשיך לתפקד. רק שמזה מנהיגי המלחמה מתעלמים. את הכוח שלנו מול איראן הם מודדים במכליות נפט ואורניום מועשר לעומת הפסקות חשמל ומשברי מים, אבל לא במצב הנפשי של העורף המופגז, שלא רואה אופק לחיים נורמליים אחרי שנתיים וחצי של מלחמות והבטחות שקריות, ומתקשה למצוא את הכוחות הדרושים כדי להמריץ את הכלכלה. על זה צריך לחשוב ראש הממשלה כשהוא ממשיך לתדלק את המלחמה, במקום להשקיע את עיקר האנרגיה שלו בשימור הקואליציה והתחמקות ממשפט. // דור סער־מן
