ששמענו על התאמת אוכל ויין, כשהכוס כאילו ממשיכה את הצלחת והטעמים מתמזגים בפה להרמוניה חדשה. שמענו על התאמת אוכל ומוזיקה — צלילי רקע תמיד משנים קצת את הטעם. אכלנו קינוח לצלילי "מילה טובה" של יהודית רביץ, וכשהחליפו באמצע ל"כרמינה בוראנה" הכרנו קינוח שונה. אחד מהם אהבנו יותר.
וטלוויזיה? האם הגיוני שיש סרטים שעושים פופקורן לאוורירי יותר? וסרטים שמרככים את עוגת הבית? והאם יש תוספת פיצה שמבחינה מדעית היא אידאלית לצפייה ב"Stranger Things"?
כן וכן וכן, אבל חשוב לדעת למה זה עובד, ולא ליפול לפשטנות. הרשת מלאה צימודי סרטים ומנות, שכולם חוזרים על אותו רעיון הזוי: לאכול את מה שאוכלים על המסך. השטרודל של האנס לאנדה ב"ממזרים חסרי כבוד"; צלחת ספגטי ומיט בולס משותפת ב"היפהפייה והיחפן"; צלחת מהבילה עם מנת כבד בקר, פול וקיאנטי כשאנחנו מתרווחים בליל סערה מול "שתיקת הכבשים". ההמלצות האלה הן דוגמה לחיבור גסטרונומי שאכן עובד. אבל אם נבין למה הוא עובד, נוכל לחשוב לבד על התאמות ולדעת טוב יותר איזו שקית להוציא מהארון בתחילת הסרט.
ה"למה" הוא תכונה מעצבת בחיינו: כשמשהו לוכד את תשומת הלב באחד החושים, הוא לוכד אותה בכולם. אם נתבונן באדם אחד בחדר הומה שיחות, נשמע את קולו טוב יותר. אם נאזין לצלילי שיוף בעודנו מחככים ידיים, עורנו כמו יתחספס. זאת לא אשליה אלא ריכוז. העור קצת מחוספס, וקצת שמנוני, וקצת חמים או קריר. אבל אנחנו לא ממששים מפרט. חספוס התגנב אל ירכתי מוחנו, אפילו מהאוזניים, ועכשיו עליו חושינו "חושבים". אותו הם מחפשים ולא את השמנוניות. וכשמחפשים, מוצאים. כמו עם מחשבות שליליות.
גם חוש הטעם מציית לרעיון שנכנס לירכתי המוח, ולפיו הוא יתמקד ויפספס. כשאייל שני מציע בתפריט "עלי תרד נמסים לתוך עצמם", הוא בעצם כופה על חושינו להבחין בהיבט הזה, שהוא בחר. ובטעם, תופעה מורכבת כל כך, עם הקשרים רבים כל כך, גם הקשרים משפיעים. גם מטפורות יכולות לכוון את הלשון. בטבע אין טעם "איטלקי", אבל אנשים שאכלו פסטה בבית קפה עם כמה דגלי איטליה על הקיר ופאברוטי ברמקולים הבחינו יותר בטעמי האורגנו והשום וחשו יותר "ביתיות בבישול", בהשוואה למי שאכלו את אותן מנות באותו המקום בלי הדגלים. על חומוס וסושי דגל איטליה לא יעבוד.
זה בעצם סודן של אריזות מוצרי המזון. אנחנו חושבים שתפקידן הוא מעין פרסומת למוצר שבפנים. אבל למעשה הן ערכה אישית של סביבה משפיעה. צעצוע תשומת לב. הבחנתם בכך שאריזות תפוצ'יפס וביסלי תמיד מרשרשות? הן לוחשות "קריספי". שתו משקה של ספרינג בטעימה עיוורת, בלי תצלום הפרי על הבקבוק, ונסו לנחש מה זה. האריזה מכוונת את הטעם.
ומהו מסך אם לא מין אריזה גדולה, חוויית מולטימדיה של תשומת לב לעיטוף הג'אנק פוד שאנחנו מפרקים מולה?
זה עובד, נדמה לי. אומנם בניסויים כאלה בדיוק עוד לא נתקלתי, אבל כשניסיתי על עצמי גיליתי שהסרטים לוחשים. הפסקול שלהם הוא מוזיקה, שפה אוניברסלית של רגשות. הצילום יוצר אווירה, ושניהם מתמזגים בעלילה. וגיליתי שאם האסוציאציה עולה בראש, היא יכולה להשפיע על הלשון. לדוגמה, להדגיש בחטיפים את מה שהאריזה היתה מדגישה, רק טוב יותר. להפוך אותם לגרסתם המחודדת והנזכרת ביותר.
זאת יכולה להיות האווירה. בסרטי "חולית" יש קשיחות, יובש, חריקות, חספוס. באילו חטיפים שווה לחזק תכונות כאלה? אני חושב על בייגלה מומלח במיוחד. אולי גם ביסלי, בטח יותר מאשר עוגיית אוריאו או גלידה וניל.
"סיפורו של וויל האנטינג" מתרחש בניו אינגלנד בסתיו, עונת שלכת אדומה, תפוחים ופאמפקין ספייס. כמעט רשימת קניות. לעומתו, "מציצים" של אורי זוהר מתרחש בחוף של תל אביב בסבנטיז. האם שווה לחשוב למי כדאי להצמיד דונאט בטעם תפוחים ולמי אבטיח?
כך, במין משחק אסוציאציות, אפשר לחבר סוכריות מנטה כחולות לסרטי פשע של מייקל מאן, בגלל הקור בדמויות ובפלטת הצבעים, וב"הסנדק" אפשר לנסות נקניקים וגבינות. אני משתעשע ברעיון לארגן לעצמי פרלינים לבנים ממולאים ליקר שוקולד שחור מול "דרקולה" עם בלה לוגוסי.
שיחון ההשפעות על הטעם הוא האסוציאציות שלנו, ומתברר שהן חוצות תרבויות וחושים. כולם יודעים איך נשמעים צלילים מתוקים - כולם, בכל השפות. אנחנו גם יודעים איך נשמעים צלילים חמוצים: גבוהים כמו המתוקים, אך מקוטעים וחורקים יותר, נכון? לקומדיות של ווס אנדרסן יש טעם חמוץ־מתוק. גם התיאור הזה, ומשמעותו, משותפים לכל השפות, וגם ללשון. כעת נשאר רק לבחור סדרה לבינג' ולגשת לארון.
אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"
