יש פה שקיות שלא פתחתי כבר 20 שנה", אומר לי בהתרגשות טל עמית (43), אגרונום מבלפוריה שבעמק יזרעאל ואספן של ממורביליה פוליטית. אנחנו נמצאים בחדר נעוריו שברמת גן, ומדברים בעודו מתאמץ להוריד עוד שקית מהמדף העליון של הארון. המיטה שמולו כבר עמוסה בפריטים שהוא שלף משתי שקיות ענקיות אחרות, ובהם כובע של המפד"ל מבחירות 1999 עם הכיתוב "נותנים את הנשמה למדינה" וכובע עם הכיתוב "ישראל רוצה שינוי", שקידם את מועמדותו של המנצח בבחירות ההן — אהוד ברק. לצדם מונחים כובעים של שתי מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה: אחד כתום של כח לגמלאים בראשות גדעון בן ישראל, ואחר לבן־מצהיב של הדרך השלישית, מפלגתו קצרת הימים של אביגדור קהלני.
מעליהם, בקצה המיטה, עמית הניח קודם לכן בעדינות דגלונים לרכב מאותה מערכת בחירות: דגל כתום של מפלגת עם אחד הנשכחת של עמיר פרץ ודגל של מולדת של רחבעם זאבי, שנרצח שנתיים לאחר מכן בידי מחבלים. לידם דגל צהוב ממערכת בחירות 1996 עם הכיתוב "שמעון פרס", קצר כמו התקופה שבה היתה הצבעה ישירה לראשות הממשלה.
בצד אחר של המיטה, ליד אינספור סטיקרים שהוצאו מתוך קופסת עץ מאובקת, הונחו קמעות של ש"ס עם תמונתו של עובדיה יוסף. בחדר מאופסנים גם לא מעט שלטי חוצות ודגלים, פרגוד של קלפי ואפילו קלפי אחת. אבל בשביל לראות את ליבת האוסף האקלקטי שעמית ליקט בעורמה מגיל 13 עד גיל 36 — כ־200 חולצות מודפסות של מפלגות — נצטרך לעבור לסלון.
העניין של עמית בפוליטיקה ניצת לאחר רצח רבין, בעקבות שיחה עם אביו של חבר מבית הספר. "הוא שאל אותי כל מיני שאלות לגבי הערכים שלי", נזכר עמית. "במה אני מאמין, מה אני חושב לגבי חופש הפרט, אם אני יותר מאמין או יותר ליברל, אם אני חושב שצריכה להיות כפייה ושכולם צריכים לחשוב בצורה מסוימת, ומה הגישה הכלכלית שלי. דברים כאלה. גדלתי בדרום תל אביב, בשכונה שבה רוב האנשים הצביעו ליכוד, צומת או מולדת, וחשבתי שגם אני ליכודניק או צומת, ואחרי אותה שיחה הבנתי שאני בעצם תומך במרצ. זה טלטל אותי כי הייתי בטוח שאני ימני".
הגילוי המפתיע הוליד עניין, ומערכת הבחירות של 1996 הפכה לזירת משחקים מלהיבה עבור עמית וחברו, שהחלו לאסוף חומרי קמפיין פוליטיים. "זה התחיל בתור תחביב", הוא אומר. "אמרנו 'יאללה, נעשה מעשה קונדס ונלך למפלגות ונשיג סטיקרים וחולצות כי ככה היה אפשר להשיג חולצות בחינם". אלא שבניגוד לחברו, עמית המשיך במלאכה הזו בכל אחת ממערכות הבחירות שהתקיימו בישראל בין 1996 ל־2019.
איך משיגים את החומרים?
"מתחזים. היינו נוסעים למטות של המפלגות והייתי אומר 'שלום, נעים מאוד, אני תומך בכם ובמפלגה ורציתי לדעת, אם יש לכם סטיקרים וחולצות שאפשר לקבל או איזה שלט שאני יכול לתלות בחלון או משהו כזה'. ולא תמיד היה מטה. פעם אחת הגעתי לאזור נווה שאנן בתל אביב כדי לפגוש את יעקב שלוסר ממפלגת זכויות הגבר ופעם אחרת לדירה של איזה פנסיונר בפתח תקווה שבה היה המטה של מפלגת ניצולי השואה ועלה ירוק. הייתי אצל כולם".
איך היו מגיבים אליך?
"אני מאוד אמין, אני שקרן טוב. אני זוכר שבמפלגות שמאל היו קצת יותר אדיבים וקצת יותר משחררים פריטים, וכשהגעתי לסניף של מולדת שמתי לב שמצד אחד שמחו שמגיע אליהם תומך שלהם, אבל גם היו יותר חשדניים ויותר חקרו לגביי. היתה לי ממש תחושה של אורגזמה אחרי שיצאתי מהסניף שלהם עם כמה חולצות נדירות.
"קצת הרגשתי כאילו אני סוכן מוסד שפועל בעורף האויב. אתה קצת מסתכן, אבל לא באמת. כי מה יכול כבר לקרות? מקסימום לא ייתנו לי חולצה. בכל מקרה מעולם לא גירשו אותי".
החולצות מעידות שהבעיות לא השתנו 30 שנה: הכיבוש, היעדר השוויון בנטל ויוקר המחיה. אבל גבולות המיינסטרים השתנו: כך למשל הרב בא־גד, שבניינטיז נתפס כבדיחה סהרורית, ייחשב ממלכתי כיום בהשוואה למאי גולן או אלמוג כהן
האידאולוגיות התחלפו בפרסונות
ההתבוננות באוסף המרשים של עמית מזמנת מסע רגשי מפתיע: אחרי ההשתוממות מהדברים שנשכחו מהתודעה הקולקטיבית (זוכרים שחשבו שעמרם מצנע יכול להביס את אריק שרון?) והגיחוך על תופעות ביזאר (משחק הלוח "הוא זכאי" משנת 1999 עם תמונתו של המורשע הטרי בפלילים אריה דרעי), מתגנב גם דכדוך — לנוכח כל האידאולוגיות החשובות שבעבר הכריעו מערכות בחירות, והיום נעדרות כמעט לגמרי מהשיח: מ"כן לשלום, לא לאלימות", דרך "שלום, חבר" ועד "הפרדה בין ישראל למדינה פלסטינית".
בחינת האוסף מראה גם שהישראלים תקועים עם אותן הבעיות לפחות מאז שנות התשעים. זה אותו הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אותו יוקר המחיה ואותו היעדר השיוויון בנטל. וכמעט בכל מערכת בחירות צצה מפלגת מרכז אחרת שהציעה לדלג מעל הסוגיות האלה בעיניים עצומות בשם עקרונות משתנים, ואז התפוגגה בלי להותיר חותם: מהדרך השלישית ומפלגת המרכז של איציק מרדכי (לעמית יש חולצה נדירה במיוחד של הסניף הערבי שלה) עד מפלגת הגמלאים.
מה שכן השתנה מאז שנות התשעים, וגם על כך מעידה הממורביליה — הוא הגבול שבין מה שנחשב מיינסטרים ולגיטימי לבין השוליים הקיצוניים, ואפילו הסהרוריים. כך למשל פתקי "זך" של מפלגת מורשת אבות האזוטרית של הרב יוסף בא־גד גורמים לצופה הוותיק לצחקק. אחרי הכל, כשהרב האקסצנטרי נכנס לכנסת ב־1992 מטעם מולדת, הוא הפך את עצמו במהירות לבדיחה של המערכת הפוליטית בגלל התבטאויות גזעניות והומופוביות, מופעי גימטריה מביכים ואמירות משונות שחיברו בין תעלומת משולש ברמודה לרמב"ם, וכשרץ עצמאית לבחירות 1996 הוא כמובן לא עבר את אחוז החסימה. אבל הצחקוק נגדע במהירות כשמבינים שהוא היה הסנונית שבישרה את בואן של דמויות בכירות בממשלה ובקואליציה כיום, כגון עמיחי אליהו, מאי גולן, טלי גוטליב ואלמוג כהן. בהשוואה אליהם הוא אפילו נראה ממלכתי. הבדיחה שלו היתה על חשבוננו.
עמית מצביע על כך שהחולצות, הכובעים והשלטים מעידים על מעבר מפוליטיקה של אידאולוגיות לפוליטיקה של פרסונות. אם בשנות התשעים המסרים הובילו את הקמפיינים — בעד השלום, למען הביטחון, בזכות הזהירות — הרי בשנים האחרונות "הדעות של אנשים מוכתבות מאיך שדברים מוצגים בתקשורת, וזו הצגה שמאוד מתמקדת בתדמית של הפוליטיקאי ולא במה שהוא עושה", הוא אומר. "קח לדוגמה את עניין המצע. פעם זה היה דבר מאוד חשוב ויש באוסף שלי הרבה מצעים של מפלגות אבל עם הזמן זה נעלם. לליכוד, בבחירות האחרונות לא היה מצע בכלל ובעיניי זו עדות לכמה שהציבור נהיה יותר מטומטם, ולא מעניינת אותו באמת פוליטיקה, אלא רק תדמית".
מי כונה "מנהיג לשלום" ומי הוביל את ישראל בעלייה?
האקלקטיות של הפריטים שעמית ממשיך להוציא מהשקיות גורמת לעבר להתערבב בהווה במעין ספירלה של שמות וסיסמאות שחוזרים על עצמם. על הספה בסלון מונחים עכשיו כובעים של מפלגת ישראל בעלייה, שהוביל נתן שרנסקי, ושל אריק שרון, שמכל התארים מוצג דווקא כ"מנהיג לשלום". על הרצפה פרושות כרזות גדולות של נתניהו, מרצ, ציפי לבני ויצחק הרצוג. בשלב הזה אף אחד מאיתנו כבר לא בטוח מאיזו מערכת בחירות הגיעו החולצות, הקמעות והשלטים שהמשיכו להיערם.
עמית מספר לי שהתחביב שלו החל כתחרות בינו לבין חברו על מי ישיג יותר סטיקרים קיקיוניים של מפלגות זניחות. "אבל באיזשהו שלב הוא הפסיק עם האוסף, ואני המשכתי".
למה?
"מכוח האינרציה. כי אם כבר יש לי אוסף אז למה לא להגדיל אותו? בערך חודש לפני כל אחת ממערכות הבחירות הייתי מדפיס לעצמי טבלת אקסל עם כתובות, טלפונים ושמות המפלגות וככה עובר מפלגה מפלגה. הרגשתי שאני משקיע במשהו בלי באמת להבין עד הסוף מדוע אני משקיע בו. מה התכלית שלו".
אלא שעכשיו אתה כבר מבוגר.
"כן. כשהייתי בן 14 או 17 ועשיתי את זה עם חבר אז מילא, אבל כשאתה בן אדם מבוגר יותר שהולך ועושה את כל זה, זה כבר נראה משונה. לא היה לי מקום בארון לכל הדברים שצברתי, ולא ידעתי מה בכלל אני אעשה עם כל האוסף הזה, אז התחלתי לפקפק בעצמי ולשאול את עצמי למה אני עושה את זה".
ומה ענית לעצמך?
"שאולי יום אחד האוסף הזה יהיה שווה משהו ואולי יהיה כדאי לעשות ממנו תערוכה. אני נמצא עכשיו בתקופת חשבון נפש, כי סבתא שלי נפטרה לא מזמן, בקריירה אני שואל את עצמי לאיזה כיוון אני רוצה להתפתח ובמקביל אני בניצני זוגיות, אז הכל יחד גורם לי לרצות לבדוק מה צברתי בחיים האלה. מה הוא הוני. אז הנה, זה גם הוני וזה הון מאוד אזוטרי. אבל אני חושב שהוא אומר משהו על המדינה".
