ביום שישי אחד, לא מזמן, מצאתי את עצמי בתוך ים גופים ממתינים בכניסה לפארק החדש של יוניברסל באורלנדו, Epic Universe, שהקמתו עלתה 7 מיליארד דולר. מתוך עלוות העצים, רמקולים הרעימו מוזיקה שרימזה על מסע הרואי, כזה שכולל חרבות. המבוגרים בקהל, רובם ללא ילדים, לבשו בגדי ספורט. עברנו דרך גלאי מתכות והצגנו את הכרטיסים שלנו. ואז, סביבי, מכל עבר, אנשים התחילו לרוץ.
בשנים האחרונות אמריקאים התרחקו מתענוגות העבר שלהם: שתייה, מסיבות, סקס, חברים. ובכל זאת, הם ממשיכים לחזור ל־theme parks, פארקי השעשועים הבנויים סביב נושאים שונים. ב־Magic Kingdom, למשל, אחד מששת הפארקים בדיסניוורלד שבאורלנדו, פלורידה, ביקרו ב־2023 לא פחות מ־17.7 מיליון בני אדם (לפי דו"ח של התאחדות הפארקים). וזאת למרות שנים של עליות מחירים: בימים העמוסים כרטיס עולה 199 דולר, יותר מעלות מצרכי מזון לשבוע. החטיבה של דיסני שמפעילה את הפארקים (Disney Experiences) רווחית יותר מעסקי הטלוויזיה והקולנוע של החברה, ומכניסה מיליארדי דולרים מדי שנה.
מפעילי הפארקים עובדים קשה כדי להנדס כיף בעידן שבו טעם הקהל הפכפך. "כשדיסנילנד נפתח, זה היה הדבר הכי מרגש שיכולת לראות", אמר לי פיל הטמה (Hettema), שעבד בפארקים של יוניברסל יותר מעשור. "עכשיו אין שום דבר שאני יכול לראות איפשהו בעולם שאני לא יכול לראות באייפון שלי".
כדי להתמודד עם האתגר הזה, המתקנים מותחים את גבולות הפיזיקה וגוף האדם ומבקשים לספק חוויות שקוראות תיגר על המוות יותר מאי פעם. ישנן היפר־רכבות הרים (בגובה יותר מ־60 מטר), גיגה רכבות הרים (בגובה יותר מ־90 מטר) וסטראטה רכבות הרים (גבוהות עוד יותר) שמסוגלות להטיס אנשים בכמעט 200 קמ"ש. אקסה־קוסטר בגובה של כ־200 מטר, פי שניים מפסל החירות, תיפתח בקרוב בערב הסעודית, ותגיע למהירות כ־250 קמ"ש.
המטרה היא לא רק לגרום הנאה, אלא גם להדהים. אפיק יוניברס נהפך במאי לפארק הנושא הגדול הראשון שנפתח בפלורידה זה יותר מ־25 שנה. זהו קומפלקס של חמישה "עולמות" נושא, הכולל דרקונים רובוטיים אינטראקטיביים, טחנת רוח בלהבות ושחזור של פריז בשנות העשרים בהשראת עולמו של הארי פוטר, עם בניינים בקנה מידה אמיתי. שמעתי על מבקרים שנכנסו אליו ופרצו בבכי.
"אתה צריך ליצור רגעים שיהיו בעלי השפעה, אבל שלא יהיו ארוכים במידה שתגרום למבקרים להשתעמם. זה כאילו, 'וואו, זה נהדר'. בום! - ואז אתה פשוט קופץ לדבר הבא", אמר טיירי קופ, בכיר לשעבר ביוניברסל שפיקח על הפיתוח של אפיק יוניברס. "זה יותר כמו פילוסופיית טיקטוק"
המתקן של הקרב של הארי פוטר במשרד הקסמים. האם ההמתנה בתור טובה יותר מהמתקן עצמו?
שיהיה קצר, ושיהיה מדהים
איך מהנדסים חוויה לפרטי פרטים
וולט דיסני היה חלוץ במיקרו־ניהול של חוויות המבקרים כבר כשפתח את הפארק הראשון שלו, דיסנילנד, קליפורניה, לפני 70 שנה. כדי למנוע מהאי־נעימות של החיים לפגוע באוטופיה שיצר, הוא לא התיר מכירת עיתונים, והשתמש בטכניקות קולנועיות שמיקמו את האטרקציות בתוך נופים שהורכבו בקפידה — ג'ונגל שופע, המערב הישן. כך הוא עזר להמציא את מה שלימים נודע כפארקי הנושא. "פארק נושא ללא מתקנים הוא עדיין פארק", כתבו החוקרים מרגרט קינג וג'יי. ג'י. או'בויל במאמר על ההיסטוריה של הפארקים. "פארק שעשועים ללא מתקנים הוא מגרש חניה עם פופקורן".
ב־Magic Kingdom — ממשיך דרכו של דיסנילנד, שנפתח ב־1971 — הנושאים של חלקים שונים בפארק חלשים בסטנדרטים הנוכחיים: אפשר, למשל, למצוא את השטיחים של אלאדין וחדר טיקי זה לצד זה, תחת הכותרת הרחבה "ארץ ההרפתקאות". החשיבה המעודכנת יותר בקרב מפעילי הפארקים היא שכדי להרשים את המבקרים נדרשת יצירה, בקנה מידה חסר תקדים, של עולמות שלמים מתוך סרטים ומשחקי וידיאו. אפיק יוניברס הוא ביתם של ארץ חצובה בעץ בסגנון ויקינגי המבוססת על "הדרקון הראשון שלי"; עולם סופר נינטנדו עם מטבעות זהב מסתובבים; וכפר אימה שמאוכלס בדרקולה, איש הזאב ומפלצות אחרות מסרטים קלאסיים, עם ערפל שמרחף מעל מצבות. הנוף באפיק יוניברס כה מפורט, שחלק מהמבקרים שוכרים מדריכי טיולים — זה עולה למבקר 460 דולר ויותר — כדי שידגישו בפניהם אלמנטים שהם עלולים לפספס ויחשפו את ההיסטוריה, האמיתית והבדיונית, של סביבתם.
בזמן שצעדתי במהירות אל חלק הפארק בהשראת עולמו של הארי פוטר (שמבוסס על פריקוול לסדרה הראשית המתרחש בפריז ב־1927), חלפתי על פני ספסלים ירוקים שיוצרו בידי אותה החברה שייצרה את הספסלים המקוריים בפריז בשנות העשרים וליד חיקוי של בזיליקת הלב הקדוש (סקרה קר).
המתנתי בתור למתקן שמדמה את הקרב במשרד הקסמים עם קווין בלייקני (Blakeney), אדריכל נוף שעבד על הפארק, שסיפר לי שאזור ההמתנה תוכנן להכיל שמונה שעות של אנשים (ומכאן הריצה: כשהפארק נפתח, אנשים ממהרים לתפוס מקום בתור למתקנים הפופולריים ביותר). בלייקני, שעזב את יוניברסל באביב שעבר, מתמחה בלעטוף פארקים בכל התשתיות הלא סקסיות הנדרשות לתפקודם — שירותים, אנטנות סלולריות — באופן שיבטיח שלא יפגעו באשליה. לפי המאמר של קינג ואו'בויל, מבקרים מבלים בפארקים שמונה שעות בממוצע, מתוכן רק 10 עד 15 דקות במתקנים.
כשעמדנו בתוך מנהרה מרוצפת לבן שנועדה להיראות כמו המטרו של פריז, בלייקני הפנה את תשומת לבי לשירותים שהותקנו עבור הממתינים בתורים האינסופיים. ב־2019 העיתון "אורלנדו סנטינל" דיווח על בת 22 שחיכתה לעלות על מתקן בדיסניוורלד, "הרגישה משהו רטוב בחלק האחורי של רגלה" וגילתה שהגבר שלידה משתין. כדי לא לוותר על מקומה בתור, היא חיכתה עוד 20 דקות ורק אז הודיעה על כך לאחד העובדים.
צוותים צופים במצלמות ובוחנים את העומס וזמן ההמתנה לכל מתקן. אם חלק אחד של הפארק ריק, הם שולחים מצעד שימשוך לשם אנשים מאזורים צפופים. אם התור מתעכב, הם מקצרים את זמן הנסיעה במתקן. מוזיקת רקע מהירה שומרת על המבקרים בתנועה. מוזיקה בקצב של כותרות סיום בסרט מסמנת להם לעזוב
2 צפייה בגלריה
וולט דיסני עם התוכנית לדיסנילנד בקליפורניה, 1954. שתל בפארקים מבנים שיפתו את המבקרים לנוע, וקרא להם "נקניקיות"
(צילום: Earl Theisen/Getty Images)
במשך השנים מפעילי הפארקים חקרו את התנהגות המבקרים ותכננו הכל כדי שיוכלו להניע אותם ממקום למקום בלי שאלה יבינו שמזיזים אותם. אחד החידושים המוקדמים של דיסני היה לפתות אנשים לנוע בפארקים באמצעות מבנים עצומים, טירות למשל (וולט דיסני קרא להם "וויניז", כמו נקניקיות שמושכות כלבים). כיום לדיסני ויוניברסל יש צוותים שצופים בתיעוד של המצלמות שבפארקים ובוחנים את העומסים וזמני ההמתנה. אם חלק אחד של הפארק ריק מדי, העובדים יכולים לשלוח מצעד שימשוך לשם אנשים מאזורים צפופים יותר. אם התור מתעכב, הם יכולים להפעיל דמויות שיעודדו את הממתינים, או לקצר את זמן הנסיעה במתקן. מוזיקת רקע מהירה עוזרת לשמור על המבקרים בתנועה, ומוזיקה בקצב של כותרות סיום של סרט מסמנת שהגיע הזמן ללכת. במובן מסוים, אתה בתנועה מהרגע שאתה נכנס לפארק.
צפיתי ברשת בסרטונים שצולמו במתקנים של הארי פוטר, וציפיתי לטוס באוויר לצד מכשפות וקוסמים שיורים ענני כישופים צבעוניים זה על זה בעודם מחריבים את משרד הקסמים בעזרת חיות דוהרות ואז הורסים תא של מסע בזמן ונשאבים לתוך חלל שחור מסתחרר. קשה להפריז בקושי שביצירת האשליה הזו. מתקנים כמו זה עולים 100 מיליון דולר, אם לא יותר, ויש בהם דמויות רובוטיות עם אלפי חלקים נעים ומערכות לייזר LiDAR כמו במכוניות אוטונומיות. המעצבים עורכים נסיעות מבחן, ומבצעים התאמות זעירות כדי להביא את המנגנון המשוכלל — אורות, הקרנות וידיאו, אנימטרוניקה — לסנכרון מושלם. אם חלק כלשהו במתקן זז אפילו בסנטימטר, הוא כבה.
בעוד המתקנים נהפכו למורכבים יותר, העלילות שמאחוריהם נהיו מהירות ופשוטות יותר, כדי להתאים לקשב המצטמצם. "אתה צריך ליצור רגעים שיהיו בעלי השפעה, אבל שלא יהיו ארוכים במידה שתגרום למבקרים להשתעמם. זה כאילו, 'וואו, זה נהדר'. בום! — ואז אתה פשוט קופץ לדבר הבא", אמר לי טיירי קופ, בכיר לשעבר ביוניברסל שפיקח על הפיתוח של אפיק יוניברס. "זה יותר כמו פילוסופיית טיקטוק".
התורים, לעומת זאת, לא התקצרו. הפארקים מציעים אפשרות לשלם על קיצור חלק מההמתנות; ביום שבו ביקרתי באפיק יוניברס, הכרטיסים האלה עלו 300 דולר לאדם, נוסף על 190 דולר לכרטיס הכניסה — והם אזלו. מאז שדיסני החלה להשתמש בשיטה ב־1999, הפארקים גילו שעליהם לבנות מחסומים בין התורים הרגילים לתורים המהירים. "זה מאוד מתסכל, לראות את התור המהיר מתקדם מהר לעומת התור הרגיל", אמר בלייקני, "ופורצות מריבות בין האורחים".
המתקן של הארי פוטר והקרב במשרד הקסמים נשמע מדהים, אבל רציתי להגיע גם לשאר הפארק, ואחרי שראיתי כמה אנשים ממתינים לפניי וגיליתי שהמתקן ייפתח רק בעוד שעה, פרשתי מהתור. ניחמתי את עצמי במחשבה שלפי חלק מהאנשים — כבר חוויתי את החלק הטוב ביותר: חדר עצום, מרוצף באריחים ירוקים, בגודל של האנגר מטוסים, ובו משרדים של משרד הקסמים. נתקלתי ברשת בתלונות על ההסתמכות המוגזמת של המתקן על מסכים, ופסק הדין של "הניו יורק טיימס" היה ש"התור טוב יותר מהמתקן". מאוחר יותר נודע לי שביום שבו המתקן הושבת מסיבות טכניות, מבקרים עדיין בילו באזור ההמתנה.
2 צפייה בגלריה
כפר האימה בפארק אפיק יוניברס. אווירה מדוקדקת ברמה של ערפל מרחף מעל מצבות
(צילום: Epic Universe)
עוד בכפר האימה. מאכלס את דרקולה, איש הזאב ומפלצות אחרות מסרטים קלאסיים
(צילום: Thomas Simonetti/Bloomberg)
ג'יל וקווין לווט, בריטים שמבקרים בפארקים באורלנדו ארבע־חמש פעמים בשנה. "זה המקום שאליו אנחנו יכולים להגיע ולהרגיש בטוחים"(צילום: Universal Studios)
כך צריך להיראות עולם מושלם
איך שומרים על כל פרט באשליה
כשטיילתי ברחבי אפיק יוניברס מצאתי את עצמי מחפשת את המקומות שבהם המציאות פלשה לתוך הפנטזיה. אבל איפה? באדניות שבבתי הקפה בפריז של הארי פוטר כל פרח מושלם. השפשופים היחידים — על דלתות חנויות, על קירות המטרו — בעצם צוירו כדי שאלה ייראו ישנים. בכל לילה, סיפר לי בלייקני, צבא של עובדים שוטף את הפארק כדי לשטוף מדרכות, לגזום פרחים ועלים שיבשו, לצבוע מחדש קירות מלוכלכים ולהחליף נורות. הם עובדים עד עלות השחר כדי לשמר את האשליה של יופי ללא מאמץ.
השלמות הלא טבעית קצת מרתיעה אותי, אבל יש אנשים שמתקשים לוותר עליה. זמן קצר לפני הטיול שלי ג'יל וקווין לווט, בני זוג בשנות השישים לחייהם מצפון ללונדון, טסו לאורלנדו לפתיחה החגיגית של אפיק יוניברס. הם תכננו חופשה של שבוע. בני הזוג, נהגי אוטובוס במשרה חלקית, ביקרו לראשונה בפארקים של אורלנדו ב־2012. מאז, את כל החופשות שלהם הם עושים שם. הם מגיעים לפלורידה ארבע־חמש פעמים בשנה, לפעמים לכמה שבועות, ומבקרים בפארקים כשהם מחופשים — קווין בדרך כלל לבוש ככרטיסן של הוגוורטס אקספרס (אפוד אדום, שעון כיס, חליפה בגוון חום מושלם), ג'יל לרוב נראית כמו דולורס אמברידג', עם פאה, שמלה בהתאמה אישית ונעלי בלט ורודות בהירות, צועקת פקודות. "אני נשארת בדמות כל היום", אמרה לי ג'יל. "הפחדתי הרבה אנשים".
מהפארקים הלווטים מעלים תמונות לקבוצת פייסבוק של מעריצי יוניברסל, שמפעילה חברה לתכנון חופשות בפארקים ושבה 184 אלף חברים. הפוסטים האלה הפכו את בני הזוג למוכרים כל כך, שאנשים עוצרים אותם בפארקים כדי להצטלם איתם. עם הטיסות, המלונות וכרטיסי הכניסה בני הזוג מעריכים שהם מוציאים 20 אלף דולר בשנה על הטיולים האלה, אבל זה לא נשמע הרבה לנוכח העובדה שתכננו לשלם 2,600 דולר לסיור VIP באפיק יוניברס עם חברים מקבוצת הפייסבוק שלהם.
בקיץ שעבר, אחרי שנים עם בעיות בירך וכמה ניתוחים קשים, ג'יל עברה ניתוח שלא צלח. "כשיצאנו מבית החולים היא היתה שבורה, כל כך מדוכאת, הסתובבתי אליה ואמרתי: 'אנחנו נוסעים ליוניברסל'", נזכר קווין. כעבור כמה שבועות הם היו על מטוס לאורלנדו. "אי אפשר לשכוח את כל מה שקורה; אי אפשר לשכוח את הכאב ואת הדברים שאתה עובר. אבל זה עוזר לך לברוח מחלק מזה", הוא אמר. "זה היה מקום שידענו שאנחנו יכולים ללכת אליו...", "ושבו נהיה בטוחים", השלימה ג'יל את המשפט.
בפארקים של יוניברסל, קווין הסביר, "הכל כפי שהוא צריך להיות בעולם מושלם". בפריז של הארי פוטר באפיק יוניברס, למשל, יש יצורים קסומים, לא בדלי סיגריות. "ברור שאם תגיעו לפריז, תראו את פריז כפי שהיא באמת", הוא אמר. הטון שלו הבהיר ש"פריז כפי שהיא באמת" היא ללא ספק דבר רע.
"רכבת הרים מעניקה תחושת ביטחון שתשרוד לא משנה מה קורה, את כל הניסיונות והתלאות שאיתם תידרש להתמודד", אמר טום מוריס, היסטוריון של דיסני שעבד בחברה. "זו דרך להוכיח שאתה יכול לעבור את זה". כשהעולם מפחיד אותנו, אנשים פונים לטרור המבוקר של פארקי שעשועים
Stardust Racers. רכבת טובה היא כמו קטע מוזיקלי, "לכל חלק יש מוטיב משלו, תחושה משלו", הסביר דניאל שופן, מעצב רכבות הרים
הכוח של חוויית כמעט־מוות
איך תופרים רכבות הרים
למרות כל התחושות החמימות והנעימות שהם מעוררים, הפארקים משקיעים מאמץ והון אסטרונומיים כדי לדמות את התחושה שהם מנסים להרוג אותנו. Stardust Racers, רכבת ההרים הגידית שמתנשאת מעל אפיק יוניברס, יורה גופים בשמים במהירות שמגיעה לכ־100 קמ"ש ומפילה אותם בחזרה מגובה של בניין בן 10 קומות. ברכבת הרים, הפארק תופס את מלוא תשומת הלב שלכם.
לחובבי רכבות הרים יש אוצר מילים משלהם, עשיר למדי, לתיאור כל הטכניקות שבאמצעותן המתקנים גורמים לך להרגיש כאילו אתה עומד למות. לסטארדאסט — שמבקר רכבות הרים כינה "אחת הטובות בעולם" — יש "top hats" (עליות וירידות פתאומיות שמחקות את צורת הצילינדר של אברהם לינקולן); "airtime hills" (שגורמות לך להרגיש כאילו אתה מרחף); "ejector airtime" (שזורק את הגוף שלך לתוך כבלי המתקנים); "zero-G roll" (סיבוב של 360 מעלות שהופך אותך וגורם לך להרגיש חסר משקל); "crossovers" (לופ); וכמה "head-choppers" (רגעים שבהם נדמה שרכבת ההרים עומדת לקרוע לך את הגולגולת).
אחד האתגרים בבניית רכבות הרים הוא שכל אחת מהן היא, למעשה, אבטיפוס — סטארדאסט, למשל, היא המתקן היחידי בעולם ששוזר שתי קבוצות של נוסעים זו סביב זו, הפוך, באוויר — והאבות טיפוסים האלה חייבים להיות בטוחים ואמינים מרגע הפתיחה, 14 שעות ביום, מאות ימים בשנה, במשך 30 שנה (תוחלת החיים הצפויה שלהם).
הנוסעים הראשונים ברכבות הרים שוקלים בדרך כלל יותר מ־70 ק"ג, ויש להם ראש, פלג גוף עליון, רגליים — אבל לא ידיים. אלה בובות דמויות אדם שעשויות משקיות ניילון מלאות מים ומצוידות בחיישנים שבודקים אם המהירויות ותאוצות הכובד (G-forces) הן כמתוכנן. התאמות הן עניין נדיר, אבל הכרחי לעתים: ייתכן שצריך לשפץ קטע במסלול או להתקין בלמים כדי להאט קטע מהיר באופן בלתי צפוי. מדאיג לגלות שיש ברשת סרטונים של בובות עפות ממתקנים בזמן הבדיקות, אם כי סקר מ־2005 שבחן עשרות שנים של מקרי מוות בארצות הברית מצא שברכבות הרים נהרגים ארבעה אנשים בשנה, פחות ממספר המתים ממכשירים וכלים במטבח.
בעבר היתה זו הטכנולוגיה שהגבילה את רכבות ההרים, אבל כיום מה שמונע את המשך התפתחותן הוא הגוף האנושי — הן עלולות לחשוף אותנו לכוחות G חזקים מאלה שחווים אסטרונאוטים. נוסעי הסטארדאסט, למשל, חווים כוח של יותר מ־4 ג'י (כלומר פי ארבעה מתאוצת הכובד הרגילה על פני כדור הארץ), בעוד שבעת שיגור מעבורת לחלל חווים 3 ג'י. ב־4 ג'י הלב מתקשה לשאוב דם, ולכן ההוראות מגבילות את משך הזמן שבו מפעילים על הנוסעים כוחות כאלה ללא יותר משתי שניות. "הזמן חשוב מאוד כי אתם לא רוצים שאנשים יאבדו את ההכרה", אמר לי דניאל שופן, מעצב רכבות הרים בחברת Intamin, שבנתה מתקנים לפארקים של יוניברסל. "זו לא הנאה. זה לא כיף".
ברגע שרכבת הרים מוגדרת בטוחה, מתכנניה נוסעים בה שוב ושוב כדי לדייק ולשפר את החוויה שהיא מציעה. מבחינת שופן, רכבת טובה היא כמו קטע מוזיקלי: "לכל חלק יש מוטיב משלו, תחושה משלו". הפארקים מנסים למשוך מבקרים לביקורים חוזרים באמצעות מתקנים שמשתנים שוב ושוב; בסטארדאסט יש שתי רכבות שמתחרות זו בזו במסלולים נפרדים, ולעתים חלק מהקרונות משתרכים מאחור וכך מקבלים תאוצה נוספת באמצע הנסיעה — אקסטרה ריגוש שאחד המבקרים הגדיר "מצב בוּסט".
הנוסעים יורדים מהסטארדאסט עם חיוכים רחבים ורועדים. כשאתה עומד בנסיעה הזאת אתה זוכה ב"תחושת ביטחון שתשרוד לא משנה מה קורה, את כל הניסיונות והתלאות שאיתם תידרש להתמודד", אמר לי טום מוריס, היסטוריון של דיסני שעבד במו"פ של החברה (תפקיד שנקרא Imagineer). "זו דרך להוכיח שאתה יכול לעבור את זה". כשהעולם מפחיד אותנו, אנשים פונים לטרור המבוקר של פארקי שעשועים.
אנחנו עדיין רוצים להרגיש
איך לא חוצים את גבול המציאות
אחרי השקיעה, אפיק יוניברס מתחיל לזהור. מהקומה העליונה של מלון הליוס גראנד — לילה בו עולה מינימום 490 דולר, אבל אחד השוערים סיפר לי שיש אורחים שלא יוצאים ממנו כלל, רק צופים בפארק כל היום — אני מתבוננת במזרקות ובמופע האורות. ומנקודת המבט הזאת, צמחי הפיראנה המנוקדים של עולם סופר נינטנדו קופצים לשדה הראייה על רקע כביש מהיר של שמונה נתיבים, תזכורת לכך שהפנטזיה בכל זאת סופית.
הפארקים אהובים משום שהם מספקים מפלט, אבל חלק מהכוח שלהם נעוץ בעובדה שהם ממשיים, מרחבים אמיתיים שתוכננו בקפידה להנאת המבקרים. ולמרות כל המלאכותיות המטופחת, הם לא פוגעים בחיבור שלנו למציאות; הרוח שהם מעוררים בנו מלווה אותנו גם כשאנחנו יוצאים החוצה וחוזרים אליה.
הלכתי בחניון כשלפתע, בין עננים איטיים, ראיתי רסיס ירח כה אופקי שהוא גרם לשמי הלילה להיראות עקומים. "איך הם עשו את זה?", תהיתי, ואז מיד תיקנתי את עצמי: "זה אמיתי".
מאוחר יותר, צפיתי שוב בזרם האינסופי של הסרטונים שצילמו נוסעים במתקן של משרד הקסמים. ניסיתי ליצור לעצמי את החוויה שפספסתי, וצפיתי בסרטונים עד ששלטתי בכל קטע: אוכל המוות מטיל כישוף ממדף הספרים, דולורס אמברידג' מופיעה, אֶרוּמְפֶּנְט (בעל חיים דמוי קרנף) מנסה לדקור את הנוסעים בקרן שלו. למדתי להכיר את המתקן לפרטי פרטים, אבל המשכתי לתהות לגבי הריגוש. זה היה מתסכל ובו־זמנית מספק לדעת שאנשים עדיין חולמים על חוויות שכל אחד צריך להרגיש בעצמו, פיזית.
