איך הגעת להיות מסמנת שבילים?
"למדתי קולנוע, עבדתי הרבה שנים כצלמת בסרטים דוקומנטריים וקליפים וכעוזרת במאי בסרטי קולנוע. אבל התחלתי להרגיש שבעבודה הזאת חסר לי ה'אני' שלי, ילדת הטבע שבי, לקחתי הפסקה ולפני ארבעה חודשים התחלתי לעבוד בצוות הזה".
איך עובד הצוות?
"אנחנו שלושה, ומדי פעם מצטרפים 'מילואימניקים'. בכל שבוע אנחנו מסמנים באזור אחר וישנים בסביבה, וכך אני יכולה לישון שבוע בבית ספר שדה באילת ושבוע אחר כך באכסניית נוער בצפון. לרוב יש לנו חדר משלנו, אבל לפעמים אנחנו ישנים בחדר משותף עם עוד אנשים, כמו כאן, באברהם הוסטל בתל אביב".
לא קשה לישון כל שבוע במקום אחר?
"אני אוהבת להיות בתנועה כל הזמן, אמא שלי קוראת לי צוענייה".
מה שעות השינה?
"בדרך כלל אנחנו הולכים לישון ב־21:00 וקמים ב־4:00, כדי לעבוד בשעות הפחות חמות — השאיפה היא לסמן פס ראשון באור ראשון. אנחנו מסיימים לעבוד בצהריים, 16:00-14:00, תלוי כמה החום כבד. לא קל לי לקום כל כך מוקדם, אבל מתרגלים. יש תחושה שאנחנו חיים במקביל לשאר העולם".
ואיך זה לחיות במקביל לעולם?
"מעולה. אנחנו קמים לתוך שקט, לפני ששאר העולם מתעורר. בנסיעות לשטח כולנו בשקט באוטו, מתוך כבוד לבוקר. בכל יום אנחנו רואים את השמש זורחת, ואז יש לנו יום שלם לבדנו בטבע. זה בריאות".
ואיך את ישנה?
"אם רוצים לישון טוב צריך לעבוד כל היום בטבע, להרגיש את העולם, ואז מגיעים למיטה עם עייפות אמיתית. אבל לפעמים אני מתעוררת בלילה, בעיקר מהרעש של בני נוער באכסניות שאנחנו ישנים בהן, וזה לא נוח כמו לישון בבית, הרבה פעמים המיטה פחות נוחה או שהחדר צפוף. אף פעם לא יודעים מה יהיו תנאי השינה, זה אף פעם לא ממש המקום שלך".
את הופכת את החדר הזמני לקצת יותר בית?
"חשוב לי לסדר את המעט שיש לי על מדף או ארון בחדר, כך אני הופכת אותו לחלל שלי. יש לי מעט דברים — בגדי העבודה, שמיד מתלכלכים ומסריחים, אז אין טעם להחליף אותם; בגד לשינה; ולפעמים עוד בגד אם אנחנו בעיר ורוצים להסתובב. ואם יש מטבחון בחדר אני מנקה את השיש ומסדרת גם אותו".
יש לך ריטואלים לפני השינה?
"המקלחת לקראת ערב היא דבר קדוש אצלנו. בסוף יום העבודה אנחנו מכוסים זיעה, אבק וצבע. למסמני שבילים יש תורה שלמה להסרת הצבע — שיטות רעילות ואפקטיביות כגון טינר, ושיטות חלופיות, פחות מזיקות, למשל להסיר את הצבע עם קרם הגנה, טחינה או קליפות תפוז. כרגע אני בתקופת האצטון, שממש לא טוב לעור, אבל לא בא לי לחזור הביתה לסופ"ש עם כתמי צבע. אחרי המקלחת אנחנו מכינים יחד ארוחת ערב, והשאלה מה נאכל בערב היא שיחה שמחזיקה אותנו רוב היום. אחרי הארוחה אנחנו מדברים בינינו, שיחות של חנונים, על צמחים ותופעות גיאולוגיות שראינו; וגם הרבה שטויות וצחוקים. אין טלוויזיה, ואנחנו מעט בטלפון, והניתוק מהסיטואציה הדפוקה בארץ טוב לי. אני מרגישה שיצרנו מרחב בטוח לחיות בו, מוגנים ממה שקורה בחוץ, כאילו הטבע מגן עלינו לא פחות ממה שאנחנו מגינים עליו. אחרי השיחה כל אחד לוקח זמן לעצמו, ואני מתאמנת הרבה בתיפוף בפד אימון".
אתם מבלים הרבה מאוד זמן יחד.
"זה סבבה, וזו בחירה שלנו. אנחנו מאוד מסונכרנים ומתחשבים זה בזה, בדברים קטנים כבר לא צריכים לדבר, מישהו יזוז קצת מהכיור כדי שאצחצח שיניים, למשל".
איך נראה הבוקר?
"הכי חשוב לקום ולצאת לשטח כמה שיותר מהר, אז מכינים את הכל מראש, לפני שהולכים לישון, כולל את הירקות שאנחנו אוכלים בנסיעה".
ומה את עושה בסופ"שים?
"אני בדירה שאני שוכרת עם אחותי בחיפה, ישנה עם שני החתולים שלנו. יש לי ממש חיים כפולים — בבית החיים שלי הם סביב מוזיקה, והם בעיקר חיי לילה. לא קל לעבור בין העולמות האלה של טבע ובוקר ומוזיקה ולילה, והרבה פעמים אני עייפה, בעיקר בימי ראשון בבוקר, כשאני חוזרת לעבודה, ובחמישי בערב, כשאני חוזרת הביתה והחברות שלי — יש לנו הרכב שנקרא עשן ונקודה — רוצות לצאת לנגן בשעה שבה אני רגילה לישון. אבל אני אוהבת את השילוב הזה, השיגוע בין פה ושם, להיות קצת בהכל".
את חולמת?
"כן, ורושמת חלומות בטלפון כשאני מתעוררת מהם. לא מזמן חלמתי שאייל מהצוות שלי ואני נמצאים בערב ביער פיות מטורף, ויש עשן שעולה מהאדמה. אני מצלמת את אייל ויוצאת תמונה מדהימה, עם הילת עשן סביבו. זה היה חלום יפה. ויש בחלומות מוטיב חוזר של התמודדויות והתלבטויות סביב הצורך שלי להספיק את הכל, לעשות גם וגם, והמחיר שאני משלמת על זה".
מה יש לך ליד המיטה?
"ספר על בעלי חיים; אוזניות, פד תיפוף, מקלות ומחברות עם תווים ותרגילי תיפוף; ובקבוק מים".
