כלכלת בחירות
עדיף בלי תקציב
בעוד בשנה רגילה טובת המדינה והמשק היא העברת תקציב, השנה ברור שעדיף שהתקציב לא יעבור. על פי חוק, כשאין תקציב מאושר המדינה משתמשת מדי חודש ב־1/12 מהתקציב הקודם, מה שמבטיח ריסון תקציבי. בשנה רגילה הפרקטיקה הזו מונעת השקעות בפיתוח ובתוכניות חיוניות, אולם בשנת בחירות היא מונעת בעיקר הפעלה של כלכלת בחירות פזרנית. זה נכון שבעתיים כשמפלגתו של שר האוצר מתקשה לעבור את אחוז החסימה והוא נואש להספיק להזרים כמה שיותר כסף לבוחריו.
מעבר לכך, הממשלה הזאת הפנתה עד כה כ־5 מיליארד שקל בשנה לכספים קואליציוניים מגזריים שמימנו בעיקר ישיבות, חינוך נטול ליבה, הדתה והתנחלויות. אם לא יעבור תקציב, גם הכסף הזה ייחסך ויוכל לשמש למטרות חשובות יותר ולשיקום המדינה ממחדלי ממשלת החורבן. ואם כל הטיעונים הללו לא מספיקים, הרי שאם התקציב לא יעבור, הבחירות לכנסת ייערכו ביוני או תחילת יולי - בעוד שאם הוא יעבור הן יידחו לספטמבר וידונו את כולנו לעוד חודשיים וחצי עם הממשלה חסרת האחריות וחסרת המעצורים הזו. // שחר אילן
בריוני הימין
חולשה אלימה
תומכי הממשלה לא מסוגלים לארגן הפגנת ענק בעד ההפיכה המשטרית, המשך המלחמה, סיפוח השטחים או המשך שלטונו של בנימין נתניהו, ולכן התחליף הוא פעולות גרילה של יחידים מסוגם של מרדכי דוד ורועי סטאר. השניים — בריונים שעוקבים, נטפלים ומטרידים את מי שלא בא להם טוב בעיניים — הפכו לפניה של התמיכה האזרחית בממשלה.
לאחר שהתקשורת איבדה עניין בפעולות חסימת העיתונאים שלהם, השניים הגיעו השבוע לביתם של מפגיני שמאל. אצל סיגל שוקרון, פעילה נגד הכיבוש, הם דפקו בדלת, כיוונו את מצלמות הנייד ופצחו בהקנטות מלעיגות. כל זה כמובן מאוד לא נעים, אבל אפשר גם לראות את האירוע באופן אופטימי יותר: מפגן העליבות הזה חושף יותר מכל את היעדר התמיכה האזרחית הלגיטימית בממשלה שנשענת על רוב פרלמנטרי מוצק ועל מכונת הרעל, כתחליפים לכך שאין לה עורף ציבורי אמיתי שיהדהד את מסריה. // משה גורלי
בריחת החברות
אקזיט במובן הרע
2025 היתה שנת האקזיט הישראלי, אבל לא רק במובן החיובי של המילה. בשנה שעברה רק מחצית מחברות הסטארט־אפ החדשות נרשמו בישראל, בעוד שהמחצית השנייה של היזמים העדיפה לרשום את החברות שהקימו בארצות הברית. עד 2022 כ־80% מהסטארט־אפים החדשים נרשמו בישראל ורק כ־20% בארצות הברית. אולם מאז פרוץ ההפיכה המשטרית בתחילת 2023, ואחריה המלחמה, שיעור הסטארט־אפים שנרשמים בישראל צנח. זה קורה למרות שחברות שרשומות בישראל נהנות מתנאי מס טובים יותר, גם עבור המשקיעים וגם עבור העובדים.
הנתונים הללו עשויים להיראות כעת חסרי חשיבות, אולם כשהסטארט־אפ החדש של היום יהיה שווה מיליארדים בעוד שנה־שנתיים ויימכר, העובדה שהוא אינו רשום בישראל תמנע מהמדינה לקבל בעבור המכירה הכנסות מלאות ממסים. לאחר השלמת עסקת Wiz, התברר שקופת האוצר תגדל בזכותה ב־10 מיליארד שקל, אבל היא יכלה לגדול במיליארדים רבים נוספים לו החברה היתה חברה ישראלית. בשלוש השנים האחרונות המותג "ישראל" נפגע. עכשיו זה הזמן של המדינה לפעול ולדאוג שהדור הבא של היזמים יחזרו לפה. // סופי שולמן
היחס למילואימניקים
עזבו שוויון, קחו הטבות
"משרתי המילואים נותנים את הכל, ואנחנו צריכים לתת להם את הכל". כך, בלי למצמץ, הצהיר השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו בעודו מציג תוכנית סיוע נוספת למשרתי המילואים, לצד הבטחה לצמצם את מספר ימי השירות שאליהם ייקראו בעתיד. באותו מעמד הכריז שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כי המדינה מחויבת למשרתים "במעשים", וימים אחדים קודם לכן בישר שר הביטחון ישראל כץ שהמדינה תשפה מעסיקים על עלויות ההעסקה העקיפות ותעניק להם מענקים חד־פעמיים. הצעד הזה, טען, משקף "הכרה לאומית בשותפות האמיתית שנוצרה בין הלוחמים, המשפחות והמשק הישראלי".
גם בסטנדרטים המופקרים של הממשלה הזאת, ההצהרות הללו מרתיחות את הדם, משום ששני הצעדים – ראויים ככל שיהיו מבחינת הסיוע הכלכלי — קודמו בשבוע שבו הממשלה דחפה בכל הכוח לאישורו של חוק ההשתמטות, שכל מטרתו היא הנצחת אי־השוויון בנטל.
הניסיון לקנות את המילואימניקים ואת מעסיקיהם בעוד מענק או בהבטחה להגבלת ימי השירות, בזמן שמתחמקים מפתרון שורש לסוגיית הגיוס, הוא לא פחות מיריקה בפרצופו של מי שמקריב את גופו, נפשו וחייו למען ביטחון המדינה. נתניהו אמנם אמר שהמדינה צריכה לתת למילואימניקים "את הכל", אך התכוון ל"הכל, חוץ משוויון בנטל". // שקד גרין ערבה
כל הניחושים האלה מחזירים אותנו אלפי שנים אחורה
הנה עוד דרך שבה המציאות הנוכחית מסיגה אותנו לאחור, ממש ממש לאחור: נשארו לנו רק הניחושים. האם דונלד טראמפ יתקוף את איראן? איך? מתי? האם איראן תתקוף אותנו? איך? מתי? לאף אחד אין מושג, וכשאנחנו לא יודעים כלום, כולם מנחשים.
אם התרגלנו שכל אחד פרשן, כעת כל אחד הוא נביא או אצטגנין. עד לא מכבר, היו בעולם מידה מסוימת של סדר ואיזו ודאות כללית, שאפשרו להסתכל על העתיד באמצעות תחזיות מושכלות. לא נדרשו לנו ניחושים, שאותם הכרנו רק מעולמות השעשועים, משחק שמלווה בפנטזיה על הצלחה גדולה. נחש את המספרים, וזכה בפרס הגדול. שלח טופס, ותהיה מיליונר. הרבה שנים שלא נדרשנו להביט על המשך חיינו ולנחש מה יהיה.
עכשיו אנחנו עושים את זה, כמו הקדמונים. כי ניחוש בעולם העתיק היה ניסיון לחזות את העתיד בתוך כאוס מוחלט. קטורת, עננים, כוכבים, כל דבר היה יכול להיות בסיס לניחוש, כי מה עוד היה אפשר לעשות כדי להשיג קצת שקט? את היהודים ניסו להרחיק מכך — התורה הורתה בפירוש "לא תנחשו" — אבל אפשר להניח שכמו היום, גם אז זו היתה הוראה שקשה לקיים. אלה כבר לא ניחושים לשם השעשוע והתקווה למשהו טוב שיקרה, אלא ניסיונות להתמודד עם החרדה מפני עתיד שחור, מפני אסון. כאילו כל הקידמה נמחקה, ואנחנו שוב בכאוס מוחלט, עולם עקום שהופך אותנו לעכו"ם. // דור סער־מן
