יום ראשון, שמונה וחצי בבוקר, תל אביב מתקשה להתעורר. אוויר צונן, ניחוח של גשם תלוי באוויר, השמים מכוסים בעננים כבדים, מסתירים את השמש שעדיין נאבקת לחדור מבעד לאפור. על הטיילת יש כמה רצים בבגדים ממותגים, סביב שולחן קטן יש כמה קשישים במעילים עם תרמוס של תה, אבל על החול בחוף גורדון רגליים, ירכיים, מצחים וחזות הודפים כדור מצד לצד של הרשת, והידיים נותרות מסביב חסרות מעשה, הן לא מוזמנות. גם בלעדיהן, הכדור נע בין השחקנים בתנועות חלקות.
מהצד, מאמן בגופיית ספורט וכובע רחב שוליים, צופה במתרחש ומכוון את השחקנים: "תשמרי על שיווי משקל", הוא קורא לאחת השחקניות שעומדות לקבל כדור גבוה; "תרימי את הברך קצת יותר", הוא מעיר לשחקנית אחרת שמנסה לבצע מסירה נקייה. לא כולם מצליחים. קוראים לזה פוצ'יוולי — כמו כדורעף רק שהכדור נהדף על ידי שלל איברים שאינם הידיים — והספורט הזה דורש הרבה ניסיון וקואורדינציה, לא פשוט לשלוט בכדור בלי להשתמש בידיים. השחקניות מתקשות, מפספסות מסירות או שולחות בעיטות לא מדויקות, שגורמות לכדור לעוף אל מחוץ למגרש. אבל האווירה קלילה. מדי פעם נשמעות קריאות עידוד וצחוקים גם כשמישהי מפספסת. אני לא לגמרי מצליח לעקוב אחרי מה שקורה, אבל זה נראה כמו כיף טהור.
אחת השחקניות, דפני פרידור (26), מאשרת. היא מטפלת בילדים ולומדת בסמינר הקיבוצים להיות גננת לגיל הרך, ומספרת שהגיעה לפוצ'יוולי "אחרי ששיחקתי 'מעגלים' ('הקפצות') עם חברים. נהניתי לשחק בכיף אבל עם הזמן רציתי יותר, לשפר טכניקה. הבנתי שיש לי הזדמנות ללכת רחוק יותר, ולפני שלוש שנים הגעתי לפוצ'יוולי. פוצ'יוולי זה הרבה יותר רציני, יש נקודות, חוקים, ליגות". היום היא כבר מתחרה ברמה הבינונית (C), "ויש לי עוד הרבה עבודה כדי להגיע לרמות הגבוהות באמת. אבל זה הספורט שאני אוהבת וזה מה שחשוב לי עכשיו, לשפר את עצמי כל הזמן. אני מתאמנת בין שלוש לארבע פעמים בשבוע כדי להגיע לרמה שבה איהנה עוד יותר מהמשחק".
באותו בוקר, פרידור וחברותיה לא היו לבד בחוף. לכל אורך הטיילת של תל אביב כדורים עפו מפה לשם, בפוצ'יוולי, כדורעף חופים ו"הקפצות" — המשחק שבו חבורה, כמעט תמיד של נערים או צעירים, עומדת במעגל ואנשיה מקפיצים ביניהם כדורגל. אותו אפשר לשחק בכל מקום (ולכן הוא חרג מהחופים גם לגינות ציבוריות וחצרות של בתי ספר). אבל בשביל כדורעף חופים ופוצ'יוולי צריך מגרש, כלומר שני עמודים קבועים בחול ורשת. עוד ועוד כאלה הותקנו בחופים בשנים האחרונות, לשימוש הציבור — יש כאלף מגרשים בכל הארץ — אבל בחלק מהמקומות קצב ההוספה של המגרשים לא מצליח להדביק את קצב התפשטות המשחקים. "זה כמו כבישים — לא משנה כמה תרחיב אותם, תמיד יהיו פקקים", אומרת נועה גרומר (50), הבעלים של המועדון הראשון בארץ לכדורעף חופים, כ"ח ת"א, שהוקם כבר ב־2009.
ארי ליבסקר - מוסף כדור עף
(צילום וידאו: ירון שרון, צילום סטילס: יובל חן)
כך, פריחת הענפים הכייפים האלה בתל אביב, למשל, מביאה אנרגיה חדשה לחוף, אבל גם הולידה מצוקה חדשה בעיר ומדינה שנהיות צפופות יותר ויותר. לשחקנים חובבים מן השורה אין כמעט אפשרות לתפוס מגרשים, כי כולם מלאים במאמנים וקבוצות מאורגנות. "כל מועדון בא ומשתלט על מגרש ומתחיל להריץ קופה", מספרת צאלה מוהר (35), לשעבר אלופת ישראל בענף וכיום מאמנת. "אי אפשר להירשם למגרשים, כמו שצריך להיות — התחננתי לעירייה שכך זה יהיה. עכשיו זה פשוט קבוצות ווטסאפ של לפעמים 30 אנשים שמשתלטים על מגרש לכל היום, 'אנחנו נבוא ב־6, אתם תבואו אחרינו ב־9, מישהו יגיע ב־11', תופסים מגרש והוא מתגלגל מיד ליד".
מייקל לייטנר (68), זקן השחקנים ואחד מאותם חובבים מן השורה, רואה איך ההתנהלות הזאת דוחקת החוצה אנשים כמוהו. הוא עלה מקליפורניה לפני עשור, גילה את הכדורעף בחוף כאן והתחיל לשחק. הוא אוהב לבוא לשחק עם צעירים ממנו, לא בהרבה, מגיע לחוף בכל יום, משחק שלוש, ארבע, חמש שעות, ואז נכנס לשחות, "לא משנה באיזו עונה, גם ביום הכי קר בשנה". הוא גם מנהל את קבוצת הפייסבוק Tel Aviv Beach Volleyball and Picnics, שכיום מונה כבר כ־6,500 חברים. והם מתקשים למצוא את מקומם בחוף. "בשנה האחרונה נהיה ממש קשה להשיג מגרש בתל אביב, כי כדורעף חופים נהיה יותר פופולרי ונכנס גם הפוצ'יוולי, שגם הוא לוקח לנו מקום", הוא מסביר. "וזה לא הוגן שמדריכי כדורעף ופוצ'יוולי ישתלטו על משאב ציבורי וירוויחו עליו כסף. את המגרשים האלה מממנת עיריית תל אביב לטובת הציבור מהארנונה שלי ושלך, והם מרוויחים על זה כסף".
איך אתה מצליח לתפוס מגרש?
"לפעמים אנחנו לא מצליחים. אחרי הצהריים למשל זה ממש בלתי אפשרי. יש מתחים סביב זה, מגיעים למצבים לא נעימים".
מה צריך להיות הפתרון?
"שמי שלוקחים על זה כסף יקבלו מקום משלהם, ואת המגרשים בחופים ייתנו לאנשים כמונו, שלא מרוויחים מזה. זה מה שצריך לעשות עם משאב ציבורי".
מוהר מסבירה שהיא כבר לא מאמנת בתל אביב בדיוק בגלל העומס והמתח הזה. "זה נהיה פיראטי, ולא נעים. היה לי קשה מאוד כמאמנת מועדון להגיד לאנשים שאני פה באימון כדורעף ואני לא יכולה לשתף אותם במשחק, אלא רק אנשים ששילמו. קיבלתי פרצופים זועמים וצעקות על כך שזה שטח ציבורי".
גרומר מתארת את המצב ב־45 המגרשים בתל אביב כ"פשוט אנרכיה, כאוס. הקיץ הוא מערב פרוע של שלושה חודשים, כשמתחמם הכל מתפוצץ מחדש", ובהרחבה: "אין שום גוף שמנהל את זה, כל אחד בא ותופס לעצמו, בלי התחשבות. אין סדר, אין רשימות, אין חלוקה מסודרת, אין כללים, זה תלוי במי הגיע קודם או מי צועק חזק יותר. אנשים מתעצבנים, יש חיכוכים. אם יש טורניר בשבת ותופסים לאנשים את המגרשים שהם משחקים בהם כל השבוע —
אוי ואבוי, יוצא דיבור מזעזע. אני הפסקתי עם האימונים בסופי שבוע כדי להימנע מזה ולהתחשב בקהילת השחקנים". חברי מועדונים שאיתם שוחחתי הסבירו שזו אחת הסיבות שהם דבקים במסגרת הזאת, בתשלום — "מסדרים" להם מגרש קבוע, בלי עניינים.
כמו לייטנר, גם גרומר סבורה שהפתרון חייב להיות מערכתי. "צריך להקים עוד מגרשים, אולי גם בתוך העיר ולא רק על החוף, אבל בעיקר — העירייה חייבת להיכנס לזה, שיהיה פיקוח, שמישהו ינהל. בעבר בהרצליה, למשל, היה אחראי שהיו מתקשרים אליו וקובעים שעה, ואז היתה הגבלה כמה פעמים אפשר לשחק בשבוע. זה יצר סדר".
מעיריית תל אביב, שמארחת ויוזמת תחרויות שונות של כדורעף ופוצ'יוולי, נמסר כי "חלוקת זמני השימוש במגרשים הוסדרה לפני כשנה עם המחלקה המשפטית ולאורך החופים נתלה שילוט שלפיו המשחק מוגבל ל־90 דקות ברצף לכל היותר לכל קבוצה והשימוש במגרשים הוא על בסיס 'כל הקודם זוכה' ואין אפשרות לשריין את זכות השימוש מראש. עוד צוין כי חריגה מכללים אלה עלולה להוות עבירה ולגרור חיוב בקנס. יודגש כי פקחי אגף החופים מסיירים בחופים באופן תדיר וכי על כל חריגה מכללי השימוש ניתן לפנות למשרד הפיקוח בחוף או להגיש תלונה במוקד 106".
נועה גרומר: "המצב במגרשים הוא פשוט אנרכיה, כאוס. הקיץ הוא מערב פרוע של שלושה חודשים. אין שום גוף שמנהל את זה, כל אחד בא ותופס לעצמו, בלי התחשבות. אין חלוקה מסודרת, אין כללים, זה תלוי במי הגיע קודם או מי צועק חזק יותר, יש חיכוכים"
5 צפייה בגלריה
נועה גרומר. "מגרשים זה כמו כבישים - לא משנה כמה תרחיב אותם, תמיד יהיו פקקים"
(צילום: ריאן פרויס)
5 צפייה בגלריה
מייקל לייטנר (עם הכדור). "זה לא הוגן שמדריכים מרוויחים כסף ממגרשים ששייכים לציבור"
(צילום: יובל חן)
בשביל הספורט, החבר'ה, הבירות
איך זה קרה? איך נהפכנו למעצמת כדורים על החול שבה רבים על מקום ב־6 בבוקר גם בחורף? יש כאן שלל סיבות שחברו יחד: כוח המשיכה של הים, רצועת החוף הארוכה והיחסית נגישה, מזג האוויר שמאפשר לשחק כמעט כל השנה, התרחבות המודעות לאורח חיים בריא (והחיבה להצטלם באימונים ולהעלות לאינסטגרם), הנטייה הישראלית לחבר'ה, ואפילו הקורונה. וזה די ממכר, מתברר. אפילו כצופה. בחוף פרישמן אני עוקב בעניין מפתיע אחרי שחקני כדורעף חופים שמנהלים משחק סוער. הכדור מתעופף באוויר, ידיים מזנקות להדוף, גופים צוללים אל החול כדי להציל נקודה אבודה. הקריאות הנלהבות שלהם נשמעות היטב מעל רחש הגלים, מתערבבות עם צחוק מתגלגל ועם מחיאות הכפיים של שחקנים אחרים שממתינים לתורם. האנרגיה מידבקת. אני שוקל להצטרף.
"כדורעף חופים היה נראה לי ממש ספורט כיפי, חול, שמש, ובדיוק חיפשתי משהו נוסף חוץ מאימונים משעממים בחדר הכושר", מספר אביב גילאי (31), איש הייטק (שאולי מוכר לכם מתוכנית השידוכים "אהבה חדשה"). "עכשיו אני קצת חולה נפש, יש לי שני אימונים בשבוע בבקרים ועוד שלושה משחקים בסוף השבוע. זה סיוט לקום מוקדם בחורף לאימון, אני שונא לצאת מהפוך, אבל בגלל שזה משחק ואני בחול ובשמש זה כיף. ואנחנו חברים, חבר'ה. מגדירים את עצמנו קהילה. נפגשים בערב בחוף, מארגנים טיולי סקי יחד, נוסעים לאילת, לטנריף, בשנה שעברה חגגנו את פורים יחד. בגילנו קצת קשה למצוא לפעמים חברים. אבל פה כל הזמן פוגשים אנשים, כל הזמן מכירים".
גם רונה שאנן (45), מעצבת, הגיעה לכדורעף החופים כשחיפשה פעילות ספורטיבית באוויר הפתוח בימי הקורונה — אבל נשארה בגלל החברה. "נהיה פה פרלמנט", היא אומרת. "אנחנו משחקים בשבת בבוקר, רק חברים, בלי מאמן, ואז יושבים לשתות ולאכול, ולפעמים ממשיכים לבלות. הקטע החברתי מאוד דומיננטי".
"להרבה אנשים זאת קהילה ומקום להכיר חברים וגם בני זוג", מספרת עדן מוסקוביץ' (27), מבעלי מועדון הכדורעף Freeball שפועל בחוף פרישמן בתל אביב, בחוף אכדיה בהרצליה ובספורטק בכפר סבא. "בשנה ותשעה חודשים שבהם המועדון קיים כבר כמה זוגות מצאו אהבה". כן, אולי גם זה חלק מכוח המשיכה של הספורט החופי — הלבוש המינימלי.
"אבל יש גם את הפן התחרותי, שאי אפשר להתעלם ממנו", היא מוסיפה (היא עצמה היתה חברת נבחרת ישראל ואלופת ישראל, כך גם שותפה אוהד רדקו). "יש לנו טורנירים פעמיים בשבועיים וטורניר שנתי, ואנשים אוהבים את זה, זה מאפשר להם להשתפר".
לא מדובר בסיפור זול, אגב. בתל אביב אם מתאמנים פעם בשבוע זה עולה 300-270 שקל בחודש, עם משחקים בסופי שבוע כבר מתקרבים ל־1,000 שקל, וכשמספר האימונים גדל גם התשלום. אביב גילאי אומר שהוא "מעדיף להוציא על זה ולא לבזבז את הכסף שלי על וולט וברים", אבל העובדה היא שחלק לא קטן מפרופיל השחקנים החדשים הם כאלה: הייטקיסטים צעירים, מבוססים, שמרגישים נוח בביקיני או מכנסיים קצרים, שמאמינים בחיים בריאים ובטיפוח הגוף, ושבאים בשביל החבר'ה והבירות.
אביב גילאי: "אנחנו חברים, חבר'ה. מגדירים את עצמנו קהילה. נפגשים בערב בחוף, מארגנים טיולי סקי יחד, נוסעים לאילת, לטנריף. בגילנו קצת קשה למצוא לפעמים חברים, אבל פה כל הזמן פוגשים אנשים, כל הזמן מכירים"
5 צפייה בגלריה
צאלה מוהר. "קבוצות אנשים משתלטות על מגרש לכל היום, 'אנחנו נבוא ב־6, אתם תבואו אחרינו ב־9, מישהו יגיע ב־11'"
(צילום: יובל חן)
החוף מגיע לערים בלי חוף
כדורעף חופים נולד בקליפורניה לפני כמאה שנה, הגיע לאולימפיאדת ברצלונה 1992 (תחילה כאירוע ראווה, ארבע שנים אחר כך כענף רשמי), ובאותה שנה גם זכה להכרה רשמית בישראל, בטורניר ראשון בתל אביב. איגוד הכדורעף הוותיק פרס חסות על הענף, ייסד את אליפות ישראל — שגדלה משנה לשנה, באחרונה השתתפו כבר 190 אנשים — וגילה שעם השנים יותר ויותר שחקנים לא מגיעים מהכדורעף ה"בכור", מהאולמות, אלא צומחים בחוף.
לנועה גרומר יש חלק לא קטן בזה. "לפני שפתחתי את כ"ח ת"א היתה כאן סצנה מצומצמת של אנשים שבאו ושיחקו, אבל לא היה מקום שבו היה אפשר ללמוד לשחק, וממש רציתי. פתחתי כדי שיהיה לי איפה", היא מסבירה. "הבאתי מדריכים ורק ניהלתי. אחר כך עשיתי קורס בווינגייט, ולקח לי הרבה מאוד שנים להתחיל לאמן". במועדון שלה יש כ־250 שחקנים, באיגוד הכדורעף רשומים כ־600, וההערכה היא שבכל הארץ יש כ־1,200.
כ"ח ת"א שם דגש מיוחד על חוגים לילדים ונוער, וכך מכשיר את הדור הבא, אבל הוא די חריג בנוף. "בתל אביב מתאמנים בעיקר בני 20 פלוס, אין כמעט ילדים ונוער", אומרת צאלה מוהר, ומסבירה שזו אחת הסיבות לכך שעברה לאמן בקיבוץ עין החורש, מטעם הפועל עמק חפר (במקביל לעבודתה כמורה לתנ"ך ומחנכת בתיכון). לעין החורש בכלל אין חוף, אבל המועצה האזורית בנתה מגרש מיוחד שמוקדש לנושא, ומוהר מכשירה שם ילדים שחלק מהם ממשיכים לפנימיית הספורט במכון וינגייט. אבל גם היא יודעת שמגרש דמוי חוף זה לא אותו דבר כמו חוף. "בתל אביב יש קהילה מטורפת של שחקנים כי לא באים רק לשחק, אלא באים לים לכמה שעות. כאן אתה מגיע לאימון והולך. אומנם בקיץ יש פה בריכה צמודה וזה נחמד, אבל זה לא ים, זאת לא האווירה שיש בתל אביב, עם הישיבה על קפה ובירות. כשאני באה לשחק בתל אביב אני באה לכמה שעות, זה בילוי".
5 צפייה בגלריה
דפני פרידור. "שיחקתי 'מעגלים' ('הקפצות') עם חברים, אבל רציתי יותר והגעתי לפוצ'יוולי"
(צילום: ריאן פרויס)
5 צפייה בגלריה
שחקני פוצ'יוולי בתל אביב, בפברואר. מזג האוויר הישראלי מאפשר לשחק בחוץ כל השנה
(צילום: נמרוד גליקמן)
בעוד כדורעף חופים הוא ענף שמחובר בווריד לספורט ותיק ומבוסס, ה־Footvolley הוא האח הצעיר והשובב. הוא נולד בברזיל בשנות השישים, והגיע לישראל לפני כ־20 שנה, במידה רבה בעזרת כדורגלנים ברזילאים ששיחקו כאן. כיום יש בתל אביב שבעה מועדונים, ובשאר הארץ עוד שמונה, לא בהכרח בערים ליד הים; במקומות שבהם אין חוף, פשוט שופכים חול. לרון בן ישי (38), מבעלי מועדון מנטור, יש כבר חמישה סניפים, בחוף גורדון בתל אביב, ברעננה, בכפר סבא, בפתח תקווה ובמושב גאליה, והוא מסביר ש"אנחנו מנסים לנתק את הענף מהתלות בחוף, כיוון שמזג האוויר משפיע מאוד על איכות המשחק. במקומות כמו הספורטק ברעננה ופתח תקווה יש מגרשי חול ייעודיים שמאפשרים לשחק גם בתנאים פחות אידאליים".
אם בראשית הדרך היו שחקני פוצ'יוולי אחדים, כיום לפי ההערכות בענף יש בארץ כבר יותר מ־3,000 שחקנים. אם בראשית הדרך היו בעיקר חובבי כדורגל, היום יש גם נשים וילדים רבים. בהיותו ספורט טרי יחסית שגם לא מחובר לספורט־גג, הפוצ'יוולי לא לגמרי מוסדר בעולם ואין לו ארגון עולמי, מה שמונע ממנו להפוך לספורט אולימפי. ובכל זאת יש זירה עולמית, והישראלים כבר מככבים בה.
בן ישי ושותפו למשחק מאור האס (32) זכו כבר שלוש פעמים ברציפות באליפות אירופה (21', 23' ו־24'), ובשנה שעברה הגיעו למקום שני באליפות העולם. בן ישי מספר שהתחרות נהיית קשה משנה לשנה. "הרמה בישראל משתפרת כל הזמן. כל התחום נמשך קדימה, מבחינת המספרים והפופולריות של הפוצ'יוולי אנחנו כבר קרובים לברזיל, ואנחנו גם דומים לברזילאים במנטליות ואורך הרוח, ומבחינתי אפילו החופים של תל אביב וריו ממש דומים". חלק מהפריחה של הענף, הוא מסביר, קשורה גם בפריחת ה"הקפצות", בדיוק כמו במסלול שעשתה הגננת לעתיד: "כולם משחקים בהקפצות, והשלב הבא של ההקפצות זה הפוצ'יוולי".
לא משנה מאין הגיעו, ההקפצות, הפוצ'יוולי וכדורעף החופים כבר נהפכו לישראליים לגמרי, חלק מהנוף העירוני והחופי, והם יכולים להצמיח עוד דורות של מקצוענים ברמות הבינלאומיות. העיתונאי ואיש הרדיו אביב לביא מלווה זה שנים את בתו רוני (18) לתחרויות כדורעף חופים — היום היא כבר אלופת ישראל — ומאמין שהפריחה של השנים האחרונות תיקח אותנו רחוק. "אחד היתרונות המשמעותיים של הענפים האלה הוא שהם אינם דורשים משאבים גדולים. כל מה שצריך זה חוף ים, בניגוד לענפים כמו כדורסל או כדורגל מסורתי, שבהם נדרשים מתקנים יקרים. ספורט החופים מאפשר כמעט לכל אחד להשתתף בו, בצורה מקצועית או חובבנית", הוא אומר. "יש פה הזדמנות אמיתית להפוך את ישראל למעצמה עולמית. המשאבים כאן, הרוח הישראלית של אהבת הים והספורט כבר קיימים. עכשיו צריך רק לתת לזה את הדחיפה הנכונה ואנחנו נראה את ישראל יותר ויותר פעמים על הפודיומים הבינלאומיים".
