נתניהו
המתקרבן הנצחי
סדר היום של ראש הממשלה בנימין נתניהו כלל השבוע את הרצף הבא: בשני בבוקר העיד במשפטו; בערב עלה לנאום האימים בכנסת, שבו דחה את רעיון ועדת החקירה הממלכתית; ובשלישי בבוקר חזר לבית המשפט המחוזי לעדות ששחזרה את מאבקי התקשורת שניהל בבחירות 2015 — מאבקים שהולידו את כתב האישום נגדו, שהוליד את ההפיכה המשטרית.
אותה הפיכה הדהדה היטב בנאומו של נתניהו בכנסת, בתקיפה הנשנית של "הדיפ־סטייט" והתקשורת, שהוא קורבנן הנצחי. גם במשפט וגם בכנסת הוא חוזר על הנרטיב הזה: כולם עושים יד אחת נגדו, לגמדו ולסכלו. וזאת, כאשר את אהוד ברק אפילו לא שואלים (דווקא כן שאלו) על קשריו עם הפדופיל המנוח ג׳פרי אפשטיין. איך השתרבב דווקא אפשטיין, שמת כבר כמעט שש שנים, לנאום הניצחון וההתקרבנות? אין לדעת, אבל אולי אפשר ללמוד מכך משהו על הנפש המסוכסכת, המניפולטיבית והמרושעת שמנהלת את חיינו. // משה גורלי
כהן
הכי קל זה פופוליזם
הדו"חות השנתיים שפורסמו השבוע חשפו את מכונת הרווחים המשומנת של הבנקים. המספרים דמיוניים, וגם התחזית קדימה שסיפק בנק הפועלים גבוהה בכמעט 50% מהממוצע הרב־שנתי. זה קורה כי אחרי שנים של ריבית אפסית הבנקים יכולים להמשיך לשלם 0.5% בלבד על פיקדונות ללפחות מחצית מלקוחותיהם, גם כשהריבית במשק מזמן עומדת על 4.5% — ומשקי הבית לא יעשו כלום.
גם לאלי כהן שר האנרגיה זה מפריע. אז כהן, כמו מחוקק חרוץ, החליט לבנות תוכנית שתקל על משקי הבית, האיץ במפקח על הבנקים לדאוג לכך שהבנקים ייתנו ריבית על העו"ש, דרש לכנס דיון דחוף בנושא בוועדת הכלכלה ויזם כמה הצעות חוק ורפורמות שישפרו את מצבם הכלכלי של משקי הבית ויקלו עליהם את העומס. נראה לכם? שום דבר מהצעדים הללו לא קרה. במקום זה שר האנרגיה בחר לתקוף את נגיד בנק ישראל על כך שהוא מותיר את הריבית הגבוהה על כנה. למה אשכרה לעשות משהו כשאפשר להסיט אש?
כהן, רואה חשבון בהשכלתו ושר כלכלה בעברו, מבין היטב מה המשמעות של הורדת הריבית בשלב מוקדם מדי מבחינת האינפלציה, שכרגע מאיימת הרבה יותר על המשק. והוא כבר עשה את אותו התרגיל לפני שנה, במאי, וגם אז קרא לנגיד להוריד את הריבית. ואפשר בקלות לשער מה היה קורה אילו הנגיד היה נשמע לו — היום היינו מתמודדים גם עם גירעון ענקי וגם עם אינפלציה דוהרת.
אבל כל זה לא מעניין את כהן. הוא מכוון לפופוליזם: לקחת בעיה אמיתית — רווחיות מוגזמת על חשבון הציבור במערכת הבנקאית — ולתת לה פתרונות סרק שיקסמו לבוחריו ויפטרו אותו מאחריות. אם זה מצליח לנתניהו, אין סיבה שזה לא יצליח גם לו. // גולן פרידנפלד
טראמפ
יושב על חבית נפץ
נדמה שבארבע השנים שבהן הורחק דונלד טראמפ מהבית הלבן, הוא ישב ובנה לו חומה מאבני דומינו רק כדי לראות איך ניתן להפיל את כולן בבת אחת ליצירת האפקט הדרמטי המתבקש. זה התחיל עם המינויים המופרכים למשרות הבכירות ביותר בממשל, המשיך בהבטחות לטרנספר מעזה ושיימינג גלובלי לנשיא אוקראינה, והשבוע הגיע תורה של מלחמת הסחר עם הטלת מכסים על יבוא מקנדה ומקסיקו.
בשבועות האחרונים טראמפ נמצא בפרק ה"אני הולך!" בספרו על אומנות עשיית העסקים, כשהוא בטוח שאם רק ישבור את הכלים, ודווקא מול ידידות, כולם יזדחלו אליו בחזרה כדי לסגור את העסקה המיוחלת — בין שזו נורמליזציה במזרח התיכון, הסכם שלום שייכפה על אוקראינה או ביטול המכסים לאחר שמקסיקו וקנדה יתקפלו. אלא שמשחק בסדר עולמי הוא יותר נפיץ מעסקים — די בניצוץ לא צפוי, ובמקום פרס נובל לשלום, טראמפ ימצא את עצמו במלחמת עולם. אחרי הכל, העולם החדש שהוא מתאמץ ליצור מזכיר יותר מדי את זה של תחילת המאה ה־20: אמריקה בדלנית, סערה פנימית באירופה ומלחמות סחר ברקע.
הלקח לישראל הוא שבינתיים טראמפ טוב לה, אבל זה מפני שזה נכון לו כרגע. אסור להסתנוור, ואסור לשכוח שאנחנו יושבים על אחת מחביות הנפץ הגדולות בעולם. ברגע אחד הכל עלול להתפוצץ לנו בפנים. // סופי שולמן
תוספות השכר לחרדים
מכשירים שרץ בכל מחיר
למרות המלחמה, הקואליציה הקצתה בשנה שעברה 600 מיליון שקל לתוספות שכר למורים חרדים, שהתגלו כבלתי חוקיות. שתי עתירות לבג"צ (האחת על ניהול כספי כושל של רשתות החינוך, והשנייה על אי־עמידה בעקרונות אופק חדש, שיישומם היה האמתלה לתקצוב) הצליחו לתקוע את המהלך, והיועצת המשפטית לממשלה הורתה לעצור את התשלום. ובכל זאת, במקום שהתקציב יועבר כעת למטרות ראויות, כמו הטבות לאנשי מילואים, פיצוי קורבנות 7 באוקטובר או מימון המלחמה, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ונציגי המפלגות החרדיות ממשיכים בכוח לנסות להכשיר את השרץ הזה באמצעות מטרת שקר כלשהו אחרת, כגון תוספות שכר לגננות.
השוחד הפוליטי הזה, כמו העלאות השכר המושחתות למורות, יצטרך לעבור שורה של משוכות משפטיות, שבהן יצטרכו להימצא צידוקים חוקיים לתקצוב גנים חרדיים בהיקף כה גדול. הנכונות לקנות את המשך השלטון מהחרדים בכל מחיר צריכה ללמד גם את תומכיו של סמוטריץ': השוויון בנטל וההקלה במילואים שהם כה משוועים להם לא יגיעו מהממשלה הזו, אלא רק מממשלה בלי ש"ס ויהדות תורה. // שחר אילן
מסעות הלוויה ממחישים עד כמה המדינה דורכת במקום
השבוע האחרון עמד בסימן של מסע הלוויה שרודף מסע הלוויה — של משפחת ביבס, של עודד ליפשיץ, של איציק אלגרט. הכאב עמוק, תחושת ההפקר מתעצמת וההשתתפות בכל מסע מדגישה בעיקר את המשא הכבד שעל כתפי כולנו.
מסע הוא מעבר בין שתי נקודות שמטרתו להגיע ליעד נכסף — כשלפעמים המסע עצמו הוא היעד. כך למשל, חיילים יוצאים למסע הכומתה כדי ללמוד על גבורה ורעות; פוליטיקאים יוצאים למסע בחירות כדי להגדיל את קהל הבוחרים שלהם; מסעות הצלב איפשרו לאירופאים להפיץ את הנצרות בעולם (ובעיקר לכבוש טריטוריות ולעשות קופה); ופנטזיות על מסעות בחלל ובזמן מאפשרות לנו לדמיין אפשרויות חיים אחרות ועתיד מסעיר.
ההבטחה שבסופו של המסע נהיה במקום אחר מזה שבו התחלנו מחדדת את מה שמייאש כל כך במסעות הלוויה. רשמית, המסעות האלה נועדו להביא למנוחת עולמים את קורבנות המלחמה, אבל עבור המשתתפים הרבים, המטרה העיקרית היא לכבד את זכר המתים ולתמוך במשפחות ובחברים. וכאן התחושה היא שאנחנו עומדים במקום, שלא התקדמנו לשום נקודה חדשה: הממשלה ממשיכה להתנער מאחריותה להפקרת אזרחיה, לסכן את החטופים שעדיין נמצאים בעזה, להסית נגד המשפחות שלהם וללבות את המלחמה בחזיתות חדשות. מסעות הלוויה היו אמורים לטלטל את הממשלה, אבל היא מתעניינת רק במסעות תעמולה. // דור סער־מן
