"תודֶה שאתה מקנא בי", מטיח סופרמן באויבו המושבע לקס לותר. השניים נמצאים במאבק רווי מניפולציות לכל אורכו של סרט "סופרמן" החדש, ובשיאו, כשהקרב האחרון עומד להיות מוכרע, הגיבור דורש מהנבל להודות שהוא לא מונע מאידאולוגיה או מחשבה מתוחכמת, אלא מרגש ילדותי ואנוכי. הציפייה היא שלותר יכחיש זאת, כדי שלא ייתפס כשטחי ומטופש. אבל הוא מפגין מודעות עצמית מפתיעה ועונה: "ודאי שאני מקנא". הוא מייחס את כל הישגיו — החידושים הטכנולוגיים, החברה המצליחה, הבחישות במהלכים פוליטיים וצבאיים — לצורך עז להוכיח את עצמו ולהשמיד את סופרמן כי "הגעת לכאן ממקום אחר, ומשכת את כל תשומת הלב אליך, חושף אותנו בחולשתנו וגורם לנו להיראות עלובים מולך". לותר הוא לא גבר מיושן. הוא מחובר לרגשות שלו, הוא פשוט משתמש בהם כדי לזרוע הרס.
הגרסה הקולנועית החדשה של "סופרמן", שכתב וביים ג'יימס גאן, אמורה לפתוח דף חדש ביקום הקולנועי של DC ולקבוע את הטון עבור הסרטים שיבואו אחריה. סיפורי המקור של הדמויות מוכרים היטב עוד מהקומיקס, אבל האפיון שלהן עבר מתיחת פנים כדי להתאים לימינו, ובפרט ניכרת תמונת המצב האופטימית יחסית שהסרט מבקש לצייר לגבי גברים בתרבות המערב כיום על רקע הרף הגבוה שהיא מציבה להם.
הסרט מפגיש אותנו עם סופרמן (דיוויד קורנסווט), חייזר שחי בכדור הארץ במסווה של כתב חדשות גמלוני בימים ומציל האנושות בלילות. הוא מודע למשקל הרב של כוחו, לכן הוא עושה הכל, בכל קרב, כדי להציל ולא לפגוע — לא בחפי פשע שנקלעו לסיטואציה, אבל גם לא בנבלים שבהם הוא נלחם. מולו ניצב לותר (ניקולס הולט), גאון הייטק נערץ בסגנון אלון מאסק, שאינו בוחל בדבר כדי להשיג את רצונו, מניסויים גנטיים עד תזמור פלישה של מדינה אחת לאחרת. בעודו עושה כן, לותר גם פועל להכתים את שמו של סופרמן ברבים ולהציגו כבריון שפועל ממניעים אנוכיים, לא דופק חשבון לאף מדינה או גוף רב־לאומי ובעצם מסכן חיי אדם ואת היחסים הבינלאומיים.
אבל סופרמן צריך להילחם לא רק על זהותו הציבורית, אלא גם על זהותו האישית, בינו לבין עצמו. לותר חושף בפני כולם עדות לכך שהוריו הביולוגיים של סופרמן לא שלחו אותו לכדור הארץ כדי להרבות במעשים טובים ולהגן על אנשיו, כפי שהאמין עד כה, אלא משום שקיוו שהוא ישתלט על הכדור כמנהיג חדש ומוצלח יותר מבני האדם הנחותים ממנו, ייקח לו נשים רבות ויחסל את כל מי שיעמוד בדרכו. הגילוי מערער את תפיסת העצמי של סופרמן. בסרט אחר זה היה גורם לו לחוות התקף זעם, לעשות שטויות או לברוח מהכל. אבל גם סופרמן הוא לא גבר מיושן, לכן הוא מבין שכדי לבנות את האמון שלו בעצמו ולזכות באמון האנשים מחדש, הוא חייב להתמודד עם הרגשות שלו, לקחת אחריות על המעשים שלו ולהיעזר ברשת התמיכה של הקרובים אליו.
וזה לא פשוט. סופרמן נעלב מהר כשמפקפקים בכוונותיו הטובות, גם כשזו בת זוגו לואיס, שאומרת לו שאולי הוא היה צריך לחשוב פעמיים או לפחות להודיע לממשל בארצות הברית לפני שהתערב לטובת אזרחים של מדינה אחרת שעמדה תחת מתקפה זרה. הוא מגיב באימפולסיביות ילדותית ומבהיר שהוא רק רצה לעשות את הדבר הנכון כדי שלא ייפגעו חפים מפשע. אבל כשהעניינים מסתבכים, והוא הופך למבוקש, הוא מתפתח, מנהל שיחה כנה עם לואיס, מודה שהיה פזיז והולך להסגיר את עצמו.
ההצלחות והמפלות של הגברים ב"סופרמן" עומדות ביחס ישר ליכולת שלהם להביע בגרות רגשית, להקשיב לאחרים - בעיקר לנשים - ולקחת אחריות על מעשיהם, לא רק במילים
שיחת עומק נוספת, הפעם עם אביו המאמץ, משחררת סופית את סופרמן ממשבר הזהות שאליו נקלע. האב מבהיר לו בדמעות של אהבה ודאגה, שהוא מי שהוא בזכות עצמו, לא בגלל הצהרה של הורים שלא הכיר, ואפילו לא בזכות הערכים שהוריו המאמצים הנחילו לו. הם חינכו אותו, אבל הוא זה שמחליט, ועל כך הוא כל כך גאה בו. בחיבוק גדול, סופרמן מקבל את התמיכה הרגשית שכל בן היה רוצה לקבל מאבא שלו.
סופרמן ואביו מגלמים גברים פתוחים שמחוברים לרגשות שלהם, אבל זו לא התכונה היחידה שנדרשת כדי שגברים בעמדות כוח יפעלו באופן שמיטיב עם עצמם ועם הסביבה שלהם. ההצלחות והמפלות של הגברים בסרט עומדות ביחס ישר ליכולת שלהם להביע בגרות רגשית, להקשיב לאחרים — בעיקר לנשים — ולקחת אחריות במעשיהם, לא רק במילים.
לותר הוא תמונת הראי לסופרמן, סמל לגבר עם מאפיינים של גבריות חדשה, שבכל זאת נותר רעיל: הוא מחובר לרגשות שלו, ואפילו לא מתבייש להישבר ולבכות — אבל הוא משתמש ברגשות שלו כצידוק למהלכים אנוכיים, מתעלם מכל ביקורת ושש להקריב אנשים ומשאבים כדי להשביע את הרעב שלו להכרה וכוח. גם היחס שלו לנשים מחפיר: הוא משליך לכלא אקסית שהעזה לכתוב עליו בלוג, ומתייחס לחברה שלו איב כאל אקססורי מטופש שרק עושה סלפיז כל הזמן. אבל הזלזול שלו באיב מוביל לכך שהיא זו שחושפת מידע מפליל עליו, שמופיע בכל הסלפיז הנלעגים שלה — הוכחה לכך שהיה צריך לא רק להתייחס אליה טוב יותר, אלא גם לקחת אותה יותר ברצינות.
אבל עד כמה שייצוג הגברים ב"סופרמן" מתקדם ומעודד, ייצוג הנשים בסרט עדיין מיושן ברובו. יוצאת הדופן היא לואיס ליין, שבולטת כדמות עצמאית, חכמה ויוזמת, שלמעשה מצילה את סופרמן כשהיא מצרפת אליו אנשים שיסייעו לו. מה שבולט במיוחד לגבי לואיס הוא שלא מתנהל שום שיח לגבי המגדר שלה — שום התייחסות למראה החיצוני שלה, למה שהיא לובשת או למה שהיא יכולה או לא יכולה לעשות. היא עוברת כעוד דמות, שוות ערך לגברים, שלא מצומצמת לסממנים המגדריים שלה. אבל לעומתה, מופיעה בסרט עיתונאית אחרת שמאופיינת כמחשוף מהלך ומדברת רק על הדייטים שלה. וישנן גם הוק־גירל, אחת מגיבורות העל שמסייעות לסופרמן — דמות נטולת אפיון, למעט קרירות (היא מוכנה לחסל אנשים בלי למצמץ); והמהנדסת, נבלית מרשימה בכוחה, שמשמשת מעין שפחה מעריצה של לותר ומצייתת להוראותיו גם כשהן מסכנות את חייה. אפילו איב, ששוברת את הסטריאוטיפ של בלונדינית יפה וטיפשה כשהיא מביאה למפלתו של לותר — אינה עושה זאת מטעמי מצפון, אלא מתוך רצון אנוכי בנקמה.
אם גאן כבר מבין שהגיבורים הגברים שלו צריכים להקשיב לנשים ולקחת אותן ברצינות, אולי הגיע הזמן שהוא עצמו ייקח יותר ברצינות את הגיבורות שלו. כמו בסרט, כולם ירוויחו מזה.
