הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
אלה ימים מטלטלים לדרוזים בישראל. רק לפני שבועיים, ב־25 באפריל, רגע היסטורי אחד הציף אותם התרגשות ושמחה: ישראל אפשרה ליותר מ־600 אנשי דת דרוזים מסוריה להיכנס לארץ ולהשתתף בחג נבי שועייב, העלייה לרגל השנתית לקברו של הנביא החשוב ביותר שלהם, בכפר חיטין שליד טבריה. זה לא קרה מאז הקמת המדינה. "זו היתה מחווה שהכפילה את העוצמה של החג, נתנה לו הרבה יותר משמעות", מספר ראדי נג'ם (66), לשעבר ראש המועצה המקומית בית ג'ן, שהשתתף באירוע. "הקבר הוא המקום הכי קדוש לדרוזים בעולם, אבל הביקור היה הרבה מעבר לדתי", הוא מוסיף. "זה היה איחוד משפחות: אב פגש את בתו שהתחתנה במג'דל שמס ומאז הם לא התראו, סבים פגשו נכדים, כך גם בני דודים שלא פגשו זה את זה מעולם ורק דיברו משני צדי הגבול בגבעת הצעקות. גם אני פגשתי קרובי משפחה שלא הכרתי, עם דמעות בעיניים. להרבה דרוזים יש משפחות שנתקעו משני צדי גבול שנסגר".
אחרי האופוריה באה הנפילה. בשבוע שעבר הופצה בסוריה הקלטה שבה כביכול איש דת דרוזי מקלל את הנביא מוחמד — הקלטה שאמינותה מוטלת בספק — ובעקבותיה החלה מתקפה רחבה נגד דרוזים באזור דמשק ובגולן הסורי. יותר מ־100 בני אדם נהרגו, בהם יותר מ־50 דרוזים, ועוד מאות נפצעו. בני העדה הסורים התחננו לסיוע בינלאומי, בני העדה בישראל יצאו להפגנות סוערות בצפון וגם בקיסריה וחסמו כבישים, שר הביטחון ישראל כ"ץ הזהיר מפגיעה בדרוזים שם, הצהיר כי "מחובתנו להגן עליהם" ואיים כי ישראל תגיב "בחומרה רבה", וצה"ל אכן תקף בסוריה. במקביל ישראל העבירה מזון לדרוזים שם ופינתה פצועים לישראל.
בני העדה המקומיים אמביוולנטיים לגבי כל המעורבות הישראלית בסיפור הזה. העזרה חשובה, הם אומרים, אבל החשיפה שלה עלולה לסכן את אנשי הקהילה בסוריה, ואולי אפילו את הקהילה כולה. מסע בין יישובים דרוזיים השבוע חושף את המורכבות הגדולה של המצב, את החרדה, הכאב והזעם של קהילה שסועה, שדבקה באדמה, בדת ובאנשים, ומוצאת את עצמה תלויה בפוליטיקאים וגם חוששת מהם מאוד.
פואד עטשי: "להגיד 'אוי למי שייגע בדרוזים בסוריה' - זה מביא עלינו שואה. ממתי ישראל חושפת אותנו כך? הצהרה כמו זו של כץ מוציאה אותנו משת"פים. אם רוצים לסייע, שיסייעו, למה להצהיר? When you have to shoot, shoot. Don't talk"
7 צפייה בגלריה
ראדי נג'ם בביתו בבית ג'ן. "במקום גשר לשלום נהפכנו להיות מאוימים מעצם היותנו דרוזים"
(צילום: אלעד גרשגורן)
7 צפייה בגלריה
חסון ואינעאם חסון בביתם בדלית אל־כרמל. "תחת המשטר הדיקטטורי של אסד לדרוזים בסוריה היה ביטחון", אומר חסון
(צילום: דיאנה בחור ניר)
סכנת הסימון כבוגדים, הזהירות שעומדת במבחן - וההשוואות הקשות
סוף השבוע האחרון בכרמל היה שקט ויפה, אבל בעספיא ובדלית אל־כרמל לא מצאו מנוחה. המצב בסוריה היה בערך הדבר היחידי שדיברו עליו. כמו בכל היישובים הדרוזיים גם כאן הרחובות מלאים בדגלים הצבעוניים של העדה, עוד ביטוי לגאווה הגדולה של בני הקהילה. אבל יש דברים, הם אומרים, שצריכים להיעשות בצנעה. "הדרוזים תמיד בחרו בדרך של זהירות, דיאלוג, הליכה שקטה בין הטיפות", אומר עמיד זאהר (46) מעספיא. "הסיפור שלנו אינו פשוט להסברה — הדרוזים אינם מוסלמים ואינם נוצרים, זו דת ייחודית, סגורה, ובתוך החברה שלנו שוררת סולידריות עמוקה. כל נגיעה בטס מהדהדת לכל אורכו ורוחבו, כמו שכתב שמעון אביבי בספרו 'טס נחושת' (שסוקר את מדיניות ישראל כלפי בני העדה מקום המדינה עד מלחמת ששת הימים)".
מה זה אומר?
"שכל פגיעה בדרוזי בסוריה או בלבנון נחווית עמוק גם אצל הדרוזים בגליל או בגולן".
הסולידריות הזאת היא חלק ממקור הכוח של הקהילה, אבל היא גם מחייבת זהירות. "דווקא בגללה", ממשיך זאהר, "מחאות, הצהרות תקשורתיות או אמירות של פוליטיקאים הן מסוכנות. הן עלולות לגרום לתסיסה ולהעמיד את אחינו שמעבר לגבול בסכנה ממשית".
גם המחאות שלכם מסוכנות?
"זה מורכב. מצד אחד זו התחושה של אנשים, הם רצו להפגין, מצד אחר כשיש מתח עדתי בסוריה ואנשים נטבחים זו בעיה לדעתי להחצין את הקריאה לסיוע של ישראל, צריך להיזהר כדי לשמור עליהם. אנחנו לא רוצים להזיק לאנשים מעבר לגבול. כך שההליכה שלנו בין הטיפות עומדת כעת למבחן, בטח בעידן שבו כל דבר מצולם ומשותף ברשתות החברתיות. זה שהגענו לצורך להפגין זה כבר כישלון. אם החברה הישראלית מעריכה חיי אדם ורואה בנו בעלי ברית, לא צריך להגיע להפגנות. וזה גם אינטרס ישראלי, לסייע לדרוזים שיהיו חיץ".
קרוב משפחתו פואד עטשי (54), שגדל בעספיא וכעת הגיע לביקור מביתו בניו ג'רזי, מחדד את הסכנה במילים חריפות. "אנחנו עם שמאמין שאיפה שאתה נולד — אתה נאמן למדינה שבה נולדת, ולאדמה שלך. זה בדנ"א שלנו, בדת שלנו. אתה לא נאמן לממשל מסוים", הוא מסביר. "ועכשיו להגיד 'אוי למי שייגע בדרוזים בסוריה' — זה מביא עלינו שואה, זה להמר עלינו. ממתי ישראל חושפת אותנו עד כדי כך?".
מה הסכנה?
"בעיניים של סורי זה הופך את הדרוזים לבוגדים בסוריה, זה הופך כל ילד בן שנה בסוריה לבוגד. גם כך אנחנו משרתים כאן בצבא ובעיני הערבים אנחנו האויבים, אז עכשיו עוד יותר. הצהרה כמו זו של כץ מוציאה אותנו משת"פים".
זה בא מתוך רצון לסייע.
"אז שיסייעו. אם אתה רוצה לעשות, למה להצהיר? When you have to shoot, shoot. Don't talk. גם בלי שתצהיר שונאים אותנו".
הסולידריות בין הדרוזים הפזורים באזור היתה במשך שנים מקור לאופטימיות. בני העדה, ולא רק הם, נהגו לדבר על עצמם כ"גשר לשלום", כמי שיכולים לחבר בין מדינות אויבות. רק לפני שבועיים המונח הזה הופיע שוב, כשאיש התקשורת רביע באדר, מנכ"ל רדיו צפון, כתב בהתרגשות על העלייה לרגל של אנשי הדת מסוריה. "ועכשיו במקום גשר לשלום נהפכנו להיות מאוימים מעצם היותנו דרוזים", אומר ראדי נג'ם מבית ג'ן. "זה מטורף. הרי אין לנו שום תביעות טריטוריאליות, ובכל זאת נהפכנו להיות נרדפים. לעם היהודי לא צריך להזכיר מה זה גזירת שפמים ומתקפות אלימות".
ההשוואה הזאת חזרה בלא מעט שיחות עם דרוזים השבוע. גם ההשוואה ל־7 באוקטובר. "הסרטונים מסוריה קשים, לראות אנשים קופצים ורוקדים על גופות של דרוזים, גוזרים שפמים, זה נורא. יש שם שואה שקטה", אומר מרואן ג'אבר (16) מדלית אל־כרמל. הוא כוכב רשת במגזר, וכשהחלו האירועים האחרונים בסוריה פרסם סרטונים ברשתות החברתיות וגם דרך תאגיד השידור כאן, כדי להשמיע את זעקתם של הדרוזים כאן על הנעשה שם. "דרוזים בסוריה פנו אליי וביקשו שאעזור להם", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "הם אחים שלנו, אנחנו צריכים לעשות הכל למענם. אז עשיתי סרטון שהסביר את העניין עם ההקלטה המזויפת שהתחילה הכל, וגם סרטון עם כאן שקיבל 300 אלף צפיות. בתקשורת הישראלית בהתחלה לא התייחסו בכלל לנושא". לצד תיאור האירועים, הקריאה של ג'אבר בסרטונים היתה ממוקדת ומפורשת: "אני דורש מישראל — תתעוררו, תעזרו עכשיו. הקהילה שלנו נלחמת על החיים שלה".
צילום: שרון צור
ד"ר סלים בריק: "כל הזמן יש הסתה נגד הדרוזים, הם מואשמים לא רק בכפירה אלא גם בתמיכה בישראל ובאג'נדה ישראלית, וזה נובע גם מכך שדרוזים משרתים בצה"ל, זה המקור לבעייתיות הזאת"
7 צפייה בגלריה
רסמיה בריק עם ילדיה סלווה וג'ד, בביתה במג'דל שמס. "אמא בוכה, המצב בסוריה משפיע על הבריאות שלה", אומר בריק
(צילום: אפי שריר)
7 צפייה בגלריה
עוסמאת וסלווה חסון בביתם בדלית אל־כרמל. "הלוואי שיביאו פועלים דרוזים מסוריה לארץ, זה יהיה טוב לכולם", אומר חסון
(צילום: נחום סגל)
החשש להיכחד, ההגנה של אסד - וגלגול הנשמות שקושר גורל משותף
גם האיום הזה חוזר שוב ושוב בשיחות; הדרוזים מדגישים כמה הוא ממשי. מתוך כ־1.3 מיליון דרוזים, יותר מ־700 אלף חיים בסוריה, יותר מ־150 אלף בישראל (ויש עוד כ־350 אלף בלבנון, וקהילות קטנות יותר גם בירדן, באירופה, בצפון ובדרום אמריקה ואפילו באוסטרליה). "אנחנו מיעוט, חשוב לנו לשמור על העדה, אסור לנו להתבולל, והאסלאם תמיד רדף אותנו", אומרת אינעאם חסון (55), עובדת חברת חשמל מדלית אל־כרמל. "במזרח התיכון ובעולם אנחנו כלום, כך שאם פוגעים בדרוזים בסוריה — זה אומר שניכחד. כמו שכואב לכם מה שקורה בארצות הברית ובאירופה עם האנטישמיות — מה שקורה מעבר לגבול כואב לנו. אני אמא ללוחמים, יש לי שני בנים קצינים בקבע, אבא שלי כמאל מנצור חתן פרס ישראל והיה יועץ לנשיאי המדינה, סבא שלי המוכתר היה מחביא את אבא חושי שלא ירדפו אחריו. כישראלית אני מצפה שיעזרו לעם שלי שמעבר לגבול. לא יכול להיות שהמדינה לא תתערב. זה גם win-win לישראל, כי הדרוזים יושבים על הגבול — אם עוזרים לדרוזים, דאעש וכל האיראנים והשיעים לא יתקרבו לפה".
בעלה חסון חסון (62) הוא תא"ל במיל', שירת בין השאר במטה ללוחמה בטרור, היה המזכיר הצבאי לנשיא המדינה בימי שמעון פרס ורובי ריבלין וכיום הוא איש עסקים. הוא מספק את הזווית הגיאו־פוליטית: "זה פרדוקס, אבל תחת המשטר הדיקטטורי של אסד לדרוזים בסוריה היה ביטחון, הוא היה חילוני אז היה חופש דת. אבל המשטר החדש מתנהל לפי השריעה, הדין האסלאמי המיליטנטי שאומר 'או שאתה מתאסלם או שאין לך זכות קיום פה'. לוואקום שנוצר אחרי נפילת משטר אסד נכנסו הג'יהאדיסטים, מבוססי דאעש".
איך אפשר להגן על הדרוזים במצב כזה?
"כל עוד זה המשטר הפתרון הוא לבנות אוטונומיה גם לדרוזים וגם לכורדים, שהדרוזים לא יהיו חריגים".
עד שזה יקרה, הדרוזים בישראל מחפשים דרכים לעזור, ויש התארגנויות אזרחיות שמרכזת הקרן לידידות, שכבר העבירה לסוריה חבילות מזון וציוד רפואי ואחר. זה המשך לסיוע שחלק מהמקומיים שולחים אל מעבר לגבול באופן קבוע. סלווה חסון (68), מורה לערבית לשעבר מדלית אל־כרמל, למשל, שומרת על קשר שוטף עם בני משפחתה בסוריה. "לפעמים אני שולחת להם כסף, אני מדברת איתם כל יום בווטסאפ, אני לא יכולה בלעדיהם", היא מספרת. אבא שלה הגיע לישראל ב־1947 כדי לעבוד, אמה הצטרפה, ואחרי הקמת המדינה האב התגייס לצה"ל ונהרג. ומאז המשפחה שלהם כאן, אבל קרוביהם שם. "מצבם שם על הפנים. אין להם כסף, בקושי יש מים, יש חשמל רק שש שעות ביום, והם פוחדים. אגרו אוכל בבית, אוכלים זיתים, פיתה ולפעמים גבינה, אם יש. הבדואים שבשכונה לידם עושים להם בעיות, זורקים רימונים".
"אנחנו שולחים לשם כמה דולרים שיכולים כל חודש, תלוי במצב שלנו", מוסיף בעלה עוסאמת חסון (77), שהיה נהג מונית עד פרישתו. "בשבילם הקצת הזה זה המון, כי המצב שם כל כך רע, אין להם ממה לאכול, בקושי חיים". הוא דור שלישי בדלית אל־כרמל, ומאמין שהחיבור לדרוזים שם יכול להתגלגל לכיוונים מפתיעים. "אנשי השטחים הרי כבר לא יעבדו פה, אז הלוואי שיביאו פועלים דרוזים מסוריה לארץ, זה יהיה טוב לכולם. הם לא יודעים איך אנחנו חיים פה, כמה מכבדים אותנו".
והוא מוסיף עוד זווית לחיבור הקהילתי, שגם היא עלתה בלא מעט שיחות: גלגול הנשמות, מעיקרי הדת. "עכשיו אני אמות פה — ואני איוולד שם, או שמישהו משם ייוולד פה. זה בסך הכל להחליף חולצה אצלנו. אבא שלי מת פה ונולד מחדש בסאג'ור (יישוב סמוך לכרמיאל), פגשתי אותו כילד. יש הרבה דברים כאלו אצלנו. אז יש לכולנו אותו גורל".
אינעאם חסון: "במזרח התיכון ובעולם אנחנו כלום, כך שאם פוגעים בדרוזים בסוריה - זה אומר שניכחד. לא יכול להיות שהמדינה לא תתערב. זה גם win-win לישראל, כי הדרוזים יושבים על הגבול - אם עוזרים לדרוזים, דאעש וכל האיראנים והשיעים לא יתקרבו לפה"
7 צפייה בגלריה
אנשי דת דרוזים שהגיעו לביקור היסטורי בישראל מציינים את חג נבי שועייב בקברו, לפני כשבועיים. "המחווה הזאת של ישראל העניקה לחג משמעות מיוחדת, ואיפשרה איחוד משפחות", אומר ראדי נג'ם
(צילום: Getty Images)
7 צפייה בגלריה
ממראות הטבח בדרוזים בשבוע שעבר. הקלטה מבושלת הובילת לאלימות ממושכת, עם יותר מ־100 הרוגים ומאות פצועים
(צילום: Ghaith Alsayed/AP)
7 צפייה בגלריה
הפגנת הדרוזים בצומת עמיעד, ביום העצמאות. "זה שהגענו לצורך להפגין זה כבר כישלון. אם החברה הישראלית מעריכה חיי אדם ורואה בנו בעלי ברית, לא צריך להגיע להפגנות", אומר עמיד זאהר
(צילום: ירון סקג׳יו)
בעיית השירות בצה"ל, הצורך בלחץ דיפלומטי - וההקצנה הדתית שמעוררת חששות
בבית משפחת בריק, אולי הבית שיושב בנקודה הגבוהה בישראל — הגבוה ביותר במג'דל שמס — הגורל הזה מורגש באופן פיזי ממש. "אם את נותנת למחשבות להשתלט אי אפשר לתפקד. בהתחלת ההתקפות על הדרוזים בסוריה לא ישנתי. אין סרטון אחד של מה שהם עושים שהצלחתי לראות עד הסוף", מספרת סלווה בריק (56), מטפלת בקשישים ובעלת עסק לשליחויות. היא חיה כאן עם אמה רסמיה (76), ובבית אני פוגשת גם את האח ג'ד, דוקטור לאנתרופולוגיה בוונקובר שהגיע לביקור. "אמא בוכה, המצב בסוריה משפיע על הבריאות שלה", הוא מספר.
רסמיה נולדה בג'ארמנה שליד דמשק, ביקרה במג'דל שמס בגיל 15 ואז כבר התחתנה עם תושב המקום ונשארה. כשישראל כבשה את הגולן היא נותקה ממשפחתה שבסוריה. ג'ד מראה לי מחלון הבית את מגרש הכדורגל שבו, בקיץ שעבר, 12 ילדים נהרגו מרקטה של חזבאללה; שניים מהם, פג'ר ליית אבו סאלח וחאזם אכרם אבו סאלח, קרובי משפחה של הבריקים. בכיוון אחר הוא מצביע על גבעת הצעקות, שבה קרובים וחברים יכולים לעמוד משני צדי הגבול, לראות זה את זה ולדבר; בעבר זה היה ערוץ התקשורת העיקרי, מאז הופעת הרשתות החברתיות הוא פחת משמעותית, אבל השבוע שוב הגיעו אליה אנשים.
הדברים ששומעים שם לא פעם קשים. "המשטר היה אכזרי ורדף את המשפחה שלי", מספר סלים, בן נוסף של רסמיה. "אמא היתה מבודדת כאן, בלי אף אחד מהצד שלה. היא ניסתה להסתיר מאיתנו מה היא מרגישה, אבל כשהייתי מתעורר בלילה ראיתי אותה יושבת ובוכה מגעגועים ודאגה. אח שלה נחשד בשיתוף פעולה עם ישראל וישב 16 שנה באחד מבתי הכלא האכזריים ביותר בסוריה. שבעה בני משפחה הוצאו להורג מאותה סיבה. גם את אבא שלי כלאו, הוא עבר עינויים".
סלים (59), שחי כיום בכרמיאל, בקיא לא רק בהיסטוריה המשפחתית — הוא דוקטור למדע המדינה שמתמקד בין השאר בחברה הדרוזית, והוא אחד החוקרים המובילים בנושא. לרוב הוא עוסק בדרוזים בישראל, אבל כעת מטבע הדברים הוא עוקב מקרוב גם אחרי הנעשה בסוריה. "המשפחות של אחים של אמא שלי חיות בא־סווידא ובג'ארמנה, איפה שכל הבלגן. יש בסוריה כל מיני קבוצות רדיקליות ג'יהאדיסטיות שמסיתות נגד הדרוזים, טוענות שהם כופרים ומסיתים נגד הנביא מוחמד. עכשיו התפרסם איזה קטע שכל אחד יכול לראות שהוא מבושל ולא אמיתי, עם כאילו קללות נגד מוחמד — כדי להתנכל המציאו משהו שמשלהב את ההמונים, אבל כל הזמן יש הסתה נגד הדרוזים, הם מואשמים לא רק בכפירה אלא גם בתמיכה בישראל ובאג'נדה ישראלית, וזה נובע גם מכך שדרוזים משרתים בצבא, זה המקור לבעייתיות הזאת".
ועכשיו למורכבות הזאת נכנסים ניסיונות הסיוע של ישראל לדרוזים בסוריה, וההצהרות כאן. נוקטים עמדה מפורשת.
"טוב שנוקטים עמדה, לא טוב שבצורה פומבית. צריך לעשות יותר ולדבר פחות. פוליטיקה, כמו שאת יודעת, נוטים לעשות הפוך. במקרה של הממשלה הזאת, למרות שאני מתנגד לה, היא אכן עושה. אנחנו מצפים ממדינה שאנחנו מתים למענה שתשמור על האחים שלנו, אבל עדיף שיורידו את הטון".
מה צריך לעשות?
"הדבר המיידי הוא ליצור הרתעה בצד הסורי, ולהעביר מסר שלא נסבול שום פגיעה במיעוטים. כלומר גם להמשיך לתקוף ריכוזי דאעש, וגם, באופן נרחב יותר, להפעיל את כל המנופים הכלכליים והדיפלומטים כדי להעביר את המסר שפגיעה במיעוטים היא בלתי נסבלת. המשטר הסורי החדש רוצה תמיכה מאירופה ומארצות הברית, ורוצה הסרה של הסנקציות שהוטלו על המדינה בימי אסד, אז המסר צריך להיות — רוצים תמיכה, עזרה והסרת הסנקציות? תראו לנו שאתם מונעים פגיעה במיעוטים. אני אשמח שהסנקציות ירדו, זה ישפר את המצב הכלכלי, אבל חשוב שזה יהיה כרוך במאמץ מסיבי להגנה על מיעוטים. צריך להפסיק את העלמת העין שהיתה עד היום. ברגע שג'ולאני (אחמד א־שרע, מנהיג סוריה) יבין שהמבחן הקבוע שלו הוא היחס למיעוטים, הוא יתאפס. ודבר נוסף שצריך לעשות הוא כאמור להוריד פרופיל. ישראל עושה דברים חשובים, טובים, אכפת לה ואנחנו מעריכים את זה, אבל כמה שיותר בשקט, כדי לגרום פחות נזק לדרוזים בצד השני. מדובר בדיני נפשות פה".
כדי להבטיח ביטחון בטווח הארוך ד"ר בריק מדגיש את הצורך ב"ייצוב המשטר הסורי ומענה לבעיות הכלכליות. טורקיה דומיננטית שם, היא הספונסר, המגן, שומר הראש של המשטר הזה, זו הבעיה אבל היא יכולה גם להיות כתובת משמעותית בנושא. צריך, דרך האמריקאים או האירופים, להגיע איתה להבנות בכל מה שנוגע לשמירה על מיעוטים".
בניגוד לחסון חסון, הוא לא חושב שאוטונומיות הן הפתרון: "השיח של פדרציות לא על הפרק, כי יש פה משחק של מדינות גדולות שבו לכולם יש אינטרס לשמור על סוריה כמדינה קוהרנטית, לא לפרק אותה, כי זה לא יוביל לטוב. עדיף לדבר על הגמוניה של המשטר הסורי על כל השטח שלו. היעדר השלטון זו הסכנה הכי גדולה, חד־משמעית".
בינתיים הוא מקווה שייושם הסכם בין המשטר הסורי לדרוזים שמבטיח שיטור מקומי של בני העדה, וגם בשביל זה, הוא מדגיש, "צריך שקט. להוריד פרופיל".
"קשה מאוד להיות דרוזי בסוריה עכשיו", הוא אומר. ובכלל, קשה להיות סורי עכשיו. "משפחת אסד ריסקה את המדינה. יש עוני גדול — התמ"ג הוא 350 דולר לנפש, לעומת 55 אלף דולר בישראל — חשמל מתנתק, מערכות קורסות. ועוני גדול גורר אלימות".
לאן כל זה הולך? בריק מנסה להסתכל על התמונה הגדולה. הוא כותב בשנים האחרונות ספר על הדרוזים, ומציין שתי נקודות שמוסיפות לקושי של בני העדה. האחת היא היותם "מיעוט גבול" — מיעוטי גבול הם מי שיושבים סמוך לגבולות ומפוזרים בין כמה מדינות. "זה מחליש אותם, למרות הסולידריות הגבוהה". הנקודה השנייה היא העובדה שבעיני האסלאם הרדיקלי הדרוזים נחשבים כופרים, כמו זרמים אחרים שיצאו מתוך האסלאם, "ויש תפיסה שלפיה חובה להרוג את הכופרים". ולרקע הזה מתחברת העובדה ש"בעולם הערבי לא צמחה מדינה מודרנית, יש 'מדינות משטרים' ששומרות יותר על המשטרים מאשר על המדינה. לכן ההקצנה הדתית במזרח התיכון לא תחלוף מהר. אז לצערי אני לא כל כך אופטימי".
