רגע לפני סוף 2025, איבדנו את רוב ריינר. מוזר לכתוב את סיכום השנה בקולנוע מיד אחרי הבשורה על מותו, הירצחו, של אחד הבמאים הגדולים של סוף המאה הקודמת, של מי שרצף הסרטים שלו בשנות השמונים עיצב את התבגרותו של דור שלם — "ספיינאל טאפ", "רומן על בטוח", "אני והחבר'ה", "הנסיכה הקסומה", "כשהארי פגש את סאלי", "מיזרי" ו"בחורים טובים", שבעה סרטים שביים בשבע שנים. 2025, שגם ככה לא היתה שנה שמחה, נגמרה בהלם וטרגדיה. זו היתה שנה שבה איבדנו גם את דיוויד לינץ', ג'ין הקמן, רוברט רדפורד, דיאן קיטון וטום סטופארד, כולם אגדות קולנוע, כולם נחים כעת על משכבם בשלום ולא צריכים לקרוא על זה שהתופעה התרבותית הכי מצליחה השנה היתה סרטי אנימציה על שדים וציידיהם.
האנימה שולטת
הנה הם באים, השדים
הסרט הכי קופתי השנה היה "Ne Zha 2" — סרט אנימציה סיני שמוביל את טבלת ההכנסות הגלובליות עם 1.9 מיליארד דולר, כמעט כולם ממכירות כרטיסים בסין עצמה. הוא כמעט שלא הוקרן מחוץ לה, מפיקיו לא שלחו אותו לאוסקרים, הוא לא נמכר לאף שירות סטרימינג, אבל בסין הוא היה להיט, ובסין יש הרבה מאוד צופים.
הסרט הנצפה ביותר השנה היה "ציידות השדים של הקיי־פופ" — סרט אנימציה אמריקאי־קוריאני שעלה בנטפליקס ביוני ובתוך שלושה חודשים נהפך לסרט הנצפה ביותר בתולדות שירות הסטרימינג, עם 325 מיליון צפיות (נכון ליום שני השבוע. המספר רק עולה ועולה).
הסרט המצליח ביותר השנה ביפן היה "Demon Slayer: טירת האינסוף", שהוא גם הסרט השישי הכי קופתי השנה בעולם והסרט הזר הכי מצליח בבתי הקולנוע באמריקה.
אלה שלושה סרטי אנימציה, ולא סתם סרטי אנימציה, אלא כאלה שמבוססים על אנימה, הסוגה התרבותית היפנית שחרגה כבר מגבולות המזרח הרחוק וגם במערב קנתה לה מעריצים, גם אם לא בהיקפים דומים לאלה במזרח. ויש עוד מכנה משותף לשלושת הסרטים האלה: שדים ורוחות. שלושתם מבוססים על מיתולוגיות אסייתיות, שבהן שדים מסתובבים בעולם ועושים מעשי זדון, וציידי שדים צריכים לחסל אותם ("נה ז'ה" הסיני הוא השד בעצמו, רוח שמתגלגלת לגוף של ילד כבר שני סרטים ברציפות). הדמויות האלה הן חלק בלתי נפרד מהתרבות האסייתית, והסרטים האחרונים הם המשך של עשרות יצירות שעוסקות בהן. אבל עכשיו השדים פרצו מערבה. צריך להבין למה.
הקולנוע ההוליוודי הפיץ תפיסת עולם פרוטסטנטית, אבל כעת האימפריה האמריקאית נחלשת והקולנוע שלה מאבד את אחיזתו כמשפיע ביותר בעולם. את הוואקום ממלאים סרטי המנגה והאנימה, שמלמדים אותנו שיעור בעולם רוחני אחר
קודם כל, בגלל הקהל הצעיר במערב. עבור נערים שגדלו על סרטי האנימציה של דיסני ופיקסאר, האנימה היא השלב המתבקש הבא. תואר שני באנימציה שאינה ילדותית. זה לא רק האמנות עצמה, שנראית אחרת. סרטי האנימציה האמריקאיים, יפים ומרגשים ככל שיהיו, הם צפויים ונוסחתיים. האסייתיים, ובעיקר היפניים, הם בדיוק ההפך — לחלוטין לא נוסחתיים, מאוד לא צפויים (בעיקר בשאלה מי יחיה ומי ימות), ומייצגים עולם ערכי שונה מזה שעליו הוליווד מחנכת את צופיה כל השנים. בסרטי אנימציה יפניים וסיניים הטוב לא תמיד ינצח, והרע לא תמיד יהיה רע. עד כה רק היוצר הייאו מיאזאקי ("השכן הקסום שלי טוטורו", "המסע המופלא" ועוד רבים) הצליח להביא את זה אלינו, לפרוץ מיפן ולהיהפך לכוכב בינלאומי, עם הצלחה קופתית יחסית וגם שני אוסקרים. אבל הסרטים שלו הם לא המשכים של המנגה, תת־ז'אנר מלא אקשן, אלימות ולעתים אף סקס, שגורף ספרי קומיקס, משחקי מחשב, סדרות וסרטים. ההצלחות של השנה החולפת לגמרי שם, לא תמצאו בהן שום שכן קסום.
בקיץ האחרון ביקרתי ביפן (כמו לא מעט ישראלים, מתברר), ושם, בסיור שעסק בהיסטוריה של טוקיו העתיקה מימי השוגונים, המדריך המקומי ביקש להסביר לנו, התיירים, איך יפן נהפכה מארץ של סמוראים ושוגונים ל"אי הפוקימון". לדבריו, יפן איבדה את המסורת שלה; בעבר רוחות ושדים היו חלק בלתי נפרד מהמציאות, מהיומיום, אבל החיים נהיו מודרניים וחילוניים, עולמות הרוח נדחקו והודחקו, ואת הבעבוע של כל זה אפשר לראות במופעים החדשים שלהם, בדמות פוקימונים ושדים שמסתתרים בעולם המודרני. ההגדרה של יפן העכשווית כאי הפוקימונים נהדרת, ובעצם אומרת שמסורת ואמונה לא באמת נעלמות, הן רק משנות צורה. בעבר המאמינים הדליקו קטורת כדי להיטהר מהרוחות הרעות, היום הם לוכדים אותן באפליקציות. מי שהיטיבה לתאר זאת היא הבמאית קלואי ז'או, ילידת סין, שזכתה באוסקר על סרטה "ארץ נוודים" וביימה השנה את "המנט" (בישראל בחודש הבא), סרט יפהפה על וויליאם שייקספיר. בריאיון לפודקאסט של "הניו יורקר" החודש היא סיפרה שהקימה אולפן הפקות שיעבד חוברות מנגה לסרטי קולנוע. המראיין (כמו המאזינים) הופתע, וז'או הסבירה שהמנגה מבוססת על רעיונות מתורת השינטו־בודהיזם היפנית, שרואה בכל חפץ בעולם כזה שמכיל בתוכו רוח. העולם מלא רוחות; פעם התרבות שתיארה את הרוחות האלה הורכבה מכתבי קודש במקדשים, בהייקו ובבושידו, כיום זו תרבות הפוקימונים ו"ציידות השדים של הקיי־פופ".
או במילים אחרות: הקולנוע ההוליוודי הפיץ תפיסת עולם פרוטסטנטית. אבל כעת, כשהאימפריה האמריקאית נחלשת והקולנוע שלה מאבד את אחיזתו כמשפיע ביותר בעולם, סרטי המנגה והאנימה ממלאים את הוואקום, זוכים להצלחות ענק ומלמדים אותנו בעקיפין שיעור בעולם רוחני אחר. הוא אפל, הוא אלים, אבל כדרכם של היפנים — הוא גם מאוד חמוד.
2 צפייה בגלריה
"קרב רודף קרב". שישה מהסרטים הטובים השנה הם של וורנר או של נטפליקס
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
וורנר ונטפליקס
פשוט לתת ליוצרים לעבוד
בשבוע שעבר הכותרות געשו סביב הידיעה שנטפליקס עומדת לקנות את אולפני וורנר ביותר מ־80 מיליארד דולר. לא ברור מתי זה יקרה, אם בכלל, כי במקביל גם אולפני פרמאונט מנסים לקנות את וורנר בעזרת כסף סעודי וקטארי. אבל המשמעויות האפשריות כבר הסעירו את התעשייה ואת פרשניה: האם נטפליקס תחסל את HBO (שבחודש הבא אמורה להגיע סוף סוף לישראל)? האם נטפליקס, שממעטת להפיץ את סרטיה בבתי הקולנוע ונלחמת ברשתות הקולנוע הגדולות בעולם, תפסיק בהדרגה להפיץ גם את סרטי וורנר באולמות? האם הסרטים הבאים מעולמות של סופרמן, באטמן והארי פוטר יוקרנו רק בסטרימינג? האם אולפני וורנר ישמרו על עצמאותם? ובקיצור — איך ייראה עתיד הקולנוע אחרי עסקה כזאת?
לצד השאלות האלה, אפשר פשוט להסתכל על השנה החולפת. שישה מעשרת הסרטים הכי טובים שהופצו השנה הם של וורנר או של נטפליקס. בלי קשר למיזוג האפשרי, 2025 היתה מצוינת לשתי החברות. "קרב רודף קרב" של פול תומאס אנדרסון, "חוטאים" של ראיין קוגלר ו"שעת הנעלמים" של זאק קרגר יוזכרו בשבועות הקרובים כעדות להימורים הנכונים של מנהלי וורנר על יוצרים מסקרנים ועל תסריטים מקוריים. לקופה של האולפנים אין צורך לדאוג, "מיינקראפט: הסרט" (הסרט הכי קופתי השנה בארצות הברית) ו"סופרמן" (מקום שלישי) מילאו אותה היטב. וגם נטפליקס שיחקה יפה השנה. היא אומנם חוטפת המון ביקורת מהתקשורת ומהמנויים על כך שאין מה לראות אצלה, אבל בחודשיים האחרונים היא הפציצה עם "חלומות רכבת" של קלינט בנטלי, "ג'יי קלי" של נואה באומבך ו"פרנקנשטיין" של גיירמו דל טורו (ואני מוסיף לרשימה גם את "רצח כתוב היטב: התעורר, איש מת" של ריאן ג'ונסון). כולם סרטים של במאים בעלי שם וחזון — וחזון יקר — מהסוג ששמענו שוב ושוב שהוליווד כבר לא מייצרת. אז הנה, השנה האוטרים האמריקאים עשו יותר סרטים מגיבורי העל של מארוול, שדי נעלמו מהשטח.
כשמסתכלים על ההיסטוריה של וורנר, ושל אולפני הוליווד בכלל, מגלים שב־60 השנה האחרונות הם התגלגלו ללא מעט ידיים משונות. זוכרים שקוקה־קולה קנתה את קולומביה וחברת הוויסקי סיגרם קנתה את יוניברסל? שטד טרנר קנה את וורנר ורופרט מרדוק את פוקס? הבעלים הנוכחיים של וורנר, תאגיד הכבלים דיסקברי, ממש לא יודע איך להתנהל עם החברה, אבל לפחות הוא העניק למנהלי האולפנים חופש פעולה ויצירתיות, וקיבלנו סרטים שייזכרו לדורות. לכן, כשמגיעים למיזוגים ורכישות כל מה שצריך לקוות לו הוא שיאפשרו למנהלים לעבוד, ושאלה ימשיכו לעשות סרטים טובים.
הקולנוע הנורבגי
מפלצות ופרסים
איך קורה שפתאום מדינה נהפכת לשם החם בזירה הקולנועית הבינלאומית? בשנות התשעים, למשל, העולם גילה את הקולנוע האיראני, והצלחה של סרט אחד עוררה תיאבון לסרטים נוספים. בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים היה רגע קסום שבו ישראל היתה הדבר הגדול בעולם הארט־האוס, בזכות "בופור", "ביקור התזמורת", "ואלס עם בשיר" ו"הערת שוליים", שעשו חיל בפסטיבלים הגדולים.
ועכשיו הגיע תורה של נורבגיה. אם אתם חובבי קולנוע, נסו להיזכר בסרטים נורבגיים מפורסמים. ההוא שעולה לכם בראש עכשיו? הוא שבדי. או דני. אבל יהיה לכם קשה מאוד להגיע לנורבגי. התעשייה שם התמחתה בעיקר בסרטי אסונות ומפלצות, שהתבססו על פחדים פולקלוריסטיים מיצורים מיתולוגיים שחיים בהרים. ואז בא במאי אחד, יואכים טרייר, עם סרט אחד, "האדם הגרוע בעולם", והכל השתנה. בתוך שנה שלושה פרסים מרכזיים בשלושה פסטיבלים מרכזיים הוענקו לסרטים נורבגיים: פרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן 2024 ל"ארמנד" של הלפדן אולמן טונדל (הנכד של אינגמר ברגמן וליב אולמן); פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין השנה ל"חלומות" של דאג יוהאן האוגרוד; והפרס הגדול בפסטיבל קאן ל"ערך סנטימנטלי" של אותו יואכים טרייר, שעתיד להיות מועמד בכיר במרוץ לאוסקר. זאת ועוד: אחד הסרטים המצליחים באחרונה בנטפליקס הוא סרט המפלצות "טרול 2" של רואר אוטוג, ואת "טרון: ארס" (הפקה של דיסני) ביים הנורבגי יואכים רונינג.
לפני יותר מ־20 שנה, בעידן הזהב של הקולנוע הדני, יוצרים בישראל ניסו ללמוד משהו מההצלחה ההיא, להבין איך מדינה עם מעט תושבים ושפה ייחודית יכולה לייצר להיטים קולנועיים ולקטוף פרסים. הניסוי הצליח, והקולנוע הישראלי שגשג. עכשיו הגיע הזמן לפענח את סוד הקסם של הקולנוע הנורבגי, לזהות את המנוע להצלחתו. כשיגיע למשרד התרבות שר שרוצה שהיוצרים הישראלים יזכו להצלחה מקומית וגם בינלאומית, כדאי לו להסתכל על נורבגיה. מעניין מי יהיה הבמאי הישראלי שיוכל לפתוח את הסכר לכל השאר.
