ספייק בן ה־12 משוחח עם חייל שבדי, שהרגע עזר לו ולאמו לשרוד עוד מתקפת זומבים. החייל הגיע לבריטניה כשהספינה שלו התנגשה בסלעים ושקעה. היא חלק מצי אירופי של ספינות שמשייטות סביב המדינה דרך קבע כדי לוודא שהסגר עליה נשמר ושאף אחד לא מנסה לעזוב את הממלכה מוכת הנגיף שהופך אנשים למפלצות אלימות. "אז מה, יבואו לחלץ אותך עכשיו?", שואל הנער, "לא. לא הבנת?", משיב לו החייל, "אין אפשרות לצאת מכאן, ברגע שדרכת על האי, זה לא משנה אם הגעת מפה או שנכנסת לכאן, זהו". כאלה הם החיים בבריטניה של "28 שנים אחרי", הסרט החדש בסדרת סרטי הזומבים של דני בויל ואלכס גרלנד, שמשמש מעין משל תוכחה על הברקזיט, אזהרה מפני מה שקורה למדינה שנקלעת למשבר כשהיא מבודדת מהעולם.
ספייק, גיבור הסרט, גדל בקהילה מבודדת, שאוסרת על חבריה לתקשר עם כל אדם חיצוני, וחיה באי בתנאים ספרטניים: הנערים מחונכים למלא תפקידי תחזוקה, חקלאות, חינוך או ציד — המקבילה המקומית לחיילים. הציידים מסיירים ביערות ובשדות רחבי הידיים כשהם חמושים, צדים נגועים ומאתרים ציוד נטוש שניתן ללקט, מה שמקנה להם מעמד של גיבורים בקהילה.
ספייק חש גאווה כשהוא יוצא לראשונה עם אביו לצוד, אבל כשהוא נתקל במציאות המורכבת והאכזרית שמחוץ לחומות הקהילה, מתעוררים בו ספקות לגבי הכללים הנוקשים והפשטניים שהוא חונך לקיים. כך למשל, הנגועים הראשונים שהוא פוגש הם משפחה איטית במיוחד, שחבריה זוחלים על גחונם ביער ואוכלים תולעים. אף שברור כי הם לא מהווים סכנה גדולה להם או לקהילה שלהם, אביו של ספייק מורה לו לירות בהם רק כדי להתאמן ולהוכיח את עצמו.
ספייק מבולבל. הוא חונך להאמין שהציד חשוב להגנה על הקהילה מפני הנגועים, אבל בפועל הוא נדרש לחסל יצורים חלשים שאינם מהווים סכנה גדולה. בהמשך הוא מגלה שהנגועים שכן מהווים איום ממשי רחוקים מהקהילה ולא מתעניינים בה כלל, כך שהציד הוא בעצם ספורט אתגרי שמסכן חיים שלא לצורך. הוא אפילו משיג את המטרה ההפוכה מזו שבשמה יצאו לדרך: השוטטות של ספייק ואביו מובילה אותם אל נגועים חזקים ומהירים במיוחד, ואחד מהם רודף אחריהם כמעט עד שער הקהילה.
אבל לקהילה אין שום מושג מה קורה — מבחינת חבריה, הגיבורים חזרו הביתה, אחרי ששוב הצילו אותם מאימת החוץ. הציידים זוכים לחגיגה גדולה עם חזרתם. אבא של ספייק מתאר לנוכחים את הציד כהרפתקה מסמרת שיער ומפריז בשבחים על האומץ שהפגין בנו מול הנגועים. בפועל, ספייק פחד מאוד, ובקושי הצליח לפגוע במשהו. בחלק ניכר מהמסע שלהם השניים בילו במחבוא, והוא הסתיים, כאמור, במנוסה מבועתת. אבל ההסתייגויות של ספייק נבלעות בשאגות ההתלהבות של החוגגים.
ספייק מגלה שציד הנגועים אינו התגוננות הכרחית, אלא בעצם ספורט אתגרי שמסכן חיים שלא לצורך. הוא אפילו מעורר סכנה, כי השוטטות מושכת תשומת לב של נגועים שרודפים אחריהם כמעט עד הבית
מה ששובר סופית את האמון של ספייק הוא שהקהילה מדברת כל הזמן על החשיבות שבשמירה על הביטחון של כולם, אבל כשהוא רוצה לצאת החוצה כדי לחפש רופא שיסייע לאמו שסובלת מכאבים והתקפי שכחה, הוא נתקל בסירוב. אז הוא מחליט לקחת את העניינים לידיו ולהשתמש בידע שלו על חוקי המקום כדי לשבור אותם — הוא יוצר הסחת דעת ובורח עם אמו.
ספייק מסוגל לראות מבפנים את הפגמים שבתוך המערכת הנוקשה שבה הוא חי: הוא נאמן לקהילה, אבל מסרב להיות עיוור. זה מה שמאפשר לו לקרוא תיגר על כל מה שסופר לו כאמיתות מוחלטות. הוא מבין שהמציאות רוויה במורכבויות, ושהפעלת שיקול דעת עצמאי וגמישות מחשבתית הכרחית כדי להוציא את הקהילה ממי האפסיים שבהם היא מדשדשת, בזמן שמדינות אחרות הצליחו להביס את הנגיף ולחיות חיים נורמליים.
חברי הקהילה שמעו שיש רופא מחוץ לחומות, אבל בשל התפיסה שכל זר מהווה סכנה, הם משוכנעים שהוא משוגע ומסוכן. רק בזכות הערעור שלהם על המוסכמות ספייק ואמו מגיעים לרופא, מגלים שהשמועות היו שקריות ומקבלים ממנו סיוע. הם גם מצליחים לסייע לנגועה הרה, והתינוקת שלה נולדת כבת אנוש בריאה.
הביקורת של הסרט על קונפורמיזם באה לידי ביטוי גם בבחירה לשלב קריינות של השיר "Boots" של רודיארד קיפלינג, שמתאר צעידה מתמשכת בתוך מלחמה שממנה לא ניתן להשתחרר (השורה החוזרת בו היא "There's no discharge in the war!") לצד קטעים מסרטי מלחמה ישנים בתוך הסצנות של מסע הציד של ספייק ואביו והאימונים של הנוער. הקצב והחזרתיות ממחישים את היעדרה של חשיבה עצמאית בתוך המסגרת.
המרד של ספייק מוכיח שכשאדם אחד מעז לא ללכת עם הזרם — לא רק שהוא לא פוגע בטווח הארוך בקהילה, אלא הוא גם הכרחי כדי לחולל שינוי חיובי בעולמה. אבל הוא עצמו משלם את המחיר על היותו סוכן של שינוי: הוא מתרחק מהקהילה — גם כי סביר להניח שיהיו השלכות על כך שבגד בעקרונותיה אבל גם כי העיניים שלו נפקחו. הוא ראה עוד צורות חיים והוא כבר לא יכול לחזור אחורה.
אומנם ספייק של סוף הסרט עדיין תקוע באי, כמו כל מי שנמצא במדינה שלו, אבל הוא מבין את המציאות טוב יותר, מסוגל להכיל מורכבות ולהפעיל שיקול דעת משל עצמו ולבחור את אופן ההתנהלות הנכון עבורו. לכן הוא מחליט להמשיך את חייו מחוץ לקהילה. הוא יודע שזו אופציה מסוכנת, אבל מבין שבלעדיה הוא יישאר תמיד תקוע באותו מקום, בלי יכולת לנווט את חייו ובלי שום תקווה לשינוי — וזו הסכנה הכי גדולה בעולם.
