רכש ביטחוני
הטרור היהודי מסוכן לצה"ל
השבוע נודע שהעסקה לרכישת 12 מסוקי אפאצ'י מארצות הברית נפלה סופית. הסיבה: ויכוחי תקציב בין האוצר למשרד הביטחון, שבגללם לא נמצא מקור מימון ל־288 מיליון דולר, המהווים כשליש מהעסקה. אבל העסקה הזו עוד עלולה להתגלות ככסף קטן לעומת המחיר העצום שמערכת הביטחון תשלם, אם הממשלה תמשיך להעלים עין מבעיית טרור המתנחלים בגדה המערבית.
בארצות הברית מביטים בדאגה בהשתוללות של הטרוריסטים היהודים, וכבר לא מאמינים לראש הממשלה בנימין נתניהו שטוען שמדובר ב"קומץ". וושינגטון שוקלת להטיל סנקציות אחרי הבחירות, ובהן איסור השימוש באמצעי לחימה מתוצרת אמריקאית ליחידות מסוימות או גזרות ספציפיות. מהלך כזה יהיה רעידת אדמה עבור צה"ל: ארצות הברית היא ספקית הנשק המרכזית שלו ומזרימה לישראל בכל שנה 3.8 מיליארד דולר כדי להבטיח את יתרונה באזור.
אם המדינה לא תתערב בבהילות בבעיית הטרור היהודי, לא רחוק היום שבו משלוחי הנשק לישראל ייעצרו, חלפים דחופים למטוסי F35 יחסרו, מטוסי קרב חדשים לא יסופקו ועל פצצות חודרות בונקרים נוכל רק לחלום. דמיינו מה זה יעשה לאיומים הביטחוניים על המדינה. וזה לא ייגמר שם — בלי זכות הווטו של ארצות הברית במועצת הביטחון של האו"ם, ישראל עוד עלולה להיות מוקצית כמו איראן, וכמותה להסתמך על האמל"ח שיסכימו למכור לה הרוסים או הסינים. // יובל אזולאי
(צילום: יאיר שגיא)
מנדלבליט
כיוון לקהל, לא לשופט
לעדותו של היועץ המשפטי לשעבר אביחי מנדלבליט בתיקי בנימין נתניהו השבוע יש משמעות משפטית זניחה ותהודה פוליטית גדולה. סנגורי ראש הממשלה טוענים שהתביעה עברה על החוק: שפעולות חקירה נגד ראש הממשלה בוצעו ללא אישור היועץ בניגוד לחוק, ועל סמך ראיות שהושגו שלא כדין. מההפרות האלה הם מבקשים להיבנות פעמיים: גם לזכות את הנאשם מ"ההגנה מן הצדק" וגם להדהד את נרטיב "תפירת התיקים" — הלהיטות של התביעה לחקור את ראש הממשלה גם בעניינים שהיועץ לא היה בטוח לגביהם.
במסלול המשפטי הטקטיקה הזו לא תצלח. ראשית, משום שהמשפט הישראלי לא אימץ את "פירות העץ המורעל", כלומר לא נהוג לבטל ראיות שהושגו בדרך לא חוקית. שנית, האישור שנתן היועמ"ש, הגם שניתן באיחור, עשוי לתקן את הפגם המקורי. הסנגורים מבינים זאת, אבל חותרים למסה מצטברת, ואולי קריטית, של פגמים, שתטה לטובתם את "ההגנה מן הצדק".
אבל, המשמעות הפוליטית של העדות היא העיקר. לא בכדי תוזמן מנדלבליט להעיד מטעם ההגנה דווקא בשבועיים שמתגלגלים אל תוך מועד הבחירות. השופטים יכלו להגביל את העדות ליומיים בלבד ורק לעניין האישור מראש שנתן או לא, ולא להרחיבה לשירות הקמפיין שהושק ביום ראשון בהשתתפותם ובהתייצבותם באולם של ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ושר החוץ. // משה גורלי
הטבות להייטקיסטים
פלסטר על חתך עמוק
השבוע נחשף ב"כלכליסט" שרשות המסים ומשרד האוצר שוקלים לתת פטור מלא ממס ליזמי ומשקיעי הייטק — יבוא של פטור ה־QSBS מאמריקה שיכול להגיע לעשרות מיליוני שקלים בשנה. הטבות מס להייטק אינן דבר חדש, אבל בהטבה הזו יש משהו יוצא דופן — היא מתמקדת באנשים, ולא בחברות.
זו תופעה חדשה. בעבר החשש הגדול היה שחברות מקומיות יירשמו בחו"ל, מה שיביא לאובדן הכנסות נרחב למדינה. הגירה של עובדים לחו"ל נחשבה אירוע מינורי, שלא צריך להטריד אף אחד. אבל ההטבה החדשה מבהירה שבריחת המוחות מישראל כבר מזמן אינה רק טפטוף, אלא מבול — וההשפעה שלו על הכנסות המדינה היא סיבה לדאגה.
טוב שדרגי המקצוע המדיניים חושבים על פתרונות לשימור האוכלוסייה היצרנית בישראל, אבל המשקל שלהם בהחלטות של ההייטקיסטים הוא רק חלקי. בעיית ההגירה מישראל צריכה להדיר שינה מעיני כל חברי הממשלה הנוכחית, שמסרבת להבין שזו אחת ההשלכות של מהלכיה. // שלמה טייטלבאום
נדל"ן בחו"ל
זו לא הריבית, אלא הניהול
חברות ההשקעה בנדל"ן בחו"ל רק הולכות ומסתבכות. בשבועות האחרונים חשף "כלכליסט" הפסדים בהיקף מצטבר של מאות מיליוני דולרים של החברות אינטו, SDB, רילקו, ולורה, ויז'ן אנד ביונד ומונטרו. כששואלים את היזמים הישראלים, הם תמיד מפנים אצבע מאשימה למקרו — זה לא הם, אלא הריבית שעלתה במפתיע בכל העולם, גרמה לזינוק בעלויות המימון של הפרויקטים והפכה את הפעילות שלהם ללא רווחית.
אלא שהמקרו לבדו לא מסביר מדוע שוב ושוב דווקא המשקיעים הם אלה שסופגים את עיקר הפגיעה. וכשצוללים לכל מקרה לעומקו מגלים שהיזמים עשו לא מעט טעויות בניהול: כך לדוגמה, בכירים בוולורה ורילקו הודו כי חלק מהנכסים נרכשו במינוף גבוה מדי; SDB שכרה חברת ניהול כושלת, שקרסה; באינטו מבנה העמלות היה בעייתי; מונטרו גייסה לקוחות לא כשירים; ובוויז'ן אנד ביונד טוענים לתרמית מצד הלקוחות (טענות שהגיעו לבית המשפט בארצות הברית).
אז נכון, לריבית במשק יש משקל חשוב בהצלחה של מיזמי נדל"ן, אבל היא לא חזות הכל. וגם ריבית אפסית לא יכולה להציל ניהול כושל. // אלמוג עזר
אי אפשר רק להמשיך להניח שגם זה יעבור
העובדה שמפת הגושים אחרי הבחירות, ואולי גם עתיד כל המדינה, תלויים בשאלה אם מפלגות מסוימות יעברו או לא יעברו את אחוז החסימה היא סימבול הולם לישראל. "יעבור" היא בעצם הדת העממית שלנו, כאילו אנחנו מינימום בודהיסטים. "הכל עובר, חביבי", "גם זה יעבור", "לא נורא, זה יעבור", "עד החתונה זה יעבור", "זה יעבור לו", "שיעבור בקלות", "שיעבור בשלום". כאילו אין לנו שום יכולת להשתהות, להיות בהווה, רק רוצים לשרוד אותו ולעבור לדבר הבא. הרי אם היינו עוצרים לרגע לחשוב על מה שקורה היינו נדרשים להכיר בכמה הכל כאן משוגע, לא בריא, ולעשות משהו עם זה. אם היינו מפנים מקום לכל הכאב, לא היינו עומדים בו. נעבור את החורף ואחר כך נראה. נראה מי עובר את אחוז החסימה ואחר כך נראה. נעבור על זה בשתיקה, עד יעבור זעם, עד שנעבור מן העולם. כמובן, בשעה שכולנו מחכים שהכל יעבור, המסדר שוב עובר לדום. כי דברים רעים לא סתם עוברים, אם רק נסיט מבט ונחכה. לא כל מכשול אפשר לעקוף, לא עם כל מצב צריך להשלים. לפעמים גם אפשר לעשות מעשה. // דור סער־מן
