בסוף הסרט "זה ייגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון מ־2007, הדמות שמגלם דניאל דיי־לואיס מכה למוות, בעזרת פין באולינג, את זו שמגלם פול דנו. דיי־לואיס הוא דניאל פליינוויו, ברון נפט זקן ועשיר יותר מקורח; דנו הוא איליי סאנדיי, מטיף שבמשך כל שנות התבססותו והתעשרותו של ברון הנפט היה הנמסיס שלו. פליינוויו חמד את האדמה העשירה בנפט של סאנדיי, אבל כשזה מגיע אליו לבסוף כדי למכור את הקרקע הגיבור כבר לא צריך אותה; כפי שהוא מסביר באחד המונולוגים המפורסמים בקולנוע המודרני, הוא כבר שאב את כל הנפט שהוסתר מתחתיה מקרקע סמוכה, כמו מילקשייק.
נואש לכסף, איליי מתחנן להלוואה. במקום זה, פליינוויו רודף אחריו ברחבי אולם הבאולינג ורוצח אותו בהתלהבות רבה. לאחר שזה נגמר, משרת בא לראות על מה כל הרעש. "I’m finished", אומר פליינוויו.
לא משנה כמה פעמים אני צופה בסרט הזה — ואני צופה בו הרבה — מעולם לא פירשתי את המילים האלה כ"גמרתי. עכשיו יהיו השלכות למעשיי". להפך: משמעותן היא שפליינוויו השלים את מסעו, באמצעות רכישת עושר וכוח, אל תחום שמחוץ ליקום המוסרי. הוא סיים להעמיד פנים שחוקי החברה האנושית חלים עליו.
3 צפייה בגלריה
רגעי הסיום של "זה ייגמר בדם". אחרי שרכש עושר וכוח, המסע של הגיבור אל מחוץ ליקום המוסרי הושלם, והוא סיים להעמיד פנים שחוקי החברה האנושית חלים עליו
(צילום מסך מתוך Youtube)
- יוקרה -
ב־2018 התארחתי בריטריט Campfire של ג'ף בזוס בסנטה ברברה, קליפורניה. זהו אירוע שנתי שבו מייסד אמזון מזמין יותר מ־80 אורחים — סלבס, אמנים, אינטלקטואלים וכל מי שהוא חושב שמעניין — לבלות שלושה לילות בריזורט פרטי. זמן קצר לפני כן אמזון הציעה שאעביר את עסקי הקולנוע והטלוויזיה שלי מדיסני אליה, ואף שסירבתי להצעה (או אולי דווקא משום שסירבתי לה), הצוות של בזוס הזמין אותי ל־Campfire, אולי מתוך רצון להרשים אותי בעוצמת ההישג שלו.
ביום חמישי חמים באוקטובר נשלח צי של מטוסים פרטיים לנמלי תעופה בוואן נויס ובניו יורק כדי להוביל אורחים לסנטה ברברה בסטייל. בשלב זה היתה לי רק תחושה מעורפלת לגבי מי עוד מגיע — אנשים מפורסמים, אנשים עשירים, אנשים בעלי השפעה, ואני. נאמר לי שתינתן לנו רשימת אורחים עם הגיענו. בני המשפחות הוזמנו; לכל ילד תוצמד מטפלת.
אז אשתי ואני לקחנו את שני ילדינו מאוסטין ללוס אנג'לס, ועלינו על טיסה של 45 דקות צפונה, עם איל טלוויזיה וקומיקאי. בזוס קנה את כל אתר הנופש בילטמור לסוף השבוע, וכך גם את מועדון החוף שמעבר לרחוב. הוא הביא חברת אבטחה מלאס וגאס כדי להבטיח את שלומנו ופרטיותנו. התחושה היתה שאפילו מזג האוויר יקר, וכשהובילו אותנו לחדרים שלנו, שקיות המתנה המעוצבות שמצאנו בהם היו מלאות במוצרי יוקרה.
בכל בוקר התאספנו באולם הרצאות כדי לשמוע פרזנטציות. אם אי פעם ראיתם הרצאת TED, אתם מבינים את הפורמט. היה שם ריאיון עם שופט בית המשפט העליון, ונוירולוג דיבר על התקדמות טכנולוגית בתחום התותבות. בשעות אחר הצהריים ובערבים עודדו אותנו להחליף רעיונות על דרינקים וארוחות של ארבע מנות, ללא מטרה מוגדרת — במילים אחרות, לעשות נטוורקינג עם כמה מהכישרונות הנעלים בעולם. השאלה הנפוצה ביותר ששמעתי היתה: "למה אני כאן?".
"למה אני כאן?", שאל זמר ה־hair-metal משנות השמונים. "למה אני כאן?", שאלו הסופר זוכה פרס פוליצר, האנתרופולוג המפורסם, ההיסטוריון הנשיאותי. רק כוכבי הקולנוע והמיליארדרים לא שאלו: הם עשו דברים כאלה בעבר. התברר לי שיש מעגל של פסטיבלי רעיונות. מיליארדרים רבים מעולם הטכנולוגיה מארחים פסטיבלים כאלה, ואם אתם מוצאים את עצמכם ברשימה הנכונה אתם יכולים לבלות חלק ניכר מהשנה כשאתם מטיילים בעולם, אוכלים וואגיו ודנים בשאלה איך להפוך את העולם למקום טוב יותר עם מנחה תוכנית האירוח המפורסם ביותר בהיסטוריה.
כך התחיל סוף השבוע. כך הוא נגמר: אשתי שברה את פרק כף היד כשהחליקה על דשא רטוב, ושני הילדים ואני חלינו במחלת הפה והגפיים. זו לא בדיחה. אחת מאיתנו חזרה הביתה כשהזרוע שלה במתלה; שלושת האחרים פיתחו שלפוחיות אדומות מגרדות וכואבות בכל הפנים והגפיים. אם אתם מחפשים סימן מאלוהים לגבי שאלה אם בילוי עם האיש העשיר בעולם נכון לכם, שימו לב כשהוא שולח לכם לא מגפה אחת אלא שתיים. אין צורך לומר שמעולם לא חזרנו ל־Campfire, ומעולם גם לא הוזמנו אליו שוב.
כשאתה יכול לקנות את דרכך החוצה מכל טעות, כשאתה יכול לפטר את כל מי שלא מסכים איתך, כשהמעגל החברתי שלך מורכב כולו מאנשים שצריכים ממך משהו, אז מחשיך המנגנון הבסיסי שבאמצעותו בני אדם לומדים שאנשים אחרים הם אמיתיים
3 צפייה בגלריה
המחבר נואה האולי. חזרנו הביתה עם שבר אחד והרבה שלפוחיות כואבות
(צילום: Jeff Spicer/Getty Images)
- שליטה -
בלילה השני, בשעת השתייה, ראש סוכנות כישרונות גדולה שאל אותי מה דעתי על סוף השבוע. אמרתי: "ביליתי את כל הקריירה שלי בניסיון להבין איך העולם עובד. לא הבנתי שאני יכול פשוט לבוא לכאן ולשאול את האנשים שניהלו אותו". צחקתי, במידה מסוימת. סולן של להקת קאנטרי אלטרנטיבי לא ניהל את העולם, וגם לא סופר ידוע שמאוחר יותר יואשם בהתנהגות לא הולמת. אבל כשמצאתי את עצמי בריזורט הזה, ידעתי בדיוק למה אנשים מתכוונים כשהם מדברים על האליטה.
בעודי יושב באולם ההרצאות, בעפרונות שלופים, ומאזין לשף מפורסם מספר על עבודתו ההומניטרית, היה קל להרגיש שהפתרון לבעיות העולם נמצא בהישג ידנו. ובכל זאת, כשראיתי סביבי פרצופים שראיתי רק במגזינים או על המסך, חוויתי גילוי מטריד: זה ההיבריס של הישג. להיות מוכרז גאון בדבר אחד משמעו להתחיל להאמין שאתה גאון בהכל.
הנה אנחנו, 80 אנשים עם שווי נקי משותף גדול מזה של עיר קטנה אך זעיר יחסית לעושר ולשליטה של מארחנו. כיצד הוא ראה את התרגיל הזה — כצעד ראשון לקראת שינוי העולם, או כתצוגה של השפעתו?
בזוס היה בכל מקום באותו סוף שבוע — בטי שירט צמודה, צוחק בקול רם מדי, זרועותיו כרוכות סביב בניו המתבגרים. זמן קצר לפני כן הוא נהפך לסנטי־מיליארדר (בעל הון של יותר מ־100 מיליארד דולר) השני בעולם, עם הון נקי של כ־112 מיליארד, כמחצית מהונו כיום. המספר הזה, שבעבר היה בלתי נתפס, הפך אותו לייחודי על כוכב לכת של 8 מיליארד בני אדם, ויכולת להרגיש את זה בחדר. אפילו העשירים והמפורסמים ביותר שבינינו נמשכו לאנרגיה של העושר הבלתי אפשרי הזה.
לא ידענו את זה באותה עת, אבל נישואיו הראשונים של בזוס עמדו להסתיים בתוך כמה שבועות. הרושם המובהק שלי מאשתו באותו סוף שבוע היה של עצבות, אף שבזוס עשה הצגה גדולה בתפקיד איש המשפחה. בדיעבד, הפרפורמנס הזה הוא שנשאר איתי. הג'ף בזוס של 2018 התנהג כאילו הוא עדיין מאמין שהרושם של אנשים עליו חשוב, שערכו הכלכלי והחברתי עלול להיפגע מפרסום שלילי. הוא עדיין האמין שלמעשיו יש השלכות. הוא עדיין לא שחרר את עצמו — כפי שדניאל פליינוויו שחרר את עצמו — מהכללים.
3 צפייה בגלריה
בזוס (באמצע), מאסק (מימין) וצוקרברג (משמאל) בהשבעת טראמפ, ינואר 2025. שלושתם, כמו גם הנשיא, כבר עזבו את עולם ההשלכות מאחור
(צילום: Shawn Thew/AFP)
- חושך -
שמונה שנים אחר כך, ברור שבזוס ועוד שניים מהאנשים העשירים בעולם — מארק צוקרברג ואלון מאסק — עזבו את עולם ההשלכות מאחור. הם צפים במכל של חסך חושי בגודל של כדור הארץ, שבו מעשיהם נשפטים רק בידי עצמם.
ככל שהתקרבתי לעולם העושר, כך הבנתי טוב יותר שלהיות באמת עשיר זה לא לצבור מספיק כסף ליאכטות־על, מטוסים פרטיים או מיליוני דונמים של אדמה. המשמעות של להיות עשיר באמת היא שהכל נהיה חינמי. אפשר לרכוש כל נכס, אבל אי אפשר לאבד דבר, כי שום אובדן לא ישפיע על המעמד הגלובלי והכוח האישי של מי שתכף יהיו טריליונרים. עבורם, אין עוד כל משמעות למילה כישלון.
לתחושה הזו שאי אפשר לפגוע בהם יש השלכות פסיכולוגיות עמוקות. אם הכל ניתן בחינם ושום דבר לא משנה, העולם ואנשים אחרים קיימים רק כדי שיפעלו עליהם, אם בכלל מכירים בהם. זה שונה מנרקיסיזם קלאסי, שבו דימוי עצמי גרנדיוזי אך שברירי יכול להסוות חוסר ביטחון עמוק. מה שאני מדבר עליו הוא הגדרה עצמית שבה האינדיבידואל גדל לגודל היקום, והיקום נעלם. כשנשאל לאחרונה אם יש איזושהי בקרה על כוחו, הנשיא טראמפ — בעצמו מיליארדר, והנשיא העשיר ביותר בהיסטוריה האמריקאית — אמר: "כן, יש דבר אחד. המוסר שלי. התודעה שלי. זה הדבר היחיד שיכול לעצור אותי". לא החוק המקומי או הבינלאומי, לא רצון הבוחרים, לא אלוהים או המוסר בן מאות השנים של החיים האזרחיים והדתיים.
עשרות שנים של מחקר בפסיכולוגיה התפתחותית הראו כי חשיבה מוסרית מתפתחת באמצעות תוצאות — לאו דווקא ענישה, אלא באמצעות חוויה של השפעות מעשיך על אחרים, קבלת משוב כן, הצורך להסתגל למציאות כפי שהיא בפועל ולא כפי שאתה רוצה שתהיה. זה לא שהעשירים הופכים לרעים; זו הסביבה שלהם שמפסיקה ללמד אותם את הדברים שאנשים לא עשירים נאלצים ללמוד פשוט מתוך חיים בעולם שדוחף חזרה. כשאתה יכול לקנות את דרכך החוצה מכל טעות, כשאתה יכול לפטר את כל מי שלא מסכים איתך, כשהמעגל החברתי שלך מורכב כולו מאנשים שצריכים ממך משהו, אז מחשיך המנגנון הבסיסי שבאמצעותו בני אדם לומדים שאנשים אחרים הם אמיתיים.
כשפיטר תיל אמר "אני כבר לא מאמין שחופש ודמוקרטיה הולכים יחד", הוא לא דיבר על החופש שלך. הוא דיבר על שלו. אתה לא קיים. כשמאסק לקח מסור חשמלי לממשל הפדרלי כחלק מהבדיחה הפנימית שכינה DOGE, הוא עשה זאת באווירה של אדם שמאמין ששום דבר לא חשוב — עוני, כאוס, סבל אנושי. הוא נהנה. זה אפילו לא שינה שכל התרגיל ההרסני בסופו של דבר לא הניב רווחים כלכליים מעשיים. מבחינתו, התוצאה היתה מסקנה ידועה מראש: הוא היה יכול רק לנצח, כי אין עוד משמעות ללהפסיד.
מאז בחירות 2024 חל שינוי פילוסופי בימין, ובייחוד בקרב מיליארדרים בתחום הטכנולוגיה, שעיקרו השמצת רעיון האמפתיה. מאסק כינה אמפתיה "החולשה הבסיסית של הציביליזציה המערבית". הוא רואה בה נשק שבו משתמשת החברה הליברלית כדי לדחוף אנשים רציונליים בדרך כלל לפעול נגד האינטרסים שלהם. אמפתיה היא משהו שנעשה לך בידי אחרים — פגיעות שהם מנצלים, דלת אחורית שדרכה הם מקבלים גישה למשאבים ולרצון שלך. דחייה זו של אמפתיה כערך אנושי נותנת כיסוי לאנשים שלא רוצים להרגיש שום דבר. אם אמפתיה היא הבעיה, היעדרה אינו חיסרון — זה יתרון.
העולם תמיד נוהל בידי אנשים עשירים, אבל להבדיל מקודמיהם, המיליארדרים של ימינו מנותקים מהמציאות של סיבה ותוצאה, ממשמעות ומהיסטוריה
- בריחה מאמפתיה -
את בזוס פגשתי סוף סוף ביום האחרון של הריטריט, בארוחת הצהריים, אחרי שאשתי שברה את פרק כף היד. ניגשתי כדי להודות לו על האירוח, והוא שאל איך היתה החוויה שלנו. אמרתי לו שהיה נהדר, אבל שלמרבה הצער אשתי שברה את פרק כף היד באותו הבוקר כשהחליקה על הדשא הרטוב בזמן שבעטה בכדור עם בננו בן ה־6.
בלילה שלפני כן כולנו עמדנו ליד הבריכה במועדון החוף וצפינו בקבוצה של שחיינים צורניים מציגה תרגיל מושלם. דיברתי עם סופר מפורסם שאמר: "אני פשוט לא מבין למה אני כאן". כוכב רוק מפורסם עמד להתחיל הופעה אקוסטית. השף המפורסם הכין פאייה. איפשהו עמוק מתחת לעורי, אבעבועות אכזריות החלו להיווצר.
למחרת בבוקר אשתי נפלה, ומצאתי את עצמי ברכב שטח שחור עם צוות של קבלני אבטחה פרטיים, שלקחו אותנו במהירות לכניסה האחורית של חדר מיון בסנטה ברברה, שם היא נבדקה וטופלה מיד. הספקנו לחזור בזמן כדי לצפות בשופט בית המשפט העליון בזום מוושינגטון הבירה.
"איך היה ה־Campfire שלך?", שאל אותי בזוס שעה לאחר מכן, וכיוון שאני אדם ישר, וכיוון שהייתי מארח בעצמי, החלטתי שהוא ירצה לדעת שהיתה בעיה, אבל שהצוות שלו הגיב במהירות והיה מועיל ביותר. שיהיה ברור, בשום אופן לא ביקשתי להאשים אותו, וגם לא לטלטל את האיש העשיר בעולם. במקום זה פשוט הצעתי לבזוס, גם הוא בעל ואב, קשר אנושי קצר.
אבל כשסיפרתי לו מה קרה, בזוס נראה מזועזע. הוא לא אמר: "אני כל כך מצטער". הוא לא אמר: "אתה צריך משהו?". הוא עשה פרצוף, ובתוך רגע עוזר הגיע והבהיל אותו מהמקום. כשהוצגה בפניו הזדמנות לאמפתיה, אפילו אמפתיה למראית עין, הוא בחר לברוח.
כמה שעות אחר כך, במטוס הפרטי בדרך הביתה, מפיק סרטים מפורסם הציע לאשתי שמיכה. פניהם של ילדיי היו מכוסות בכתמים. מתחת לציפורניים שלי חבורות אדומות החלו לצוץ.
- חופש -
העולם תמיד נוהל בידי אנשים עשירים. הברונים השודדים של התקופה המוזהבת נודעו באכזריותם בצבירת עושר — שכרו אנשים (פינקרטונים) כדי לירות בחברי איגודים שובתים. אבל הם היו מעורבים בעולם שסביבם, והשתמשו בעושרם ובכוחם כדי להפוך אותו לכמה שיותר רווחי. גם המיליארדרים של ימינו מתמרנים את החברה כדי למקסם את רווחיהם, אבל כעת קורה גם משהו אחר — ניתוק מהמציאות של סיבה ותוצאה, ממשמעות ומהיסטוריה. הגברים האלה כבר לא חשים צורך לשנות את העולם כדי להצליח, כי הצלחתם מובטחת, לא משנה מה יקרה לנו, כל השאר.
"I’m finished", אומר דניאל פליינוויו בעודו יושב מרוצה על הרצפה המלוטשת של ממלכתו השמימית. אף שזה עתה ביצע פשע, הוא מעולם לא הרגיש כל כך חופשי.
