פיצויי המלחמה
העם חזק, לא כל־יכול
אומרים שאנחנו עם חזק, ולנוכח מה שקורה כאן בשלוש השנים האחרונות זה כנראה נכון. הבעיה היא שהממשלה מתייחסת לאמירה הזו כאל אקסיומה, ועל בסיסה היא בונה אסטרטגיה. עובדה — גם אחרי שלוש שנים של מצב חירום תמידי אף אחד לא חשב שצריך לחוקק חוק פיצויים קבוע, שיאפשר לכל אחד לדעת בדיוק מה הוא מקבל כשהמדינה מונעת ממנו לעבוד, ולא יצטרך לחיות על הקצה ולחפש מאיפה לשלם שכר לעובדים או את המשכנתא. גם עכשיו, כשכבר מדברים על חוק שכזה, עדיין מתנהלים על פי הקונספציה: העם חזק, אז אפשר להתקמצן על המשאבים שמוקצים לנפגעי המלחמה, כלומר כולם. כי אם נשלם לאזרחים, הם עוד יתפנקו להם. עדיף למנוע מהם סעד, כך לא תהיה ברירה והם ייאלצו לחזור לשגרה מהר יותר, ולמצוא בעצמם דרכים יצירתיות כדי להשתקם. כאלה חזקים הם הישראלים.
אבל אחרי שלוש שנים של כתישת העורף, התיאוריה הזו דורשת רענון דחוף. אי אפשר לצפות שבכל פעם שיכבו אותנו נוכל בלחיצת כפתור לחזור לתפקד כאילו לא קרה כאן כלום, ובלי שהמדינה תישא במחיר הכלכלי. זו דרישה מופרכת מהציבור. ילדים שלא מצליחים לחזור ללימודים, כי הם לא בנויים על קפיץ שמתכווץ במלחמה ומשתחרר לגודלו הטבעי אחריה, צריכים כסף לשיקום נפשי, חברתי ופיזי; משפחות שישבו בתוך סיר לחץ אטומי במשך שלוש שנים זקוקות לטיפולים וסיוע; עסקים שהגיעו לקריסה או שרדו בעור שיניהם צריכים כסף, הכוונה והטבות כדי לצמוח מחדש. וכך הלאה.
אבל בינתיים המדינה לא באירוע. ההתנהלות עצלה, עיוורת לצורכי הציבור, נהנתנית אפילו. פקידים שלא מאפשרים לראש עיריית קריית שמונה — שחזבאללה עוד יורה עליה — להשתתף בדיון על חוק הפיצויים מכיוון שלא הגיע פיזית לירושלים, הם עדות לכמה עמוק הניתוק למעלה. סדר העדיפויות הלאומי חייב להשתנות, אחרת לא יישאר עוד מה לשנות. // גולן פרידנפלד
ראש המוסד
רומן הונגרי
בשבוע שבו נפל שלטונו של ויקטור אורבן בהונגריה, החיקוי הישראלי שלו השלים מהלך נוסף להכרעת הדמוקרטיה המקומית — מינוי רומן גופמן לראש המוסד. אם ייכנס לתפקיד, הרי שרוב גופי הביטחון נפלו לידי בנימין נתניהו: מתוך ארבעת ראשי המערכת, שלושה יהיו מזוהים כנאמני השליט — מפכ"ל המשטרה דני לוי, ראש השב"כ דוד זיני, וגופמן. על כל השלושה אפשר לומר שאף ממשלה אחרת לא היתה מוצאת אותם מתאימים לתפקיד. על כל השלושה אפשר לומר שנאמנותם וצייתנותם לשלטון הן הכישורים המרכזיים שהובילו למינויים.
אבל לא בטוח שגופמן ייכנס לתפקיד. החברה הישראלית לא מוכנה להיכנע להשתלטות הזאת, ונאבקת בכל זירה אפשרית — בעיקר ברחובות ובבתי המשפט. גם מינוי גופמן יתגלגל לבג"ץ, שכורע תחת עומס העתירות להגנת הדמוקרטיה — פיטורי בן גביר, האכיפה נגד משתמטים מגיוס, הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ביטול עונש המוות, ביטול ההרחבה של סמכויות בתי הדין הרבניים, ביטול ביזת התקציב ועוד ועוד. העובדה שבית המשפט והיועצת המשפטית לממשלה עדיין על הרגליים, והעובדה שבראשות ועדת הבחירות עדיין עומד המשנה לנשיא בית המשפט העליון, משמרות את התקווה שנצליח להגיע לבחירות, שנצליח לנהל אותן כסדרן, ושאולי, אפילו, נחקה את המודל ההונגרי שלו מהצד הנכון, זה שגילינו השבוע שעוד קיים. // משה גורלי
סנקציות על משתמטים
לפתע מכירים בהטבות
בג"ץ דן השבוע בכך שהממשלה אינה מקיימת את פסיקתו לגיוס חרדים לצה"ל, נמנעת מאכיפה נגד ההשתמטות ולא עושה שימוש בסנקציות הכלכליות שעומדות לרשותה. בעקבות זאת כתב "בחדרי חרדים" יענקי פרבר פרסם סרטון, שבו הסביר בפירוט רב לצופיו את מחיר הסנקציות שנידונו, שעלול להגיע לאלפי שקלים בחודש למשפחה: מהנחות חודשיות בתחבורה הציבורית (150 שקל), ארנונה (250 שקל), צהרונים (600–1,000 שקל) ושכר הדירה (500–1,000 שקל) ועד הנחות חד־פעמיות בשווי מאות אלפי שקלים על רכישת דירה. כל אלה מצטרפות לסנקציות הקיימות של שלילת התמיכה באברכים (850 שקל בחודש), ביטול ההנחה בביטוח לאומי (100 שקל בחודש) וביטול ההנחות על מעונות יום (1,000–2,400 שקל בחודש).
במשך עשרות שנים עיתונאים, חוקרים ואפילו האוצר מתריעים על היקף סל ההטבות למשתמט, והחרדים תמיד הכחישו את קיומו, לרוב בנוסח המתחכם "איפה הצ'ק?". והנה מתברר שרק שלילת ההטבות גורמת להם להכיר בקיומן.
ועדיין, הסרטון של פרבר מגלה רק תמונה חלקית. קודם כל כי מדובר בהטבות נטו, אבל האדם העובד משלם עליהן מהברוטו. כך למשל, השווי האמיתי של 2,400 שקל הנחה במעונות יום הוא קרוב לכפול. ושנית, כי ההטבות מאפשרות את השתמטות האברכים מעבודה — וזה כבר נזק שגדול בעשרות מונים מההטבות עצמן. // שחר אילן
עזה
כשמחסור הוא כוח
בזמן שכל המבטים בישראל מופנים לאיראן ולמצר הורמוז, ברצועת עזה מתרחש סיפור שבסוף יחזור אלינו כמו חשבון שלא שולם. לא שיקום, לא השקעות, לא “היום שאחרי” אלא כלכלת מחסור. לפי נתונים עדכניים, 71% מהקמעונאים ברצועה מדווחים על מלאים נמוכים מהרגיל, הדיזל נמכר ב־35–40 שקל לליטר (יותר מפי 3 ממחירו בישראל), וגז בישול מזנק בשוק הלא־רשמי למחירים מופרעים.
בתוך המשק המרוסק הזה חמאס לא צריך מצעדים צבאיים כדי להפגין את כוחו. מספיקים לו קופה, מפקחים, שוטרים ושליטה בצווארי הבקבוק. חמאס חזר לגבות מסים, לפקח על מחירים, והוא מהדק את אחיזתו בעזה באמצעות מנגנוני הטרור שחזרו לשטח, גם כשמדובר בשטח מצומצם מבעבר.
כי בעזה אין סתירה בין עוני לבין שלטון. זאת השיטה. במקום שאין בו צמיחה, מי שמנהל מחסור, מנהל כוח. וכשאין חלופה שלטונית, אין באמת ואקום: תמיד יש מי שגובה, מחלק, מעניש ומרוויח פוליטית מכל שק קמח שנכנס לרצועה, בכל יום. כך זה ימשיך עד שלבסוף ישראל שוב "תופתע לגלות" שארגון הטרור שב למלוא כוחו. // דורון פסקין
מצור הוא לא רק פצע היסטורי. הוא גם ההווה שלנו
אחרי שהמלחמה עם איראן שלפה לנו מהראש את שיעורי הגיאוגרפיה, עם כל הדיבורים על מצר, הגיע זמנם של שיעורי ההיסטוריה, עם בואו של המצור. מלחמה היא כבר עניין שבשגרה, אבל מצור? אולי הקלף הנדיר הזה הוא שיכניס את דונלד טראמפ אל דברי הימים. אולי הוא יכריע את איראן. בינתיים, הוא מעורר בנו לא מעט תחושות קשות.
חלק מהן קשורות להיסטוריה היהודית. בכל העולם הטילו מצורים, אבל אנחנו נושאים את זיכרון ירושלים הנצורה, תחת האשורים, הבבלים, הרומאים, וחלק מאיתנו זוכרים את זה ב־1948. מצור הוא כלי אכזרי, שמוביל לרעב — לעתים כבד מאוד, כמו זה שהיה בלנינגרד — למחלות, למצוקת תשתיות, למתח חברתי ולמועקות נפשיות. כל אלה הן, בעצם, המטרות של המצור — הוא נועד לייאש את הנצורים, עד שייכנעו.
אבל לצד כל זה, המצור מעורר תחושה קשה גם כי אנחנו מרגישים נצורים בלא מעט רגעים. מדינת ישראל די נצורה בתוך המזרח התיכון, קשה להגיע אליה ולצאת ממנה, מבודדת ומתבוססת במתחיה. בזמן הקורונה כולנו היינו נצורים בבית, וגם בשנתיים האחרונות מצאנו את עצמנו במצב הזה לא מעט, בלי ללכת לעבודה, בלי מסגרות לילדים. ומאז 7 באוקטובר אנחנו די מנותקים מהעולם, חלק מהזמן ממש פיזית, רוב הזמן מבחינה מדינית, תרבותית, אקדמית וכן הלאה. כולנו איכשהו מרגישים מצור, בגוף ובנפש. חיינו הנצחיים כ"עם לבדד ישכון". אפשר להתווכח על מי הטיל עלינו את ה"מצור" הזה, ואם הוא מתוכנו או מחוץ לנו; מה שבטוח, הוא בהחלט מייאש, ואפילו אין לנו אפשרות להיכנע. // דור סער־מן
