מה יותר חשוב: להיות עצמך או לא להיות לבד? לקרול, גיבורת הסדרה המדוברת "פלוריבוס" (אפל טי.וי), אין התלבטות: בסדרה וירוס מסתורי משתלט על כדור הארץ והופך את כל האנושות למוח־כוורת, כלומר תודעה משותפת אחת, חייכנית ויעילה — מיליארדי אנשים בכל העולם שפועלים בסנכרון הרמוני של נמלים, כשכל אחד מהם מכיל את המחשבות והזיכרונות של כולם. אבל קרול, סופרת מצליחה של רומנים רומנטיים, היא אחת מתריסר אנשים בכלל האנושות שלא הושפעו מהווירוס ועדיין מחזיקים בתודעה העצמאית שלהם, ומתוכם היא היחידה (בינתיים) שנחרדת מהמצב ומתנגדת לו. מצד שני, בעולם החדש אין פשעים, אין מלחמות, אין פגיעה בבעלי חיים, חלוקת המשאבים שוויונית ולכן גם אין פערים חברתיים. החיים של כולם נראים נעימים ונוחים. הקולקטיב גם מתעקש לתת לקרול את כל מה שהיא מבקשת ולדאוג לרווחתה. אז מה הבעיה שלה בעצם?
הבעיה הראשונה היא שאף אחד לא שאל את האנושות אם היא רוצה להצטרף לתודעה השיתופית. הקולקטיב מבהיר לקרול שהעובדה שלא הושפעה מהווירוס היא חריגה שנמצאת במחקר, וברגע שיימצא הפתרון, היא תצורף אליו. כשקרול מזדעזעת מכך שלא שואלים אותה לרצונה, הקולקטיב מסביר לה במתק שפתיים: "אם היית רואה מישהו טובע, לא היית זורקת לו חבל?". "ואני טובעת?", היא תוהה. "כן, את לא יודעת את זה פשוט".
הבעיה השנייה היא שכשאין חשיבות לכל אדם, המחיר של הפרט נהיה זניח. כך למשל, כשהווירוס משתלט על כדור הארץ, מיליארד אנשים מתים כי גופם לא הצליח להכיל אותו. אבל עבור הקולקטיב זה מחיר סביר לשלם על המעבר של יתר 7 מיליארד האנשים בעולם לקולקטיב. זה גם לא נורא מבחינתו שבכל פעם שהוא נתקל במשהו מאיים, עוד כמה מיליונים מתוכה מתים. העיקר שהקולקטיב נשמר.
אבל הבעיה הגדולה ביותר של קרול היא שהמעבר לקולקטיב, נוח ומפנק ככל שיהיה, הוא סוג של מוות — כי מחיר הנוחות הוא מחיקת הקולות הייחודיים, הגיוון האנושי והאינדיבידואליות. אין יותר עצמי, ואין יותר משפחה, חברים, דמויות נערצות או שכנים מעצבנים. רק בליל גדול של הכל. אומנם במצבה הנוכחי קרול היא האדם הבודד בעולם, אבל היא לפחות חיה.
"פלוריבוס" איננה היצירה הראשונה השנה שמפגישה את גיבוריה עם מוח־כוורת מאיים. בסרט האימה "חוטאים" חבורת ערפדים ניצבת בפני בר של שחורים בתחילת המאה ה־20, ומנסה לעודד את באיו להצטרף אליה לחיי נצח מלאי עוצמה. הרציונל שלהם דומה לזה שמוצג ב"פלוריבוס": למה לשחורים להישאר בני מיעוט נרדף בלב אמריקה הלבנה והגזענית, אם הם יכולים להצטרף לקהילה של ערפדים עם כוחות־על, שחולקים לא רק את חייהם, אלא גם תודעה משותפת. גם כאן כור ההיתוך המהיר והאגרסיבי מוצג כאוטופיה, אף שבפועל הוא משטח כל גיוון תרבותי. וגם כאן, סוכני ה"אוטופיה" לא באמת מבקשים רשות מהאנשים שהם מכניסים לקהילתם, אלא פשוט מתנפלים עליהם בניבים חדים וחשופים — הברירה שלהם היא לחיות בפחד ובמנוסה או לאבד את עצמם ולהיטמע בקולקטיב אלים.
בעידן המקוטב שבו אנו חיים, אנו מצופים לתפוס צד ולא לערער על אף דעה שמתויגת כשייכת לו. אין מקום למורכבות, אין מקום ל"כן, אבל". או שאתם איתנו בהכל, או שאתם האויב ונשתיק אתכם
זה לא מקרי שבשתי יצירות בולטות מהשנה החולפת האויב הוא מוח־כוורת. בעידן המקוטב שבו אנחנו חיים, כל מי שנכנס לאחת מהרשתות החברתיות חווה אלימות מצד עדר של מגיבים שבטוח בדרכו ורוצה לרסק כל מתנגד: מהביביסטים, דרך מתנגדי החיסונים ועד תומכי BDS — אנחנו מצופים לתפוס צד ולא לערער על אף דעה שמתויגת כשייכת אליו. כאילו אי אפשר להיות ימני ולחשוב שבנימין נתניהו אחראי למחדל 7 באוקטובר, או אי אפשר לתמוך בזכות הפלסטינים למדינה בלי לתמוך בחמאס. אין מקום למורכבות, אין מקום ל"כן, אבל" ואין לגיטימציה לדעה אישית. או שאתם איתנו בהכל, כולל הכל, או שאתם האויב ואנחנו נשתיק אתכם.
כשקרול נסערת וכועסת על הקולקטיב ב"פלוריבוס" – הוא נתקע, וכל האנשים בעולם מפרכסים כמה דקות. חלק מהם בדיוק היו בנהיגה או באמצע פעולה מסוכנת אחרת, ולכן כשיש תקלה כזאת מיליוני אנשים מתים. קרול מרגישה אשמה על כך. אומנם הקולקטיב מנסה להרגיע אותה שמבחינתו זה לא נורא והכל בסדר, אבל עבורה זו חוויה מחרידה כמובן, והיא מבינה שעדיף לא להעציב או להכעיס את הקולקטיב, מחשש לשלומו. גם הקונספט הזה לא זר לנו: כמה פעמים אנחנו מצופים להבליג בארוחה משפחתית, בשיחה בעבודה או בדיון ברשת על אמירות אלימות רק כדי לא לטלטל את הספינה, לא להעליב או לפגוע. ואם חלילה אנחנו מעירים — אנחנו מוקעים כמחוללי הבעיה. וזה כמובן חמור שבעתיים כשמדובר בעובד ציבור שמתריע על עוולה שקורית בתחומו, ואז מסומן כאויב הציבור מספר אחת. כי אלה כללי ה"נימוס" המעוותים של עידן המוח־כוורת: מותר לעשות עוולות או לתמוך באחרים שעשו אותן — אסור לגנות אותן בקול, כי היציאה "נגד" הקולקטיב היא החטא הגדול מכולם.
חצי הנחמה היא שגם ב"חוטאים" וגם ב"פלוריבוס" יש תקווה, גם למי שהומרו למוח־כוורת. "חוטאים" מסתיים בקפיצה של עשרות שנים קדימה, שמראה כי זוג הערפדים ששרד את ליל הדמים שבסרט הצליח לשמור על זהותו ולהתקיים בעולם באופן שנראה עצמאי למדי. ואילו ב"פלוריבוס" המידע והרגשות של כל האנשים בעולם לא נמחקים, אלא הם פשוט חיים בבליל אחד — מה שאומר שהמידע לפחות לא אבד, ואולי קרול תצליח לשכנע את המומרים לחזור להיות אינדיבידואלים.
המסר של שתי היצירות הוא להיזהר ממחנאות, כי כולנו בסכנה ליפול בה. אבל כל עוד יש לנו בדל של מחשבה עצמאית, אנחנו חייבים תמיד לבחון: האם אנחנו תומכים בנושא מסוים כי בחנו אותו לעומק והגענו למסקנה עצמאית או שאנחנו מגינים באופן אוטומטי על הצד שלנו ובכל מחיר.
