הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
בפברואר 2017 ישבה העיתונאית הצרפתייה קתרין פרז־שקדם במושב האחורי של מכונית עם חלונות כהים, בין שתי חיילות משמרות המהפכה של איראן. כמה דקות קודם לכן היא נאספה מבית המלון שבו שהתה כדי לפגוש את המנהיג העליון הקשיש של הרפובליקה האסלאמית, אייתוללה עלי חמינאי, וכעת החליק הרכב והשיירה שליוותה אותו לתוך חצר פנימית של בית גדול ומוקף חומה בטהרן. פרז־שקדם מספרת שהובלה לחדר עם רצפת בטון וקירות חשופים, שהוצב בו כיסא יחיד. ההנחיות שקיבלה היו ברורות: לא ליצור קשר עין, להוריד את הראש ולדבר רק כשהוא פונה אלייך. כשחמינאי נכנס לחדר והתיישב, היא השתחוותה בפניו.
"אני זוכרת שהסתכלתי על כפות הרגליים שלי, ואני זוכרת את הרחש של כלי הנשק שהיו לאנשיו", היא מספרת בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "אני זוכרת מה הוא לבש, ואני זוכרת שהכיסא שעליו ישב נראה כמו כיסא בקפטריה של בית ספר. הקול שלו ניסה להצטייר כגברי ועדין, אבל היה בו משהו כל כך דוחה, מרושע ונרקיסיסטי, שרציתי להקיא. זה היה כאילו מישהו מנסה לסנוור או להפנט אותך ולהצטייר כדמות אבהית, שרוצה את הטוב ביותר עבורך. כששומעים אותו נואם ומטיף להילחם, זה נעשה בקול אחר. זה לא החמינאי שאני זוכרת מאותה פגישה. איתי הוא היה שונה לגמרי".
חמינאי דיבר במשך כחצי שעה, ופרז־שקדם אומרת שבעיקר הקשיבה, גם כשאמר כי "כשאנחנו קוראים 'מוות לישראל', אנחנו מתכוונים למוות של בני ובנות יעקב — כלל העם היהודי", וגם כשהסביר ש"יש לפגוע באויבי אלוהים, שאין לראות בהם בני אנוש".
כשחזרה לבית המלון שלה כדי לכתוב את הריאיון, שהיה אמור להתפרסם באתר האישי של המנהיג העליון, היא מספרת שרצה מיד למקלחת. "רציתי לשטוף מעליי את כל הלכלוך הזה. היתה סביב חמינאי כבדות שאי אפשר להסביר במילים. המשטר הזה אחראי לכל כך הרבה מקרי מוות, שכמעט יכולתי להריח את הדם באוויר. לבכירי המשטר כולם יש ההילה הזו סביבם, וכשאת מסתכלת להם בעיניים, אין שם כלום. זה מאוד מפחיד להסתכל על מישהו ולראות ריק, לא לראות יותר את האנושיות. אצל כל אדם — אפילו כאלה שאיבדו את דרכם — אפשר לראות ניצוץ של אנושיות, ואם תשברי אותו יופיע גם שביב של חרטה או דמעה. אבל אצלם הכל כל כך מחושב, כל כך מתורגל. חשבתי לעצמי שאני צופה בשטן עצמו עומד מולי עכשיו, נע ומדבר".
2017 היתה שנה פוריה בקריירה העיתונאית של פרז־שקדם. בנסיעות העבודה המרובות שלה לטהרן ראיינה גם את נשיאה המנוח של המדינה איברהים ראיסי, שאז היה עוד רק מועמד לתפקיד, וגם סיקרה את הכנס הבינלאומי השישי לתמיכה באינתיפאדה הפלסטינית, "אופק חדש", שבו השתתפו ראשי חמאס וחזבאללה. סביב אותה תקופה, בנסיעה לעיראק, שארגן עבורה האיש שפתח לה את הדלת לרפובליקה האסלאמית, העיתונאי המקורב למשטר נאדר טאלבזדה ("גבלס האיראני"), פגשה פרז־שקדם גם את מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, שארצות הברית חיסלה בנמל התעופה של בגדד בינואר 2020. בתמונה מאותו ביקור היא נראית לצדן של בתו של הגנרל האיראני ובתו של בן טיפוחיו, הארכי־טרוריסט הלבנוני, איש חזבאללה עימאד מורנייה, שחוסל בדמשק ב־2008 על ידי המוסד. האמון שנתנו בה בכירי המשטר, לדבריה, היה כה טוטלי, עד שהוצע לה לכתוב את הביוגרפיה של חמינאי.
זה לא קרה. פרז־שקדם דחתה ודחתה את ביצוע העבודה — באלגנטיות, כדי לא לעורר חשד — וב־2020, בחסות משבר הקורונה שכפה עוצר טיסות (וזמן לא רב לאחר חיסולו של סולימאני — ר"ד), ניתקה את קשריה עם טהרן. לאחרונה אמרה שהציפיות ממנה לשמש כשופר של בכירי המשטר למערב הלכו וגברו, והרגישה שעליה לשים לכך סוף. עם או בלי קשר, בסוף אותה שנה חוסל מוחסן פח'רי־זאדה, מדען גרעין איראני בכיר, בעיר אבסארד מזרחית לטהראן. פרז־שקדם כבר היתה אז רחוקה מאוד מהרפובליקה האסלאמית ונעלמה מתחת לרדאר. למען האמת, בערך באותו זמן, ולאורך ארבע השנים האחרונות, יחסו של המשטר האיראני אליה השתנה מהקצה לקצה. ממועמדת לשמש כסופרת הצללים של השליט העליון עברה פרז־שקדם למעמד של חשודה בהיותה סוכנת מוסד.
2 צפייה בגלריה
פרז־שקדם בריאיון בחודש שעבר, עם מגן דוד על הצוואר. "גאה לעמוד בחזית עבור העם שלי"
(צילום: The Winston Marshall Show/Youtube)
בחודש האחרון, עם תום מלחמת איראן־ישראל וחיסולם של בכירים רבים בצמרת האיראנית, התיאוריה הזו הפכה לדיון גלובלי, ושמה של פרז־שקדם עלה לכותרות ברחבי העולם. "הישראלית שחדרה לממשלת איראן ולכדה את בכיריה", תוארה באתר החדשות בשפה הערבית אל־אסתיקלאל; "המחלוקת סביב יחסי המין של קתרין שקדם עם 120 בכירים איראנים נמשכת", דיווח אתר החדשות בפרסית Iranintl שפועל מלונדון; "לאחר קריסת המודיעין בזמן מלחמת 12 הימים, גורם איראני מעלה מהאוב את מסע הריגול של שקדם", סיפק האתר דיווח נוסף; "כותבת מאמרים שיעית או מרגלת בשירות המוסד?", תהה אתר בי־בי־סי בערבית.
הסיפור מסעיר את איראן, והשאלה שנשאלת שם שוב ושוב היא האם הגישה חסרת התקדים שלה לבכירי המשטר היתה זו שהכינה את הקרקע לסדרת החיסולים המהדהדת שפתחה את המערכה מול איראן ביוני האחרון.
הסקרנות — שלעתים גולשת לאובססיה — מובנת מאליה. חרף אי־בהירות סביב לא מעט פרטים ביוגרפיים בקורות החיים המאוד לא שגרתיים של פרז־שקדם והקושי לאמת אותם, עובדה בסיסית אחת ברורה כיום: לבכירי המשטר האיראני לא היה מושג שהאשה לבושת החיג'אב שהם הכניסו לקודש הקודשים שלהם כדי להעביר באמצעותה מסרים למערב היא יהודייה ילידת צרפת, נכדתו של לוחם במחתרת הצרפתית, ששרד את השואה. חתיכת פדיחה.
"אתם רוצים לשקר על כך ששכבתי עם 120 אנשים? בבקשה. אגב, יש לכם תיעוד? וגם, איפה כל ה־120 האלה היום? הם בכלא? הם מתים? לפי מה שאתם אומרים האנשים האלה מסרו סודות מדינה, אז הם אמורים להיות או בכלא או מתחת לאדמה. או שאולי המוסד עשה את העבודה המלוכלכת? מי יודע?"
"הייתי רוצה להיות במוסד"
"הייתי רוצה להיות סוכנת מוסד", אומרת לי פרז־שקדם בקריצה. "המוסד עשה כל כך הרבה עבור העם שלנו, ומבחינתי, הם המלאכים השומרים האמיתיים של ישראל". מולי ובראיונות שהיא נותנת לאחרונה היא מכחישה כל קשר לארגון הביון הישראלי, ובו בזמן עושה רושם שהיא נהנית מסימני השאלה סביבה.
האיראנים משוכנעים שאת סוכנת מוסד. חבר הפרלמנט לשעבר, מוסטפא קוואקביאן, טען בשידור בטלוויזיה שאת מרגלת.
"מישהו באיזשהו משרד החליט להכין עליי סרטון ולקדם אותו. מי שזה לא יהיה, אני חושבת שחלק מהסיבה שהוא עשה את זה היתה כדי להגן עליי, כי עכשיו השיח סביבי באיראן הוא: 'היא כן? היא לא? מה אם היא כן?' הם לא יודעים כבר. הדבר הזה ירחף מעליי לעולם, ומבחינתי שזה יישאר ככה. יש גורלות גרועים יותר מאשר להשתייך למוסד. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שמשווים אותי לאלי כהן, כי זה פוגעני כלפי משפחתו. את מה שהוא עשה עבור ישראל אי אפשר להשוות למה שאני עשיתי".
טוענים שפיתית 120 בכירים איראנים כדי להשיג מידע.
"זה מגוחך ולא נכון. מבחינתי מדובר בשוביניזם במיטבו — משהו שהמשטר בדה, כי הם רוצים להרתיע אנשים מלהקשיב לי, ובאיזשהו אופן, אם אשה שכבה עם מישהו, זה הופך את האמת שלה לפחות אמיתית. כדאי גם לא לשכוח שבצד השני ישנם אנשים שמוסרים את סודותיהם. הסיפור שלי רץ כל כך חזק שכל אדם שפגשתי קיבל הוכחה לאמיתותו. אז אם אתם רוצים לשקר על כך ששכבתי עם 120 אנשים? בבקשה. אגב, יש לכם תיעוד? וגם, איפה כל ה־120 האלה היום? הם בכלא? הם מתים? לפי מה שאתם אומרים, האנשים האלה מסרו סודות מדינה, אז הם אמורים להיות או בכלא או מתחת לאדמה. או שאולי המוסד עשה את העבודה המלוכלכת? מי יודע?".
כשפרז־שקדם אומרת שהמשטר האיראני מבקש להרתיע אנשים מלהקשיב לה, היא מכוונת גם לפעילותה כיום בשני ארגונים פרו־ישראליים בלונדון. אחד מהם — We Believe in Israel שמו — חגג בחודש שעבר הישג משמעותי כשהצליח להביא לכך שארגון פרו־פלסטיני ששמו Palestine Action הוצא אל מחוץ לחוק. השני הוא מכון החשיבה, הפורום ליחסי חוץ (FFR). כך שמבחינתה, אין עוד שום ניסיון להסתיר את עמדתה האמיתית.
אבל מדהים ככל שיהיה הפרק האיראני בחייה (ועוד נשוב אליו), הוא מהווה רק אקורד סיום מהדהד לחלק מחיים שהגדרתם כ"לא שגרתיים" היא הניסוח העדין שיותר שניתן להשתמש בו.
"היתה סביב חמינאי כבדות שאי אפשר להסביר במילים. המשטר הזה אחראי לכל כך הרבה מקרי מוות, שכמעט יכולתי להריח את הדם באוויר. כשאת מסתכלת לבכירי המשטר בעיניים, אין שם כלום. חשבתי לעצמי שאני צופה בשטן עצמו עומד מולי עכשיו, נע ומדבר"
"כמעט מדממת למוות"
היא נולדה בצרפת, לפי פרסומים שונים ככל הנראה ב־1982 - היא מסרבת לחשוף את גילה המדויק בטענה ש"אני מספיק חשופה גם כך", ורבים מהפרטים הביוגרפיים שהיא מספקת אינם ניתנים לאימות עיתונאי ונשענים בעיקר על עדותה.
"נולדתי בצרפת למשפחה חילונית", היא פותחת. "סבי מצד אמי היה חייל בצבא הצרפתי במלחמת העולם השנייה וקיבל את העיטור הגבוה ביותר משארל דה גול. בשנות השלושים, הרבה לפני שפרצה המלחמה, הוא ראה את הכתובת על הקיר. הוא פנה לקבל אתעצתו של חברו הטוב, שהיה כומר בביאריץ, והחבר אמר לו שאם הוא עד כדי כך מוטרד, הוא יזייף עבורו מסמכים כאילו הוא נוצרי למקרה שייאלץ לברוח.
"סבי בחר את שם המשפחה לאוואל (Laval), שהוא באופן אירוני גם שמו של מי שכמה שנים לאחר מכן יסגיר את יהודי צרפת לגרמניה הנאצית (ראש ממשלת צרפת לשעבר פייר לאוואל הועמד לדין באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, נידון למוות והוצא להורג באוקטובר 1945 — ר"ד)". הסב שמר על שם המשפחה הזה לאחר המלחמה, היא מספרת, "גם כי הוא רצה שנזכור שנאלצנו לשנות את שמנו, וגם כזכר לחברות בינו לבין הכומר שהציל אותו".
בגיל 11, היא ממשיכה, התייתמה מאמה, שמתה מסרטן השחלות. את אביה תיארה בעבר כאוטו־אנטישמי — יהודי כה מצולק מחוויות השואה של הוריו בטוניסיה, שהתכחש לכל היבט בזהותו היהודית. לאחר שהתאלמן ונישא מחדש, הוא גם לא ממש תפקד כהורה. "לא הייתי רצויה", פרז־שקדם אומרת בפשטות. "עמדתי בין אבא שלי לבין השאיפות שלו, והיה לו קל יותר 'להחנות' אותי רחוק ולשלוח אותי לפנימייה יוקרתית. מצד שני, בזכות זה קיבלתי את החינוך הטוב ביותר שאפשר.
"גדלתי בתחושת בדידות. הצטברו בתוכי המון דברים שלא נאמרו, וזה כאב מאוד. כשאתה מתמודד עם אובדן של אם בגיל צעיר מאוד, מבלי להתאבל כמו שצריך ומבלי לקבל את התמיכה האישית שאתה זקוק לה, הסביבה אולי חושבת שאתה מחזיק פאסון ולכן אתה בסדר, אבל לא הייתי בסדר".
בגיל 17, היא אומרת, החלה ללמוד לתואר כפול — בתקשורת ובכלכלה — בלונדון סקול אוף אקונומיקס. "רציתי להוכיח לאבא שלי שאני יכולה", היא מחייכת בשובבות. "התמה הכללית שלי בחיים הייתה: תגיד לי לא לעשות משהו, או שאני לא יכולה לעשות משהו, ואעשה את זה. בין לבין ולאחר מכן התחתנתי, ילדתי שני ילדים, והמשכתי לתואר שני. אני חושבת שלקחתי את זה קצת רחוק מדי".
"יחיא סאלח, אחיינו של נשיא תימן לשעבר, אמר לי: 'אם אתה רוצה למשוך את האויבים שלך בלי לעורר חשד, אתה חייב לוודא שאתה פורס רשת ושהם יבואו אליך, ולא אתה אליהם. אחרת הם יעלו עליך'. למדתי מהטוב ביותר, וביצעתי את זה היטב"
ואכן, המרד של פרז־שקדם היה לא סטנדרטי, בלשון המעטה. במהלך לימודיה בלונדון הכירה סטודנט תימני, התחתנה איתו וב־2009 עברה לגור בהאדה, שכונת דיפלומטים בצנעא, בירת תימן. "כשפגשתי את בעלי לשעבר הרגשתי שהוא נותן לי את המבנה והמסגרת של מישהו שיודע בדיוק מה נכון ומה לא נכון, איך להתנהג, ומה מקומו בעולם", היא מסבירה. "זה מאוד משך אותי, כי לא ידעתי מי אני בכלל, מה אני רוצה לעשות, או מה מתוך מה שאבא שלי רצה שאהיה הוא באמת שלי. בגיל כל כך צעיר אין לך תשובות לשאלות האלה. אז התחתנתי והבאתי ילדים, מתוך מחשבה שזה יסתדר. וזה כמובן לא הסתדר". לא קשה להבין מדוע. אומנם פרז־שקדם לא התאסלמה, אך היא נאלצה להסתיר את דתה. לדבריה, פרט למשפחתו הגרעינית של בעלה לעבר, איש לא ידע שהאשה בלבוש המוסלמי המסורתי היא למעשה יהודייה.
"גדלתי בצרפת והיו לי הרבה חברים מוסלמים, אבל הזהות הדתית שלהם היתה רופפת", היא אומרת. "כשפגשתי את בעלי לשעבר, חשבתי שזה יהיה אותו דבר. מעולם לא חשבתי על הזהות היהודית שלי, פשוט חייתי אותה, ולא עלה בדעתי שזה עלול להתנגש עם אנשים אחרים. התחתנתי מאוד צעירה, נאיבית ובורה, בלי להבין מה מחכה לי. ופתאום אמרו לי שצריך להתאסלם. סירבתי. ניסיתי למשוך זמן, קראתי על זה, ניסיתי לאמץ גישה פתוחה, אבל הבנתי שאנחנו בנויים אחרת. גם יהודים חילונים, בייחוד ספרדים, נושאים איתם מסורת עמוקה שקשה לנתק. הוא ומשפחתו לחצו עליי, אבל לא נכנעתי. לילדיי הכנתי ספרים עם סיפורי התנ"ך היהודיים, עד כמה שהצלחתי לזכור אותם, עם קצת עזרה מהאינטרנט".
למה זה היה חשוב לך?
"הספרים שבעלי לשעבר הכניס הביתה היו רק ספרים מוסלמיים, ואני סירבתי למלא את ראשיהם של הילדים בזה. אז כתבתי את סיפורי התנ"ך שלנו כמו סיפורי אגדות, עם כל מיני התאמות עבורם. ידעתי שאם בעלי לשעבר יקרא אותם אני עלולה לשלם על כך ביוקר, לכן הייתי מאוד זהירה באופן שבו ניסחתי דברים. אני זוכרת שפעם הבת שלי ראתה בטלוויזיה את סיפור דניאל ואמרה לי, 'אמא, זה לא הסיפור שסיפרת לי כשהייתי קטנה'. עניתי לה: 'זה היה הניסיון שלי להנחיל לך אותו'".
אז שיחקת את המשחק.
"כלפי חוץ אנשים חשבו שהתאסלמתי. המשכתי לתת להם להאמין במה שהם רוצים גם אחרי שעזבתי את העולם הזה, פשוט כי זה היה קל ובטוח יותר (בראיונות שנתנה בעבר, היא סיפרה שהתאסלמה ואימצה את הזרם השיעי — ר"ד), אבל בפנים לא האמנתי בכלום מזה. חייתי חיים שהוכתבו לי — ללבוש חג'אב, לאכול ולהתנהג כמוהם — ולמדתי לחקות אותם, כי זה היה עניין של הישרדות. בתוך תוכי ידעתי שאני אלחם חזרה יום אחד, גם אם לא ידעתי איך. רציתי להבין עד כמה קיצוני עומק האמונה שלהם — לא בהכרח בטקסטים עצמם, אלא בפרשנות שלהם, שהיתה בעיניי רדיקלית, ברברית, שבטית. הם ניסו למחוק את הנשיות, את מקומה של האשה כמי שנותנת חיים ונושאת מורשת, כדי לשלוט בחיים עצמם".
אני מבינה שהמשפחה שלו לא קיבלה אותך.
"לא. בהתחלה הם העמידו פנים. למשל הם תמיד הציעו עוגיות ועוגות כשנכנסנו, כי היה להם חשוב לשדר שהאסלאם מזמין ומסביר פנים. אני לא אוהבת להיכנס לפרטים כי אני לא הקורבן כאן, וזה לא בשביל להגיד 'אוי אני מסכנה', אבל תאמיני לי שכשאנשים מדברים על אלימות ועל הדברים שקורים לנשים שחיות בעולם האסלאמי — אני יודעת על מה הן מדברות. ראיתי את זה ובקושי שרדתי את זה. אני חושבת שהעובדה ששרדתי היא יד אלוהים".
תני דוגמה.
"בעלי לשעבר נהג לריב איתי ולומר שילדינו הם מוסלמים, ואמרתי לו פעם בכעס שלא משנה מה הוא יעשה, הדנ"א שלנו, היהודים, חזק יותר. כשנכנסתי להיריון בפעם השלישית, הוא לא רצה את התינוק, כי לא רצה עוד ילד יהודי בעולם. אחותו נתנה לי זריקה בטענה שמדובר בוויטמינים, וכמו טיפשה האמנתי לה, כשלמעשה זה היה ניסיון לגרום לי להפיל. ההפלה לא הצליחה וחודש לאחר מכן מצאתי את עצמי בקליניקה, כשאני כמעט מדממת למוות. התברר שהעובר מת, אבל הגוף שלי לא פלט אותו. גיסתי לשעבר לחשה לרופאה שאני יהודייה — והיא לא נתנה לי זריקת הרדמה. ביום ההוא, שמע ישראל, נשבעתי שלעולם לא אהיה שוב תחת מרותם של מוסלמים קיצוניים. הפכתי לאדם אחר".
"קודם בדקו, ורק אז הכניסו"
נקודת השפל שאליה הגיעה דחפה אותה לשנות את חייה ולבסס את עצמאותה, כאשה וכאדם שעומד בזכות עצמו. בתחילת העשור הקודם החלה פרז־שקדם לכתוב בכלי תקשורת בתימן, ביניהםYemen Today ,Yemen Post ו־Yemen Observer, על תקן אנליסטית פוליטית. "תמיד אהבתי לכתוב ותמיד קראתי היסטוריה, ממש בלעתי ספרים", היא מסבירה. "היו לי דעות, ורציתי לשתף אותן עם העולם. לכן התחלתי לכתוב סקירות על מצב הכלכלה בתימן ועל המצב במזרח התיכון".
אחת מאותן כתבות, היא מספרת, ככל הנראה משכה את תשומת לבו של מישהו במשטר האיראני. "מתחתי בה ביקורת על ארצות הברית — ובעיקר על ההחלטה להיפטר מסדאם חוסיין בלי לחשוב על 'היום שאחרי'", היא אומרת. "כלי תקשורת שמזוהים עם ציר ההתנגדות (איראן, משטר אסד בסוריה, החותים, חזבאללה ומיליציות שיעיות בעיראק — ר"ד), פנו אליי מתוך מחשבה שאני אנטי־אמריקאית, אבל האמת היא שאין לי בעיה עם ארצות הברית. יש לי בעיה עם יבוא דמוקרטיה שאינה תואמת את ההיסטוריה של המדינה ואת האופן שבו תושביה מבינים פוליטיקה. המילה 'דמוקרטיה' לא אומרת אותו דבר לי כמו שהיא אומרת למישהו באפריקה, באסיה או במזרח התיכון, וזה בסדר — לכל מקום יש נתיב אחר והיסטוריה פוליטית שונה".
ב־2014 היא החלה לכתוב באתר החדשות האמריקאי Mint Press, שמזוהה עם עמדות פרו־איראניות (האתר הקדיש לה כתבת תחקיר נרחבת בחודש שעבר, שבה אמרה המייסדת והמנכ"לית, מנאר אדלי, כי "אני בטוחה שהיא מרגלת" — ר"ד), ומשם הדרך לטהרן נסללה. "ברגע שהכתיבה שלי התחילה להיתפס כפרו־איראנית, או לכל הפחות כזו שלא מצדדת בעמדה האמריקאית, התחלתי לקבל פניות לכתוב עוד ועוד טקסטים, והפעם בעד החותים ודומיהם. אמרתי לעצמי: 'אוקיי, אני אשתף פעולה ואשחק את המשחק', כי רציתי למצוא דרך להגיע אליהם. ואז למדתי משהו שיחיא סאלח, אחיינו של נשיא תימן לשעבר, אמר לי: 'אם אתה רוצה למשוך את האויבים שלך בלי לעורר חשד, אתה חייב לוודא שאתה פורס רשת ושהם יבואו אליך, ולא אתה אליהם. אחרת יעלו עליך'. למדתי מהטוב ביותר, וביצעתי את זה היטב".
איך הרגשת שזה קורה?
"פתאום אנשים התחילו להוסיף אותי בלינקדאין, והיה קו ברור מאוד שחיבר ביניהם. בפייסבוק קיבלתי תגובה מיועצת של אסד כשהוא עוד היה בשיאו: 'קתרין, את עושה עבודה נהדרת'. חשבתי לעצמי, אוקיי, כנראה שאני בכיוון הנכון. ואז הכרתי את מרווה עוסמאן, השדרנית הלבנונית של ערוץ אַל־אִתִּיגַ׳אה המזוהה עם החזבאללה, שחטפה התמוטטות עצבים בשידור חי כשנסראללה חוסל.
"היא היתה זו שפתחה עבורי את הדלת לתקשורת: היא הזמינה אותי לתוכנית שלה, אהבה את מה שאמרתי, והזמינה שוב ושוב", מספרת פרז-שקדם. "משם, בזכותה, התחלתי לכתוב באפריל 2015 עבור ערוץ RT) Russia Today), ואז הופעתי ב־Press TV האיראני. זה המסלול שכל אחד צריך לעבור: קודם בודקים אותך בערוצי לוויין, ורק אז מכניסים אותך פנימה לגמרי".
לאחר שהמוניטין שבנתה לעצמה התבסס, פרז־שקדם מספרת שפגשה את נאדר טאלבזדה, עיתונאי וקולנוען מקורב למשטר שהעניק לה גישה בלתי מוגבלת לבכיריו. מורעבת לאישור המערב — כך לפחות פרז־שקדם מסבירה זאת — הרפובליקה האסלאמית חיבקה אותה בשתי ידיים, והיא, מצדה, סחטה מהחיבוק הזה את המרב. "כתבתי עבור כלי התקשורת השיעיים בעולם, והם פרסמו הכל. הם אהבו אותי, תארי לך, גם כי סירבתי לקחת מהם כסף. יש לי עקרונות: אני לא נוגעת בכסף שלהם. לפעמים כשהתעקשו לשלם, פשוט תרמתי את הכסף כי לא רציתי קארמה רעה. בסופו של דבר הוזמנתי לאיראן, וזה היה רגע מכונן. ההזמנה הגיעה כל כך בקלות, שזה הדהים אותי".
לא פחדת?
"לא. סבא שלי לימד אותי שיש רק סמכות אחת שצריך להכיר בה, ואני מכירה בה והיא שומרת עליי".
ועדיין, בעלך לשעבר היה יכול בקלות להרים טלפון ולהלשין עלייך.
"הרבה דברים יכלו לקרות לי, ולא קרו. אני מאמינה שהם לא קרו כי אני מאמינה. עבור חלק מהאנשים זה אולי נשמע טיפשי, אבל את יודעת, קראתי את סיפור דוד המלך. הוא בשדה מול ענק, עם אבן ביד ואמונה בלתי ניתנת לערעור שאלוהים איתו. כך הוא לא רק שרד, אלא גם ניצח - כי הוא האמין".
2 צפייה בגלריה
המנהיג העליון חמינאי (משמאל) ומפקד כוח קודס קאסם סולימאני ב־2015. פרז־שקדם עזבה את איראן בתחילת 2020. זמן קצר לאחר מכן חוסל סולימאני בתקיפה אמריקאית בשדה התעופה של בגדד
(צילום: AP)
"להטיל פצצה במרכז טהרן"
במקביל לקרע עם בן זוגה לשעבר, שהלך והעמיק, העמיקו גם המתחים בתימן על רקע האביב הערבי. פרז־שקדם רצתה להתגרש, אך ידעה שאם תעשה זאת בתימן, תאבד את האפוטרופסות על ילדיה. רגע לפני שפרצה מלחמת האזרחים במדינה ב־2014 הצליחה לשכנע את בעלה לחזור ללונדון. משם, הדרך לגירושים היתה קצרה. במקביל, היא אומרת, התחדד אצלה הצורך לחשוף את כוונותיה האמיתיות של הרפובליקה האיסלאמית, ולגרום לבכיריה מבוכה רבתי.
באיזה שלב נוספה להצעות העבודה שהגיעו אלייך גם תכלית אחרת?
"ברגע שנכנסתי לאַל־אִתִּיגַ׳אה ידעתי שאני במסלול הנכון. הבנתי שהם מבינים שיש לי קשרים ושעשיתי את העבודה שלי עד כדי כך טוב שהם זקוקים לי. הפכתי לחסרת תחליף. הם חיפשו מישהו שיוכל להגיש להם את תימן, לתרגם אותה, וראו ערך גם בקשרים של בעלי לשעבר. אז העמדתי פנים. היותי אישה שירת אותי היטב כי אפשר להחביא הרבה מאחורי צניעות, ושיחקתי על זה לא מעט. המטרה היא לא למשוך יותר מדי תשומת לב. לו התנהלתי מולם כאדם עצמאי, קולני ואסרטיבי, הם היו רוצים שאעשה דברים שהייתי מסרבת להם. הייתי חייבת לשחק את המשחק: להיות חכמה מספיק כדי שיוכלו להשתמש בי, אבל לא עד כדי כך שאוותר על דעתי העצמאית. זה היה מורכב, לשחק את תפקיד הילדה הטיפשונת במשך זמן רב, אבל אני לא אדם שנכנע בקלות, אז עשיתי את זה".
ומה היתה מטרת העל שלך בכל זה?
"רציתי להטיל פצצה במרכז טהרן. כלומר, לא מילולית..."
אה, לא?
"(צוחקת) פשוט רציתי להגיד להם: רואים אותי? אני בת ישראל, פאק יו! ממש רציתי ללמד אותם לקח על מי אנחנו כעם — אנחנו לא מתכופפים ולא נשברים. ניסיתם לשבור אותי ובכל זאת אני כאן".
מה שהפך את התוכנית למורכבת עוד יותר היה שפרז־שקדם לא רק הפכה לעיתונאית המערבית החביבה על המשטר ונתנה במה למסרים אנטי־ישראליים, אלא שהיא גם קידמה אותם בקולה שלה. באחד מטוריה ל־Press TV מ־2014 (כל כתבותיה נמחקו מהאתרים בהם כתבה מאז שנחשפה לעולם ב־2021 כיהודייה שהונתה את ציר ההתנגדות. עם זאת, ניתן לאתר חלק מהם באמצעות הארכיון האינטרנטי Wayback Machine — ר"ד) היא כינתה את המתנחלים "כלבים נגועי כלבת"; ב־2018 אמרה שעבור הפלסטינים, "הדרך היחידה קדימה היא במאבק מזוין".
למה אמרת את זה?
"כי נותנים לך דברים שאת חייבת להגיד. היו גם הרבה דברים שאמרתי בתקוה שיבינו שאני מתכוונת להתנגדות נגד חמאס, התנגדות נגד הרפובליקה האיסלאמית. אז לפעמים הדברים שלי היה דו־משמעיים, אבל לא הובנו כמו שרציתי. וכאמור, הייתי חייבת לומר דברים שאני ממש לא גאה בהם, פשוט כדי להישאר בחיים, והייתי צריכה גם לשכנע שאני קונה את זה. ניסיתי להיות כל כך קיצונית באופן שבו אני אומרת את הדברים, שאנשים יתעוררו ויבינו, אבל אנשים פשוט נטרו לי על זה. ניסיתי להעביר נקודה, אבל לא הקשיבו לי, כי הם היו יותר מעוניינים לשנוא אותי. ואני יכולה להבין את זה".
ואז, בנובמבר 2021, הטלת עוד פצצה כשנחשפת במאמר שפרסמת ב־Times of Israel כיהודייה שצעדה במסדרונות הרפובליקה האיסלאמית. כתבת: "להוטה להיכנס פנימה, לא חשפתי את מניעיי האמיתיים. הבנתי די מהר שאם אני רוצה לחזות במו עיניי במה באמת עוסק האזור, כדאי שאשתלב ואקשיב". למה היה חשוב לך לצאת מהארון?
"אין דבר שגרם לי להיות גאה יותר מאשר לעמוד עבור העם שלי ולומר לאויבים: אתם לא תעברו אותי. אני שמחה לעמוד בקו הראשון. ישראל שווה את זה. עבורי, זו דרך לכבד את סבי שרצה לעלות לארץ ולא עשה את זה, ואני מקווה שיום אחד אני אעשה זאת כי נהיה בלתי נסבל כאן. לחיות בגלות זה לא כיף ויהודים צריכים להבין את זה — אל תטעו לחשוב שאתם חלק מהחברה. אתם אורחים בארצות זרות ולנצח תהיו כאלה. יש לנו רק בית אחד, וזה ישראל. כל מי שאומר אחרת חי באשליות".
הגרסה הזאת נשמעת אחרת מהסבריה של פרז־שקדם בריאיון שנתנה ל־BBC ב־2022. באותו ריאיון אמרה שלא היתה משתמשת שוב בביטוי "כלבים נגועי כלבת" כי התבגרה מאז, אך שהיא מאמינה שההתנחלויות מפרות את זכויות האדם של הפלסטינים. אז גם הזדהתה כאתאיסטית, ולא כיהודייה מאמינה שמתבלת את מילותיה בביטויים כמו 'שמע ישראל' כפי שהיא עושה כיום. "דת צובעת את הנרטיב, עומדת בדרכה של התקדמות, ולא מאפשרת אובייקטיביות. כל דת כשהיא מוקצנת הופכת לפשיזם", היא אמרה.
"סכנת 7 באוקטובר בצרפת"
בחודש האחרון, כשהיא בעין הסערה, מרבה פרז־שקדם להתראיין על הפרק האיראני בחייה ולירות אש וגופרית על המשטר בטהרן. בריאיון בן שעתיים לפודקאסט של וינסטון מרשל אף רמזה לכך שהמנהיג העליון הוא הומוסקסואל ("האם אי פעם תהית למה אין לו כל כך הרבה נשים?", היא שואלת רטורית). את הסערה מזינה גם העובדה שבעבר אמרה שבתחילת הקריירה שלה עבדה למשך זמן קצר בחברת המודיעין הפרטית האמריקאית שבבעלות ישראלית, ויקיסטרט (Wikistrat), כפרויקטורית לענייני תימן.
עם זאת, גם היא תסכים שיש סיבות רבות להטיל ספק בחלקים מסוימים בסיפור חייה. סיבה אחת היא העמימות שבה היא נוקטת על מנת להגן על עצמה - מדוע בעצם להיות כה דיסקרטית אם חייך אינם סיפור כיסוי? סיבה שנייה הם המהפכים הרבים שעברה, כולל במראה החיצוני שלה ובגרסאותיה. הקושי לאמת או להפריך קריירת ריגול הוא סיבה שלישית, ולבסוף יש עוד עובדה פשוטה — מדובר בסיפור כה נדיר ושומט לסתות, שקשה להאמין בו בלי לפקפק.
"רבים אומרים שמכרתי את עצמי לרפובליקה האיסלאמית ושאי אפשר לסמוך עליי לעולם — שיהיה", היא אומרת. "אבל אם מה שעשיתי, הסיכון שלקחתי, וההתמודדות שלי, לא מהווים הוכחה מספקת למי שאני ולאן הערכים שלי שייכים, אז אין לי מה לומר. אני לא מנסה לשכנע אנשים. אני מנסה להזהיר אותם. זה שונה".
מפני מה את מנסה להזהיר?
"אני חושבת שהסכנה כעת היא ליהדות התפוצות. לתחושתי, המשטר לא יכה בישראל, כי זה כבר הוכח כבלתי יעיל. נכון, אפשר לפגוע בלב תל אביב לפעמים ולהרוס בניין או שניים, אבל לא שברתם את רוח הישראלים, לא שברתם את מערך ההגנה, לא עשיתם שום דבר שיראה לעולם שאתם כוח צבאי אדיר כפי שאתם טוענים".
אז מה הסכנה?
"האיראנים ממפים את יהדות התפוצות, והם לא עושים זאת כדי לחלק סוכריות. הם מתכננים משהו. הם מדברים על לעשות 7 באוקטובר בתפוצות, והחשש שלי הוא שצרפת עלולה להיות במה למשהו מאוד מכוער. אני לא רוצה שחיי חפים מפשע יאבדו רק כי לא שמנו לב.
סבא תמיד אמר שהמאבק שלנו ברשע עוד לא נגמר. בצעירותי חשבתי שהוא מגזים, טראומטי, או פשוט שונא מוסלמים. היום אני יודעת שהוא צדק. הוא ראה את הרוע בלב המזרח התיכון - רדיקליזם איסלאמי שכרת ברית עם גרמניה הנאצית – והיה מוכן להמשיך מהמקום שבו הפסיק. שני דורות אחר כך, אנחנו שוב מתמודדים עם אותם שדים".
