שמי יריב וולק. בן 60. גר במושב נתיב העשרה משחר ילדותי. נשוי לדניאלה, מורה לשיט, אבא של רן, בת 22, חיילת בסדיר בחיל תותחנים, ושל הילי, בת 20, חיילת בחיל לוגיסטיקה. שתיהן התגייסו לצבא בזמן המלחמה הנוכחית.
ב־7 באוקטובר 2023, בשעה 6:29 בבוקר, שבת שמחת תורה, הייתי במשתלה במשק רגולסקי בנתיב העשרה. זה משק החרציות הגדול בארץ, 70 דונם של חרציות, חמניות וליזיאנטוס. גידלנו שם 7-6 מיליון פרחים בשנה. הייתי בקצה החממות הצפוניות ומרגע שהתחילו המתקפה והירי הסתתרתי שם, בחברת העובדים הזרים ועוד חבר מהמושב שנקלע למקום. בשעה 16:30 התאחדתי עם משפחתי במושב, שלא נפגעה בגופה.
בנתיב העשרה נרצחו ביום ההוא 20 אנשים. מבוגרים, צעירים, נערים.
בחצי השנה שלאחר מכן משפחתנו התגוררה בקיבוץ שדות ים, בקרב קהילה של מלאכים, ועוד ארבעה חודשים עשינו במושב תלמי יפה. באמצע אוגוסט 2024, אנחנו, כמשפחה, חזרנו לביתנו. מאז ספטמבר 2024 אני מנהל את משק תות השדה, פירות היער והפרחים של משק פטקין במושב ישע שבחבל הבשור. למרות שהחממות הקודמות שניהלתי משוקמות, אני עובד במקום אחר. אז הכל אותו דבר אבל כלום לא אותו דבר.
במילים שאכתוב כאן אתאר שגרת יום ומחשבות שחולפות בראשו, בלבו ובנפשו של אדם שחזר אל יישובו, אל שביליו, אל קירות ביתו — אבל עדיין לא הגיע.
* * *
אלה הימים והלילות עכשיו.
מילדותי קמתי מוקדם. הרגל שנשאר מאז שעבדתי עם אבא שלי בשדות של נתיב העשרה בפתחת רפיח.
ב־2:55 אני קם, מקדים את השעון המעורר בטלפון, שזומם להתפרץ תכף, בשעה העגולה. שעת היקיצה הטבעית לא השתנתה גם אחרי היום ההוא, רק שלוות השינה נלקחה. כל בוקר מחדש, אותו סיפור ישן. ב־3:00 אני קם ויוצא לעבודה, נס על נפשי.
ב־3:30 אני כבר במכונית — לא אני, אני הרי לא שם ולא בשום מקום — מגשש את דרכי לאורך הפס השחור המוביל מנתיב העשרה לישע, מוגבה רק בסנטימטרים אחדים מעל השדות. הפס השחור ההוא, יישוב אחר יישוב, שעליו הכל קרה. שאליו הכל בא וממנו תמיד חוזר. איכר היוצא לנסיעה, יום אחרי יום, דווקא לאורך הכביש ההוא. כי שגרה היא בריחה. היא מצילת חיים.
אני נוסע, מדרים. סביבי שדות נגביים נהדרים ששברו כל כך הרבה לבבות מסיבות נכונות, עד שטרפו אותם הסיבות הלא נכונות. כמעט תמיד אני לבד על הכביש. לפעמים ירח תועה מלווה אותי. לפעמים חלונות המכונית פתוחים ועל כתף שמאל, במזרח, אפשר להרגיש את השמש עושה סידורים ראשונים לקראת השכמה.
וממערב? ממערב אור מזדמן, בא ונסוג, מאיר את האפלה וכבה. הרעם יגיע לפעמים גם לספירה של 20 אחריו. רעם בסתיו, לא של גשם אלא של סערת "מלחמה". ריח חזק של ערפל טחוב וחציר ובוטנים אסופים מתערבב בריח התחמושת המתפזרת. האם כשיגיע הסוף לכל זה, לסתיו שוב יהיה ריח משלו?
יודע פלאח, במגע על עור גופו, יודע משנים של רוח, יובש ולחות, צינה ושרב, מהאד שעולה מהשדות, מהגשם היורד עליהם, עוד לפני מראם, יודע בשנתו, ובנסיעתו בחשכה מוחלטת לידם — יודע איזו עונה היא זו. ואיזו תבוא אחריה. ורק המלחמה שיבשה סדרי עונות, ולא שואלת אף אחד אם לבוא או אם הגיע זמנה ללכת. כבר שנתיים שהמלחמה היא עונת השנה היחידה.
ב־3:45, מתוך האשנב הקטן של תא השומר הצמוד לשער הצהוב בכניסה לישע, מציצים אליי פנים עייפות. יד עולה לאיטה, משיבה "בוקר טוב", תמיד ללא קול. פחות מדקה אחר כך אני כבר בחניה. עוצר. שלוש נשימות, תיק על כתף אחת, ואני בחוץ. לבד. אני, המשרד, החשכה שאינה מתרשמת מתאורת הרחוב, וחממות התות שמעבר לכביש.
ב־6:00 פס ראשון של לילה מתפנה לטובת קו דק, אפור־כחלחל, שעדיין אינו אור אבל כבר איננו אפלה. ב־6:30 המולת פועלים. תאילנדית נמהלת במלאווית, צחוק רם של אנשים צעירים, נפלאים, חסרי דאגות, וריח חם ומהביל של תבשיל אסייתי של שחרית, לפני עמל.
אבל גם כשאור הבוקר הדק, הרטוב מטל, גובר סוף סוף על חשכת הלילה, גם כשהחמה, המחוללת של כל זה, מועילה בטובה לעלות מעל הברושים העצומים (אוי, כמה שזה יפה, וכמה הלב נסדק בכאבו), גם כשהיא מוריקה את עלי התות הפרושים שורות שורות, מטמטמים ברעננותם, גם כשהיא שוברת קרן עדינה על אגל טל מתנצנץ, גם כשהיא, כבמאית השולטת ביד רמה במחזה, פורסת מולך שדה חמניות סגורות על ראשיהן הירוקים, המכונסים, המתפקעים ויוצאים מדעתם להיוולד בצהוב — גם כשכל זה, ואפילו הרבה יותר מזה, מתרחש לנגד עיניי, וגם כשזהו ביתי השני, אני הולך בפיזור דעת. וגם כשבאתי, איני מגיע.
ב־3:30 אני במכונית - לא אני, אני הרי לא בשום מקום - מגשש את דרכי לאורך הפס השחור ההוא שעליו הכל קרה. איכר היוצא לנסיעה, יום אחרי יום, כי שגרה היא בריחה. היא מצילת חיים
* * *
מהמשק בנתיב העשרה התפטרתי בדצמבר 2023, אחרי שבע שנים שניהלתי אותו. לא ידענו כמה ארוך וחמור יהיה האירוע, אבל למשך פרק זמן מסוים, כשהבנו שאי אפשר להמשיך בעבודה, וכשכל העובדים הסתלקו, התפטרתי. הסיבות היו אישיות, לא המלחמה. חצי שנה לא עבדתי מתוך בחירה, עד שחזרתי שוב לנהל משק אחר. הייתי צריך ללמוד דברים חדשים שלא הכרתי, היו דברים, כמו החמניות, שאני הבאתי. זה קרה מהר מאוד, ועכשיו אני פה. זה מה שאני, פלאח. זה מה שאני יודע ואוהב לעשות.
ב־45 הימים הראשונים אחרי הפינוי לשדות ים הייתי בהיי. ואז נפלה עליי חשכה. בתמימותי לא הבנתי מה קרה. חשבתי שזה יעבור, שזה משהו שקורה לאנשים, ואז הכתה בי ההבנה שחיי יצאו מהמסלול.
אנשים מוצאים כל דרך להתמודדות. ואני מכיר את עצמי, השגרה מחזיקה אותי יותר מכל דבר אחר. שגרה במובן של לעשות את מה שאני רגיל. זה מאבק, אבל כל יום אני מנצח בו מחדש. כל יום קם בבוקר ומנצח את היום הבא.
(במאמר מוסגר, אני חייב לומר שכאשר מדובר בחקלאות אני מרגיש שאני מדבר לא רק בשם עצמי, אלא מבטא שליחות. כי לא משנה כמה צבא יהיה על הגבולות, בלי חקלאות על הגבולות לא יהיה פה כלום. המדינה לא יכולה לחיות רק מהייטק, וכואב לי חוסר האכפתיות שהממשלה מפגינה כלפי האנשים שמייצרים מזון. תקומה מבוססת על תושבי קבע שיחזרו למושבים ולקיבוצים, והחזרה תהיה רק לצד חקלאות חזקה. לכן בשבילי החקלאות היא התקומה, לפני הכל).
בדרך לתקומה, השגרה היא סוג של מנוסה מאימת החשכה. אני לא רוצה לתת לה להשתלט, לא רוצה להיכנע למה שאורב שם. אז אני נס למקומות מוכרים שבהם יש אור. בהליכה, בנסיעה, בתנועה המתמדת אל המוכר, בעבודה, עבודה, עבודה. וזה מעייף.
איני רוצה ברחמיו של איש. כולנו באותה סירה, האנשים בעוטף, בצפון ובכל הארץ, אבל מה שקרה לא יעבור לעולם. כי בסוף, כשאתה מסתובב בנתיב העשרה — ויש כל כך הרבה מקומות כאלה בעוטף — אז בפינה הזאת רצחו את זה, ובפינה הזאת נהרגו אלה ואלה מכיתת הכוננות, וכאן נפל זה ופה זה. מאז שקרה מה שקרה, כל דבר הופך סמלי ומקבל משמעות. זה בלתי נמנע. מי שבחר לחזור לגור פה, זה מה שהוא יראה. זה לא יימחה.
* * *
כשאתה חי ביישוב צמוד גדר, כל דבר מאוד מוחשי. גם עיסת ההריסות שהיתה פעם בית חנון מעבר לגבול. אבל אני לא מאמין בנקמה. אני מאוד חרד מאובדן הדרך. אני חרד למקום, כי זה המקום שאנחנו מגדלים בו ילדים. המלחמה תעבור, וההריסות שנישאר איתן הן לא ההריסות של בית חנון, אלא ההריסות שלנו כחברה.
זה לא התחיל במלחמה אלא עוד לפניה, בפילוג שהיה פה. ולא נחלים עד שנראה את החטופים כאן. לא נרפא עד שזה לא יקרה.
כתבתי השבוע לזוריק, חברתי הטובה, שהמירה, במוזרותה, את חממות התות והפרחים של מושב ישע ביישוב חצי עירוני בשרון: "להלן המציאות, כשהשמש יורדת עליה בשקיעה, מעבר לחומת הגבול, ואל תוך ארץ התעלובות, עזה, הערב, מספר דקות אחרי הטקס המלבב, כאן, בנתיב העשרה, לזכרם של 20 הנרצחים והנופלים ב־7 באוקטובר 2023".
"מלבב", ענתה לי, "אתה בטוח שזה התואר הנכון?".
ואני הסתכלתי על אותה השמש ששרדה את הלילה שאינו עוזב — שרדה כדי לספר — ועכשיו, צנחה שם, מדרום וממערב, על הדיונות, על עיסת ההריסות שהיתה פעם בית חנון, והתחושה היא שאילו הייתי מושיט יד מכאן, מנתיב העשרה, יכולתי לגעת בהן. הסתכלתי, וכתבתי לה: "אחותי... אנחנו כאן בחשכה עושים מרמלדה מרירה ונפלאה מלענה".
כולנו מתמודדים. ואנחנו נעזרים גם בציניות, או בכל דבר שעוזר לנו. אנחנו לא רוצים לתת לאפלה להשתלט, ונסים למקומות שבהם יש אור. זה לא יעבור לעולם, אבל רובנו לא מוכנים להיכנע לחושך שאורב שם.
שואלים אותי הרבה פעמים אם אני רואה את עצמי כמתמודד נפש מאז היום ההוא. הביטוי מתמודד נפש גדול ממני. אני מתמודד. נדמה לי שכולנו מתמודדים. הלא כך?
