תוכנית טראמפ
גם ישראל צריכה
מעבר להשלכותיה ההכרחיות המיידיות — החזרת החטופים וסיום המלחמה — תוכניתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ עושה משהו חשוב לא פחות: היא מסתכלת קדימה. היא מנסה לשרטט אופק לרצועת עזה, לחשוב מה יקרה בה ומה יהיו יחסיה עם ישראל גם בעוד שנה, או עשר, או 15. היא רוצה מומחים שיעסקו בנושא, בהיבטים תכנוניים, כלכליים ואזרחיים ארוכי טווח, והיא מכריחה את ישראל להסכים למבט הזה קדימה.
כמה חבל שטראמפ לא הוסיף לתוכנית עוד כמה נקודות שיתייחסו גם לעתיד של ישראל. שיכריחו את הממשלה כאן, זו שמתכחשת לעתיד בערך כפי שהיא מתכחשת לעבר, להסתכל קדימה, לשרטט אופק, להעמיק בהיבטים התכנוניים, הכלכליים והאזרחיים של המדינה. יש לנו טווח מיידי שדורש טיפול דחוף — הכלכלנים והפקידים מתריעים מפני העלייה בהוצאות הביטחון והעלייה בריבית והשלכותיהן, למשל — ויש לנו טווח ארוך שדורש טיפול דחוף לא פחות. אנחנו חייבים להבין איך להבטיח את החוסן הביטחוני, האזרחי, הכלכלי והחברתי של ישראל לעשורים קדימה, וכדי לעשות זאת צריך לבסס הרבה יותר חזק את היסודות הדמוקרטיים של המדינה (הפרדת רשויות, איזונים ובלמים וכן הלאה). צריך לבנות כמו שצריך מערכת חינוך מצוינת לכולם, כזו שתכשיר את כל הצעירים, כולל חרדים וערבים, למשק עבודה מודרני. צריך לתקן את תשתיות הרווחה כדי שיתמכו במי שזקוק לכך, והם רבים מאי פעם אחרי המלחמה הזאת. צריך לשקם את מערכות הבריאות ובריאות הנפש כדי להחזיק את כולנו. גם אנחנו צריכים תוכנית, מומחים, מתווה, עתיד. אחרת מכיוון עזה אולי יהיה סוף סוף שקט, אבל ישראל לא תשרוד. // שלמה טייטלבאום
הבוננזה של הבורסה
נדרשת ממלכתיות
השבוע התבשרנו על קבוצה מפתיעה של מתעשרים חדשים: עובדים בכירים באחד המוסדות הכי ותיקים ואפרוריים במשק — הבורסה לניירות ערך. יו"ר הדירקטוריון, סמנכ"לים ועובדים נוספים גרפו לכיסם כ־52 מיליון שקל ממימוש אופציות שהוקצו להם למניות החברה, רווח שנגזר מהזינוק במניות הבורסה בשנתיים האחרונות ומהביצועים שהציגה.
עקרונית, אפשר לפרגן לשכירים שקוטפים את פירות ההצלחה של המקום שבו הם עובדים. אלא שזה לא המקרה. הזינוק בהכנסות וברווחים של הבורסה נובע בעיקר מכך שבשנתיים האחרונות הבורסה העלתה את העמלות שהיא גובה מהבנקים ומהגופים המוסדיים והקפיצה את התעריפים עבור השירותים שהיא מספקת, באישור רשות ניירות ערך. וההתייקרויות הללו נרשמו משום שהבורסה היא מונופול — ומונופול פרטי. מי שדחף להפרטה, שהושלמה ב־2018, היה יו"ר רשות ני"ע פרופ' שמואל האוזר. הוא הבטיח שהמהלך יזניק אותה, "יציב אותה בשורה הראשונה של הבורסות בעולם", יביא "לעלייה בנפחי המסחר ולירידה בעמלות". המלצות אחרות שנועדו לשפר את פעילות הבורסה נותרו על הנייר, ואנחנו נתקענו — בהיעדר בורסה אחרת — כשמנהליה רוצים לגבות יותר בשביל האופציות שלהם, ולכל השחקנים במשק אין ברירה אלא לשלם.
אבל הבורסה אינה חברה רגילה, ולא יכולה להיות חברה רגילה. גם כשהיא פרטית, היא עדיין במהותה מוסד ציבורי, וצריכה להיות מודל לחברות אחרות. עליה לפעול לפי נורמות הוגנות ומחמירות, ובהסתכלות רחבה על כלל מחזיקי העניין שלה. חגיגת האופציות הנוכחית היא הוכחה מטרידה לכישלון ההפרטה, ותזכורת כואבת לקלות שבה ממלכתיות הכרחית מוחלפת ברדיפה אחרי רווח. // גלית חמי
Sora 2
סכנה ברורה ומיידית
סם אלטמן, מנכ"ל OpenAI והגורו של הבינה המלאכותית, שחרר השבוע את אחת המפלצות הטכנולוגיות המסוכנות שידענו. Sora 2 משלבת וידיאו שנוצר באמצעות AI עם רשת חברתית, ומאפשרת לכל אחד לייצר סרטונים שנראים אמיתיים לגמרי ומיד להציף בהם את הרשת החדשה.
כרגע הרשת זמינה רק בארצות הברית וקנדה, אבל מפחיד לחשוב מה יקרה כשתגיע לישראל. הבחירות הבאות יהיו מהנפיצות והחשובות שידענו, ומכונות רעל מיומנות מכוונות אליהן כבר שנים. עכשיו אלטמן נותן להן נשק גרעיני. דמיינו, למשל, סרטון מזויף של ערבים פורעים ביהודים ברחובות ירושלים, או כזה שבו בנימין נתניהו נראה כביכול מותקף בידי אזרחים שמוחים נגדו. בכמה פייק נוצף, כמה זמן ומשאבים נבזבז על להגיב לדברים שלא קרו, כמה קריירות יחוסלו, כמה אנשים יאומללו ויירדפו על כלום, באיזה סחרור הרסני נחיה.
לכן עכשיו, רגע אחרי ש־Sora 2 נולדה, כבר צריך להתחיל להבין איך מעכבים את כניסתה לארץ עד לאחר הבחירות, ואיך מגבילים מאוד את השימוש בה גם אחריהן. גם כך אנחנו מוצפים בחורשי רע שמבקשים להנדס לנו מציאות מופרכת ומנותקת. לא נעמוד בעוד. // גולן פרידנפלד
טקס הזיכרון ל־7 באוקטובר
העם מנצח
שרי הממשלה התאחדו למפגן ניתוק וזחיחות מול הטקס העממי לציון שנתיים ל־7 באוקטובר. זה לא חדש, כי הבעת הזדהות עם חטופים, הרוגים, פצועים, בטח עם בני משפחות, היא בגדר איסור חמור, שמא תרמוז שמישהו לא תפקד ביום ההוא. רק ששלשום הם לקחו את העניין לקיצוניות פתטית, כשהפיצו לכל עבר ברכות חג שמח מתריסות.
לפני שמונה חודשים, כששר הכלכלה ניר ברקת נשאל אם צפה בריאיון עם אלי שרעבי, ענה "לא צפיתי, עסקתי בדברים חשובים יותר", כאילו צפייה באדם שחזר זקוף מהשבי משולה להתפקדות לדמוקרטים. בערב סוכות שיגר ברקת ברכה כשהוא מנופף בארבעת המינים, כמנהיג דתי למהדרין. אפשר להניח שגם הפעם הוא וחבריו לא צפו באירוע הטלוויזיוני שאיחד את רוב העם, ולו מפני שערוץ 14 לא שידר אותו. הם ימתינו לטקס של מירי רגב.
אבל הטקס העממי, ממש כמו ההתארגנות העממית אחרי 7 באוקטובר, הראה שאפשר היטב גם בלעדיה. בלי הכוונה מלמעלה שקורצת לבייס ובלי מצלמה שחולפת על פני אשת ראש הממשלה, נזכרנו שטקס יכול להיות אנושי, רגיש ומרגש באמת, ולחבק את כל שדרות החברה הישראלית: מהורים שכולים, דרך פדויי שבי ולוחמים, ועד התצפיתניות וחסידי זק"א. גיבורי תרבות שצמחו מהתופת. ואולי גם מנהיגי עתיד יצמחו ממנה, כיונתן שמריז, אחד שלא יתקרב לטקסים של רגב. להפך, הוא יוכיח פעם אחר פעם שאין בה כל צורך. ומטקס לטקס מדינת ישראל תתקרב לתיקון שכה נחוץ לה. // משה גורלי
המילה ששומרת על התקווה, למרות הקשיים
השבוע החולף, שבו ציינו שנתיים ל־7 באוקטובר בצל המגעים להחזרת החטופים וסיום המלחמה, היה עטור "הלוואי". "הלוואי שיחזרו בימים הקרובים". "הלוואי שזו תהיה העצרת האחרונה למען החטופים". "הלוואי שבחג הבא הם יהיו כאן". "הלוואי שנוכל להתחיל להשתקם". הכל היה קרוב מאוד השבוע, העבר שוב נכח בעוצמה והעתיד כמעט היה בהישג יד, אבל עדיין באוויר. עדיין רק בגדר הלוואי.
מילולית, הלוואי זה "לו" בארמית. וכולן — הלוואי, לו, לו יהי — הן מילים קטנות, פשוטות, אבל שמשקפות תקוות עמוקות, משאלות לב עזות שיש בכוחן להזיז עולמות שלמים. לפי מדרש "בראשית רבה", אפילו אלוהים אמר על העולם: "הרי אני בורא אותו בלשון ברכה והלוואי יעמוד". לא בטוח שזה מעודד, אם גם אלוהים נזקק ל"הלוואי", אבל לפחות זה מזכיר לנו שמותר לקוות. שצריך לקוות. שהאדם לא יכול לחיות בלי תקוות ומשאלות ושאיפות וחלומות.
המדרש הזה חושף את המורכבות הדקה של "הלוואי". כי הרי זו מילה שאינה מנותקת מהמציאות. אופטימיים חסרי תקנה לא זקוקים לה, הם בטוחים שהכל יסתדר. הלוואי היא מילה שמודעת לקשיים, שיודעת שלא הכל מצליח, שמכירה בסכנות, בשיבושים, בבלת"מים שהחיים מלאים בהם — ומקווה שיהיה אפשר להתגבר עליהם. היא לא מתעלמת מכל הרע, ולמרות הרע מדמיינת משהו טוב. הוצפנו בכל כך הרבה רע בשנתיים האחרונות, שכמעט לא היה אפשר לדמיין טוב. ובכל זאת, הנה, אנחנו מייחלים לו. אולי הוא באמת קרוב. // דור סער־מן
