1 בשבוע האחרון סגרנו כל מיני מלונות ביפן. מוזר לי אפילו לחשוב על זה בקול רם, בטח לכתוב את זה. אבל בשבוע האחרון סגרנו כל מיני מלונות ביפן. לסוף ספטמבר. מסביב נופלים טילים, שברי יירוט, רסיסים. החיים מתנהלים בין התרעות ואזעקות תכופות ביום ובלילה. עשרות אלפי חיילי מילואים מגויסים בכל החזיתות האפשריות. צה"ל בונה מוצבי קבע בשטח רצועת עזה ובשטח לבנון. חיילים שוב נהרגים. ובזירה הכלכלית, כל עוד מצר הורמוז סגור הכלכלה העולמית היא תאונה בהילוך איטי עם סוף ידוע — משבר אנרגיה חריף, מחסור בדשנים ובחומרי גלם קריטיים אחרים, גל גדול של אינפלציה, התייקרות המזון בכל העולם, תסיסה פוליטית וחברתית, כאוס בממדים שונים. ואני יושב מול המחשב וסוגר מלונות ביפן. לא כי אני פריבילג מנותק, אלא כי לבן הצעיר שלנו יש בר מצווה, וכבר לפני כמה שנים הבטחנו לו את הנסיעה הזאת, ושמנו כסף בצד, והנה התאריך מגיע. וחוץ מזה, ככל שהמציאות כאוטית יותר הנפש כמהה יותר לנורמליות. ואם את המציאות האיומה שבחוץ אני לא מצליח לשנות, מה עוד נותר לי לעשות?
בזמן הקורונה, אי שם בפרהיסטוריה, ראיינתי פסיכולוג בניסיון להבין איך מחזיקים מעמד בין גל לגל. זוכרים? היו גלים לקורונה. גלים, וסגרים, ודיכאון המחץ שהגיע עם כל גל חדש. אותו פסיכולוג המליץ לי על המובן מאליו, ספורט, אבל גם על הפחות מובן מאליו — לסגור חופשה כלשהי, לתאריך עתידי כלשהו. פשוט שתהיה חופשה ביומן. חופשה מספיק רחוקה כדי שעד אליה המגפה אולי תיגמר, אבל מספיק קרובה כדי שהיא תהיה מוחשית. שיהיה אפשר לדמיין אותה, לתכנן אותה, לחשוב מה נעשה במהלכה. להקיש מזה שאם בעתיד קבועה חופשה, המשמעות היא שהעתיד נורמלי. כך שגם אם אנחנו לא מבינים מה בדיוק הדרך להגיע מן הכאוס הנוכחי אל הנורמליות העתידית, איכשהו זה כבר יסתדר. או לפחות שהמחשבה הזו תקל על הנפש. כן, גם לסגור חופשה עתידית זו פריבילגיה שלרבים אין, אני יודע. אבל אם יש, זו עצה טובה, והשבוע נזכרתי בה וסגרתי מלונות ביפן. לסוף ספטמבר. מספיק מוחשי, אפשר לדמיין, לתכנן, אבל האם זה באמת מספיק רחוק כדי שהמלחמה אולי תיגמר?
1 צפייה בגלריה
התיעוד הראשון מהיהריון הראשון, הרגע שבו בישרו לנו שיש לנו בן. למה השכנים החרדים שלי לא חיים עם החרדה התמידית שנולדת ברגע הזה?
2 לעתים המנגנון הזה עובד בכיוון ההפוך. כשאשתי היתה בהיריון הראשון הלכנו לבדיקת שקיפות עורפית. היא היתה בשבוע 13, והעובר היה באורך 8 ס"מ בערך, ושקל משהו כמו 30 גרם. קטן קטן קטן, אבל מספיק כדי שהטכנאית תבשר שיש לנו בן. ברגע שהיא אמרה את זה המחשבות שלי דילגו 18 שנה קדימה, ומיד חשבתי על הגיוס שלו. ממש לפני תחילת המלחמה עם איראן מלאו לבן הזה 16 שנה, ואני יודע שזה אומר שהוא תכף יקבל צו ראשון.
אין לי מושג מה הוא רוצה לעשות בצבא. אני לא חושב שהוא יודע. הוא בן 16, חי את הרגע. אני כבר מבוגר, אני לא יכול שלא לחשוב קדימה. ואני לא מצליח להפסיק לתהות אם כשהוא יתגייס עדיין תהיה מלחמה. אם היא לא תיגמר גם עוד שנתיים. זו מחשבת בלהות, לחשוב שהמלחמה עלולה להימשך עוד שנתיים, אבל בואו, אף אחד מאיתנו לא חשב שהיא תימשך עד היום.
מה שבאמת מרתיח את דמי הוא שבשכונות השכנות לי בירושלים, ממש כמה דקות נסיעה מביתי, הורים אחרים לילדים בגילו של בני לא מוטרדים לרגע מהשאלות האלה. הם לא חשבו על זה כשגילו שיש להם בן, הם לא מפחדים מזה כל חייו, הם לא נדרכים מזה כשהוא מגיע לגיל 16, הם לא תוהים אם המלחמה תימשך ולאיזו יחידה הוא ילך, הראש שלהם לא מתמלא מחשבות על מארבים שמשתבשים וסיוטים על תאונות מבצעיות וחרדות מהיתקלויות ותרחישים של הורים בורחים מבשורה. שום דבר מזה, אפילו לא קרוב.
במצב החוקי הנוכחי, כבר שנתיים יש חובת גיוס גם לחרדים. חובת גיוס. לא גיוס מרצון, לא גיוס אם היום בא לי. חובת גיוס. אבל כבר שנתיים הממשלה מעמידה פנים שהיא מנסה "לפתור" את המצב ולחוקק "חוק גיוס" חדש. לאחרונה אפילו הממשלה הודיעה רשמית שהעמדת הפנים הזו הסתיימה. המשמעות היא שלצה"ל אין ברירה אלא לגייס. לא? לא. הבקו"ם לא מתפקע מחרדים, בתי הכלא הצבאיים לא מתמלאים במשתמטים. העולם כמנהגו נוהג. בבוא היום, כשבננו יקבל את הצו הראשון, הוא לא יוכל להסתכל עליו לרגע ולהמשיך הלאה בחייו. הוא יהיה מוכרח למלא אחר הוראות החוק. גם הילדים שלכם. הילדים החרדים לא. ואין איש אוכף. ואין פוצה פה ומצפצף. איש הישר בעיניו יעשה. בספרי הלימוד במדע המדינה יש שם למצב הזה — אנרכיה.
החרדים לא מתגייסים, הממשלה עושה תרגילים כדי לגזול את כספי המסים, חיילים מגינים על פורעים, הממשלה מתעלמת מהחוק, אזרחים ושוטרים תוקפים את מי שלא מסכימים איתם. אנחנו על סף אנרכיה
3 האשמה הראשית בדהירה של החברה הישראלית לאנרכיה היא הממשלה, ובעיקר העומד בראשה. לראש הממשלה בנימין נתניהו חשוב לשמר תודעה כוזבת על מצב המלחמה. זה התחיל בדיוק חצי שנה אחרי 7 באוקטובר ותחילת המלחמה. ב־7 באפריל 2024 נתניהו נשא את נאום הניצחון המוחלט שלו, והבטיח שאנחנו כפסע ממנו. זמן קצר אחר כך מגיש שידורי התעמולה הראשי אפילו חבש כובע עם צמד המילים האלה, "הניצחון המוחלט", בזמן שידוריו. מאז חלפו שנתיים. הניצחון המוחלט המרושע הזה מבושש להגיע, אבל, אל פחד, חוקי הפיזיקה מתכופפים כך שגם היום, ועד הנצח, נהיה כפסע ממנו.
נתניהו משתמש בפסע הזה, בתודעה הכוזבת הזו, גם כדי לבצר את התמיכה בו, אבל גם כדי לטשטש את האנרכיה שאליה הוא מוביל אותנו. אבל הסימנים כולם שם. אם החרדים לא מתגייסים ואף אחד אפילו לא מעמיד פנים יותר שהוא מנסה לגייס אותם — בראש ובראשונה צה"ל — אנחנו על סף אנרכיה. כששרים בממשלה — זאב אלקין, אף אחד לא זוכר שאתה שר ואיזה שר, אבל אני מדבר אליך — מתגאים בכך שהקואליציה עשתה תרגיל לאופוזיציה ובאישון לילה גזלה ממשלמי המסים הרצוצים עוד כמה מאות מיליוני שקלים — אנחנו על סף אנרכיה. כשהשר לביטחון לאומי מכופף את ראש הממשלה וגורם לו להגיע בגופו למליאת הכנסת כדי להצביע בעד חוק שייצור משרות חדשות במדינת ישראל — תליינים — ומשתמש במוות ככוח העיקרי בקמפיין הבחירות התמידי שלו, אנחנו על סף אנרכיה. כשחיילי צה"ל מביטים מן הצד ביהודים שפורעים בערבים ביהודה ושומרון ולא עושים דבר, או אפילו מגינים עליהם בעודם פוגעים בצוותי צילום, אנחנו כבר באנרכיה. כשהממשלה מתעלמת שוב ושוב מהחלטות בתי המשפט ומהוראות החוק, אנחנו באנרכיה. הוסיפו לזה את שידורי התעמולה האינסופיים, שהביאו לכך שנוצרו כאן מחנות שלא מסוגלים להסכים אפילו על העובדות הבסיסיות ביותר של המציאות, ויצרו צרכנים של שידורי התעמולה האלה, שוטרים ואזרחים, שתוקפים באלימות או "סתם" מטרידים קשות אנשים שלא מסכימים איתם, והבינו איפה אנחנו נמצאים.
גם אנרכיה היא ספקטרום. אם נמשיך לנוע עליו, נגיע מהר מאוד לאלימות קבועה ברחובות, בכבישים, בכיכרות. גורמי האכיפה לא ירצו או לא יוכלו לעשות דבר. בהתפרקות כזאת, עוד ועוד אנשים יחליטו להעלים מס, ולרשות המסים לא יהיה מה לעשות. ארגוני פשיעה יהיו הברונים החדשים. במדינה שמבעבעת אנרכיה, כל מי שיכול לברוח בורח. אנחנו עוד לא שם, עדיין לא, אבל לא בטוח כמה אנחנו רחוקים, ואני מרגיש — בעצם, אני לא מרגיש, המציאות מבהירה זאת — שכל יום תחת הממשלה הזו מקרב אותנו לשם בצעדי ענק.
4 "אבל מה אתה מציע?", אומרים לי המבקרים. "אנחנו לא חיים בשווייץ, אנחנו במזרח התיכון. אויבינו אמיתיים, לא מדומיינים. הם באמת רוצים להשמיד אותנו. אלה לא גופים שאפשר לנהל איתם משא ומתן לשלום. נתניהו מנהל כאן מערכה תנ"כית בממדיה, יש לה מחיר שהציבור הישראלי צריך להיות מוכן לשלם. תתעורר על החיים שלך, זה המצב, וכל שאר הדברים שאתה מדבר עליהם פשוט בטלים בשישים".
סלחו לי, אבל זה תרגיל רטורי ריק. אין מאחורי הביקורת הזאת דבר מלבד אמונה עיוורת, באלוהים או במנהיג. עם אמונה עיוורת אי אפשר לנהל דיון. אם אתה חושב שכל דבר שהמנהיג עושה הוא נכון, גם כשהוא טועה (הוא לא טועה, יש כאן תרגיל מבריק שנבצר מבינתנו להבין! ואם התרגיל המבריק לא צלח זה כי הכשילו אותו ולא סיפרו לו ולא העירו אותו ולא משכו בדש מעילו!), אי אפשר לנהל דיון.
באיזו נקודה של המציאות שנתניהו כפה עלינו יהיה אפשר להגיד: "אוקיי, ניסינו, אבל בעצם זה לא עבד, בואו ננסה משהו אחר"? יש בכלל נקודה כזאת? אם לנצח נהיה כפסע, למה שנוותר? וגם: האם באמת המחיר עבור הניצחון המוחלט, כולל התפוררות של החברה הישראלית, הוא מחיר שאנחנו צריכים לשלם? על מה אנחנו נלחמים אם בסוף לא יהיה אפשר לחיות פה יחד?
ואגב, את הביקורת הזו אפשר לסובב חזרה אל מי שמשמיעים אותה: "ומה אתם מציעים? עוד מאותו הדבר? עוד רצועת ביטחון? עוד מוצבים? עוד קו הגנה שלעולם לעולם ייפרץ? מלחמה שאינה נגמרת? לנסות לפתור בכוח את כל הבעיות שלנו, ואם זה לא הולך, אז בעוד יותר כוח? מה אתם מציעים?".
5 ובכל זאת, יום אחד זה ייגמר.
יום אחד נפקח את העיניים ונביט סביב והדברים יהיו נורמליים. בערך; הם אף פעם לא יהיו נורמליים לגמרי, כי אנחנו לעולם נזכור, בראש, בגוף, את השנים האיומות האלה, ונישא את הצלקות. החיים שנגדעו באיבם לא ישובו עוד. הפצועים יישאו את פציעותיהם, הפיזיות והנפשיות. אבל בצל הזיכרון והכאב, הדברים יהיו, יחסית, נורמליים. בני האדם שואפים לנורמליות. לממוצע. לרגיל. זו נטייה אבולוציונית, מנגנון הישרדות.
בישראל היחסית נורמלית הזו אנשים יקומו בבוקר וייסעו לעבודה. חלק מהם יקללו בפקקים, חלק יקצרו את הדרך בתחבורה ציבורית נורמלית. אנשים יפתחו עסקים חמודים — בית קפה, פאב, סטודיו לקרמיקה — כי אלה החלומות שלהם, וכי הם יגלו ששוב אפשר לתכנן בלי לפחד שעוד שנייה תהיה מלחמה או מגפה או כל דבר אחר שיסגור הכל ולא יאפשר להם לחיות. אנשים יתאהבו, ויקימו משפחות מכל מיני מינים וסוגים וצבעים. הממשלה תעבוד למען הציבור הרחב ולא רק תשחד את בוחריה. הכנסת תפקח על עבודת הממשלה כנדרש, ואם הממשלה תפשל הכנסת תחליף אותה בלי שנצטרך להיגרר כולנו שוב לבחירות. מים יזרמו בצינורות ממתקני התפלה ישראליים אל המדינות השכנות שלנו, והן יחזירו לנו חשמל סולארי. מטוסים ימריאו מנתב"ג וינחתו בריאד. נבחרת ישראל בכדורגל אולי אפילו תעפיל למונדיאל. אפשר לחלום.
יום אחד זה יקרה. אני לא יודע מתי. אבל כמו החופשה ביפן בסוף ספטמבר, שאני לא יודע אם תתממש אבל הייתי חייב לנעוץ ביומן, כך גם היום האחד הזה, הנורמלי. עצם המחשבה על קיומו מקלה על הנפש, מזכירה לי שיש קו שמחבר בין המציאות הנוכחית למציאות העתידית, גם אם אני לא יודע לשרטט אותו.
מה שאני כן יודע הוא שתנאי הכרחי להגעתו של היום הזה הוא לסיים את הקדנציה של הממשלה האיומה ביותר בתולדות מדינת ישראל, להחליף את דור ההנהגה הזה במנהיגים חדשים, ולעשות undo אחד גדול לכל מה שאפשר לעשות לו undo. לו רק היה אפשר לעשות undo לכל מה שקרה בקדנציה שלהם.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
