ביזת התקציב הלילית
רק סנקציות יעזרו
היבט שלא הובלט מספיק בדיווח על תרגיל הביזה של 800 מיליון השקלים בליל אישור התקציב השבוע, היה שחלק ניכר מהסכום שהמפלגות החרדיות ביקשו לשחרר היה תקוע בגלל חשד שהוא שימש למימון עקיף של תלמידי ישיבות משתמטים.
השבוע, כשהיועמ"שית גלי בהרב־מיארה ביקשה להוציא צו ביזיון בית המשפט עקב סירוב הממשלה לפעול נגד מאה אלף המשתמטים החרדים, ולהטיל עליהם סנקציות נוספות, היא גם דיווחה שהורתה שלא לממש את החלטת הכנסת להעביר את 800 המיליון השקלים מכיוון שהן עוקפות את הסנקציות הקודמות שהוטלו על המשתמטים. למסמך שהגישה צירפה היועמ"שית רשימת סנקציות נוספות שהיא ממליצה להוסיף על אלה הקיימות: ביטול ההנחות בארנונה, בתחבורה הציבורית ובצהרונים ושלילת הזכות להשתתף בדירה בהנחה.
התרגיל הלילי של הקואליציה הוא עוד הוכחה לכך שהממשלה נחושה לעשות הכל כדי לאפשר את המשך ההשתמטות בשיא המלחמה, ובלי בושה ממשיכה לגלגל את העול על המשרתים השחוקים עד דק. יש לקוות שההרכב המורחב של בג"ץ יתעשת, יפסיק לשקשק, יסיק את המסקנות ויורה על יישום הסנקציות שברשימה. העיקרון צריך להיות ברור: מי שלא משרת לא זכאי לקבל הטבות מופלגות על חשבונם של כל השאר האזרחים. // שחר אילן
חוק עונש מוות למחבלים
גם השבויים ישלמו
בחוק עונש המוות למחבלים שעבר השבוע ישנו סעיף שמגביל עוד יותר את סמכותה של הממשלה לשחרר מחבלים בעסקאות שבויים. לרשימת מי שאסור לכלול בעסקה הסעיף מוסיף גם "אדם שהורשע בעבירה שדינה מיתה, לפי כל דין, או שהוא חשוד או נאשם בעבירה כאמור".
בעסקאות חילופי שבויים ישראל שילמה תמיד מחיר גבוה, שניתן היה להצדיקו ברגישותם הגבוהה של אזרחיה לחיי אדם. אלא שבשנתיים וחצי האחרונות הרגישות הזו נרמסה תחת התנגדות בן גביר לעסקאות עם חמאס, וכעת הוא וחבריו מעוצמה יהודית הכניסו לחוק הגבלות נוספות על שחרור מחבלים בעתיד. נוסף על כך, החוק מכשיר עוד סימטריה – מעתה יהיו חטופינו, ובייחוד החיילים, חשופים להוצאה להורג בידי שוביהם.
לכן, מן הראוי שחוק בעל משמעות והשלכות כה דרמטיות יחוקק בהסכמה רחבה – של הכנסת, של הייעוץ המשפטי, ושל מערכת הביטחון. החוק שעבר השבוע לא רק שחסר את ההסכמה הרחבה הזו, אלא הוא גם נתמך בקולות חרדים שתומכים בהשתמטות, ופסולים מוסרית מליטול חלק בהכרעות שמסכנות חיי חיילים. אלה הם שני צדדיה של הדת היהודית כפי שהיא מיוצגת כיום בכנסת ובקואליציה: או הכהניסטים שמוכנים להפקיר ולסכן חיילים חטופים, או חרדים שתומכים בהשתמטות בניהם מהסכנה הזו. // משה גורלי
כהונת סמוטריץ'
ויתר על האחריות
לבצלאל סמוטריץ' היתה כהונה אומללה כשר אוצר. הוא לא ניצל את המשברים הרבים לקידום רפורמות מבניות ולשינוי סדרי עדיפויות בתקציב, והפגין לאורך כל הדרך זלזול בהליכי עבודה תקינים. עם זאת, עד לתקציב 2026 היה לו נכס אחד ויחיד — אחריות פיסקאלית.
בתקציב 2024 ותקציב 2025 סמוטריץ' הצליח להעלות מסים ולקצץ בהיקפים של עשרות מיליארדי שקלים, ואף שהצעדים הללו לא היו מושלמים — לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה ערכית — הם הצליחו להעביר לשווקים מסר של אחריות פיסקאלית, שסייע לנו מאוד משום שהמשקיעים הבינו שגם ממשלה קיצונית מחויבת לבדוק מדי פעם כמה כסף יש בקופתה.
אלא שבתקציב 2026 כל זה השתנה. סמוטריץ' האחראי נעלם לבלי שוב והתחיל את התקציב בגירעון של 3.9% במקום 3.2% (הגדלה של כ־16 מיליארד שקל). עם פרוץ המלחמה בסוף פברואר הגירעון זינק ל־4.9% או ל־5.3% או ל־5.7% (תחליטו אם אתם מאמינים לאוצר, לבנק ישראל, או לחברות הדירוג, בהתאמה).
ואז, במקום שהמלחמה תרסן את סמוטריץ', היא גרמה לו לפזר כספים. הוא קידם הורדות מסים בהיקף של מיליארדי שקלים (ריווח מדרגות מס, והעלאת פטור מע"מ), וסירב שוב לגעת בכספים מגזריים נוגדי צמיחה. הממשלה אולי יציבה יותר כעת ויש להניח שסמוטריץ' הצליח לקושש כמה קולות שדרושים לו מאוד, אבל כדי לממש את שתי המטרות הללו הוא זרק לפח גם את השארית החיובית האחרונה ממורשתו המפוקפקת גם כך. // שלמה טייטלבאום
עסקי הנשק
אוקראינה הקדימה את ישראל
אחד הפספוסים הבולטים במלחמה מול איראן לא התרחש בשדה הקרב, אלא בשוק שנפתח סביבו. בזמן שישראל עסוקה בניהול המערכה, נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, זיהה לפני כולם את ההזדמנות: המפרציות אינן מחפשות רק מטרייה אמריקאית, אלא גם ניסיון מוכח מול הנשק האיראני. לכן, בתוך ימים, אוקראינה חתמה על הסכמי מסגרת עם ערב הסעודית וקטאר, וקידמה מהלך דומה עם איחוד האמירויות.
ומה עם ישראל? מאז הפלישה הרוסית קייב התחננה לקבל מירושלים סיוע אפקטיבי נגד איום כטב"מי השאהד שאיראן פיתחה ושבהם רוסיה עושה שימוש נגדה, אך פה העדיפו לנקוט זהירות מול מוסקבה והסתפקו במתן סיוע מוגבל. התוצאה: כעת אוקראינה מוכרת למדינות המפרץ בדיוק את המומחיות שנולדה מן החשיפה לנשק האיראני. מי שחשב שהמפרציות יחכו לטכנולוגיה הישראלית גילה שכשהון נמצא תחת איום, הוא לא מחכה אלא קונה ממי שכבר למד את האויב על בשרו. ישראל אולי זיהתה מוקדם מכולם את האיום האיראני, אבל אוקראינה היתה מהירה יותר לזהות את פוטנציאל השוק. // דורון פסקין
אנחנו לא מדינה של "זבנג וגמרנו", אנחנו מדינה של דשדוש
ראש הממשלה בנימין נתניהו — לא בדיוק אדם שרגיש למשמעויות ציבוריות של מילים — מדבר לאחרונה על רצועות ביטחון בסוריה, בעזה ובלבנון. בכירים בצה"ל, שיודעים על בשרם מה זה "רצועת ביטחון", מיהרו להסתייג מהמונח ודיברו על "מרחב אבטחה דינמי". אבל גם הם יודעים שלא משנה באילו מילים מכבסים את המציאות, הציבור מבין שחזרנו לבוץ הלבנוני, זה שאנחנו שקועים בו כך או אחרת מאז 1982.
בוץ מעלה אסוציאציות זרות, ממדינות גשומות יותר ומביצות טובעניות ביערות רחוקים, אבל הוא תמיד היה גם צרה מקומית. שנים עבדנו בפרך עם הבוץ המצרי, הוא הטיט, וירמיהו הנביא אפילו ניבא חורבן מדשדש כשהבטיח לצדקיהו, המלך האחרון של יהודה, "אנשי שלומך יטבעו בבוץ". ובקיצור, מאז ומתמיד בוץ היה אסון ששוקעים בו ולא יודעים איך להיחלץ ממנו.
ועכשיו יש לנו בוץ לבנוני, בוץ עזתי, אולי גם בוץ סורי, שלא לדבר על הביצה המבעבעת בשטחים, בעודנו מנסים לשרוד גם סבבים איראניים. אנחנו אולי אוהבים לתפוס את ישראל כמדינה של "זבנג וגמרנו", שומרים את הבוץ שלנו רק לקפה, אבל העובדה היא שאנחנו נופלים שוב ושוב לדשדוש קטלני ובלתי נגמר בתוכו. // דור סער־מן
