"מי יכול לחיות בין שני העולמות?" שואלת כוכבת הפופ הספרדייה רוסליה בשיר "Sexo, Violenica y Llantas" (סקס, אלימות וצמיגים) שפותח את אלבומה החדש, "Lux" ("אור"), שהוא האלבום המושמע ביותר בספוטיפיי ברחבי העולם מאז יצא לפני שבועיים. שני העולמות שעליהם היא מדברת הם "ארץ" ו"גן עדן", המקום שבו אנחנו חיים והמקום שאליו הולכים הצדיקים והמאמינים במותם. הראשון, מתארת רוסליה, מורכב מ"סקס, אלימות… ושפיכות דמים", השני מ"יונים, קדושים וחסד". בשיר רוסליה מדגישה קונפליקט מרכזי בחייו של האדם המאמין המודרני - איך אפשר להרגיש חיבור לעולם הבא, האלוהי והקדוש, כשאנחנו שרויים עמוק בעולם הזה, שמלא בחטאים ובפיתויים רבים. כלומר איך האנושי בכלל יכול להיות טהור?
הקשר שרוסליה חוקרת, בין חטא לקדושה שקיימים בכל אחד מאיתנו, הוא תמה בלתי נפרדת מההיסטוריה של כוכבות הפופ העולמי. בניגוד לרוקנ'רול, שתויג מימיו המוקדמים כ"מוזיקת השטן" וחגג מתירנות וחתרנות, עולם הפופ תמיד דרש מכוכביו לשמש מודל חיקוי טהור מידות בעודם שרים על רגשות אנושיים "פגומים" כמו תאווה, תשוקה וקנאה. המתח בין שני קצוות הסקאלה האלו זכה לביטוי בעבר בשירים של זמרות מאמינות כמו מדונה ושינייד אוקונור, שניהלו מערכות יחסים מורכבות עם הממסד הדתי והשתמשו במטפורות רוחניות כדי לדבר על אהבה ארצית בשירים כמו "Like A Prayer" ("כשאתה קורא בשמי, זה כמו תפילה קטנה. אני על ברכיי. אקח אותך לשם") ו־"John I Love You" ("האם תחכה לי עד שאהיה שמימית"). מהסיבה הזו שתיהן נחשבו פרובוקטיביות — הן העזו להאניש את הקשר שבין האדם לאלוהיו.
אבל רוסליה שונה מהן. היא רוצה לדבר על קודש לשם קודש, ולא רק כדי לדבר בעצם על חול. ובאלבומה החדש היא מנסה להתמודד עם הסתירות הפנימיות בעולם האמונה דווקא מנקודת מבט של אדם מאמין, ולא של זה המביט בו מבחוץ. כך למשל, ב־"Reliquia" ("שריד קדוש") היא מחברת בין הצלחתה הגלובלית לבין המנהג הנוצרי של שימור שרידים של גופות מרטירים ("השארתי את לשוני בפריז, את הזמן שלי בלוס אנג'לס, את העקבים במילאן ואת החיוך בבריטניה"), ומוצאת אלוהות בתוך הכישרון שלה לבדר ולהתחבר להמונים ("הלב שלי מעולם לא היה שלי, אני תמיד נותנת אותו… אני אהיה השריד הקדוש שלך").
את הרעיונות האמוניים שלה היא עוטפת בסמליים דתים, מגישה במוזיקה שמערבבת בין ז'אנרים עם רקע דתי עמוק כמו מוזיקה קלאסית ואופרה, ושרה בשפות תפילה כמו איטלקית, לטינית, ערבית ואפילו עברית. "נולדתי למרוד, ואני מורדת להיוולד מחדש", היא שרה בעברית קלוקלת ברצועת הבונוס "Novia Robot", ומתארת את האקט הנוצרי של לידה מחדש כמרדני, מעצים ואפילו פמיניסטי.
כוכבות הפופ האמוני מתמקדות בשיריהן במסע שלם של גילוי עצמי, תיקון דרך וכפרת עוונות. לעומתן, הגברים מציגים את האל כסלחן מטבעו, שמוחל למאמיניו בלי קשר לכמות המצוות והתפילות שלהם
כמעט אין תקדים לפופ אמוני פמיניסטי בנוף המוזיקה הפופולרית של אמריקה ואירופה, אבל כאן בישראל יש לא מעט כוכבות פופ, כגון אודיה, יסמין מועלם ועד נרקיס, ששרות על הכוח המעצים שהן קיבלו מבחירתן באהבת האל ובקיום מצוות במקום בפיתויים המיידיים של חיי החילונות. בשורות כמו "כתוב בתורה, תלך ישר, אל תשקר. אם לא תהיה שמח יתפוס אותך שוטר. תעשה כבוד. אל תתפזר. תזכור מאיפה באת ולאן אתה חוזר" (מתוך "תלך ישר" של נרקיס) או "אתה מזהיר שאם אבטח בחסדיהם, ייעלמו ממני כל החסדים שלך" (מתוך "אבא אין לי שאלות" של אודיה), הן מתארות את המסע הרוחני שלהן כתהליך התפתחות אישי ועבודה בלתי פוסקת להיות אדם מוסרי יותר.
בישראל יש גם לא מעט כוכבי פופ אמוניים, אך במפתיע, הקשר שלהם עם האל מוצג בשיריהם כהרבה יותר אוטומטי ופסיבי. במקום התמקדות בתיקון דרך וכפרת עוונות, הם מציגים את האל כסלחן מטבעו, שמוחל למאמיניו בלי קשר לכמות המצוות והתפילות שהם מקיימים. כאלה הם, למשל, ששון איפרם שאולוב ("אבא טוב… רואה בי רק ת'נקודות הטובות" גם אם "חסרות לי כולה כמה תפילות", מתוך "תמיד אוהב אותי"), יאיר אלייצור ("יהיה לי רק טוב, שומע ת'תפילות שלי, ממילא זה קורה איתי", מתוך "טאטע תטהר") וישי ריבו ("אפילו שעשינו משהו רע, הוא מוחל וסולח מוחל וסולח", מתוך "לשוב הביתה").
במובן הזה, הגברים הישראלים מיישרים קו עם מקביליהם בחו"ל. כך למשל הראפר קנדריק למאר השתמש בהתקרבותו לדת באלבומו הקודם, "Mr. Morale and the Big Steppers", כדי לנסות לכפר על כך שבגד באשתו, אבל בעיקר הסתמך על הגאולה הפסיבית שמגיעה לו מתוקף אמונתו ("אני מקווה שאת רואה את האל בתוכי", מתוך "Die Hard"). ואילו הראפר קנייה ווסט, שבעבר השווה את עצמו לאלוהים ומאז חזר בתשובה, משתמש באמונתו כדי להצדיק את מעשיו הבעייתיים ("כשאני אגיע לשערי גן עדן, אני לא אצטרך להציץ מבחוץ… כשאני צועק על הנהג האישי שלי, אני לא מרושע, אני ממוקד", מתוך "Selah").
המיקוד של הגברים בגאולה שמגיעה להם מעצם אמונתם הוא אנוכי. את תיקון הדרך הנדרש לכפרת עוונות הם החליפו בקבלה עצמית אוטומטית של פגמיהם, מקסימום עם תוספת של "כולה כמה תפילות". לא תזיק להם קצת מהענווה של נשות הפופ האמוני, שלא רק מיישירות מבט אל השמים אלא גם מתבוננות סביבן – רואות את עצמן כחלק מהחברה האנושית, ולכן מבינות שכדי להיות מאמינה טובה, את חייבת לעבוד בלהיות בן אדם טוב. כפי ששרה רוסליה ב"סקס, אלימות וצמיגים": "קודם אהבת העולם, ואחר כך אהבת האל".
