בשנת 1981 כוכב הרוק ברוס ספרינגסטין היה בצומת דרכים: הוא בדיוק סיים את סיבוב ההופעות של אלבומו המצליח ביותר עד אז, "The River", והחל לעבוד על אלבומו הבא. הקהל והמבקרים ציפו ממנו להוציא עוד ממוזיקת הרוק האנרגטית והרועשת שהפכה אותו לכוכב הגדול ביותר של התקופה, אבלו לו נמאס. במקום זה, הוא עבד לבד עם מערכת הקלטה פשוטה בחדר השינה שבביתו — שיטה שאיש לא חשב שתאפשר יצירת מוזיקת רוק פופולרית. והיא שהולידה לבסוף את אלבום המופת "נברסקה". כמעט 20 שנה לפני כן, בוב דילן עשה מהלך הפוך — הוא החל לנגן על גיטרה חשמלית, מה שנחשב בזמנו לשינוי פאזה חד מסגנון הפולק האקוסטי שבו דבק בתחילת דרכו. המהפך של דילן, שהעלה אותו למעמד של אגדת רוקנרול, זכה בשנה שעברה לתיעוד בסרט "אנונימי לגמרי". וכעת גם המהפך של "הבוס" מגיע לאקרנים ב"ספרינגסטין: הדרך משום מקום".
שני הסרטים חורגים מהמבנה המוכר של סרטי ביוגרפיה מוזיקליים, בכך שהם נמנעים מלספר את הסיפור הכרונולוגי המלא של האמן שבמרכזם ובמקום זאת מתמקדים ברגע מסוים בקריירה שלו. ובכל זאת, שניהם נשארים נאמנים לרכיב בולט בז'אנר: הצגת האמן כמהפכן, "הגאון המיוסר" שזוכה להצלחה על אף שהסביבה שלו מתנגדת לחזון שלו ורוצה שהוא ידבק בדרך המסורתית שאמורה להבטיח הצלחה מסחרית. העקרון הזה נשמר במשך בכמעט כל סרטי הז'אנר, בין שהגיבור שלהם הוא מוצרט של "אמדאוס" (1984) או אמינם של "8 מייל" (2002) — כל עוד הגיבור שלהם הוא גבר.
ביוגרפיות מוזיקליות על גברים מתמקדות בגאונות, באומץ ובתעוזה יוצאי הדופן של גיבוריהן: מהיכולת של דילן לתאר במדויק את רוח שנות השישים הסוערות ב"אנונימי לגמרי", דרך החלוציות של איאן קרטיס בחיבור בין אלקטרוניקה לרגש ב"קונטרול" (2007) ועד המבט הלא שגרתי של בריאן ווילסון מהביץ' בויז על עיבוד והפקת שירי פופ ב"אהבה וחסד" (2014).
לעומת זאת הביוגרפיות על נשים מתמקדות במסגור שלהן כקורבנות פסיביים. הן לא מוצגות כגאונות ששייפו את הכישרון שלהן בעצמן, אלא כבעלות מתנה משמים, כגון קול אלוהי או נוכחות בימתית ממגנטת. ההצלחה שלהן מיוחסת למנהלים ממולחים שגילו וטיפחו אותן: כך למשל, פריצתה של אריתה פרנקלין מתחוללת בזכות גילויה בידי המפיקים ג'ון האמונד וג'רי ווקסלר בסרט "ריספקט" (2021), ותהילתה של אדית פיאף ב"אדית פיאף: החיים בוורוד" (2006) לא מגיעה עד שבעלים של מועדון לילה פריזאי שומע אותה שרה בפינת רחוב. לפי הסרטים האלו, ללא מעורבות של גברים כמה מהמוזיקאיות המצליחות בהיסטוריה לא היו פורצות לתודעה הציבורית.
הקונפליקט של סרטי המוזיקאים הגברים הוא מקצועי: האמן מול חברת התקליטים שמנסה לרדד את המוצר שלו. אבל המאבקים של המוזיקאיות תמיד אישיים: התמכרויות, ניצול ומערכות יחסים רעות
ובעוד הקונפליקט של סרטי המוזיקאים הגברים הוא מקצועי — האמן מול חברת התקליטים שמנסה לרדד את המוצר שלו, למשל — המאבקים של המוזיקאיות נמצאים לרוב מחוץ לתחום המוזיקה: איימי וויינהאוס חוללה מהפכה בפופ המסחרי של תקופתה והחזירה את הסול המסורתי לאופנה, אך "Back to Black" (2024) עוסק רק בהתמכרותה לסמים, שנקשרת למערכות היחסים הכושלות שניהלה; זמרת הקאנטרי לורטה לין היתה חלוצה מוזיקלית וחברתית, שהעזה לשיר על נושאי טאבו כגון מניעת היריון, אך "בתו של כורה הפחם" (1981) מתמקד בקושי שלה לאזן בין חיי המשפחה לחייה כזמרת. ואילו הסרטים על וויטני יוסטון וטינה טרנר, שתיים מהזמרות הגדולות והמצליחות ביותר של המאה העשרים, שערבבו בין פופ, רוק, סול וארנ'בי, מתחילים ונגמרים בסיפורים עליהן כקורבנות: "I Wanna Dance With Somebody" (2022) מתמקד בניצול הכלכלי של יוסטון בידי אביה, ו"מה זה בכלל קשור לאהבה?" (1993) במערכת היחסים האלימה של טרנר עם בעלה לשעבר אייק.
אז נכון, הטרגדיות שעברו המוזיקאיות הן חלק חשוב בסיפורים שלהן, ובמשך שנים רבות מאוד הנשים בתעשייה הגברית נוצלו ונפגעו. הבעיה היא שההתמקדות רק בסיפור הפגיעה מרדדת את דמויותיהן המורכבות, מגיבורות מהפכניות רבות כישרון שעברו לתלאות לכדי קורבנות בלבד. אין חולק על כך שאריתה פרנקלין, למשל, שוות ערך בחשיבותה לספרינגסטין. ובכל זאת, בעוד "הדרך משום מקום" מספק מבט רחב על התהליך היצירתי שלו, כולל סצנות שמראות כיצד המוזה נוחתת עליו לאחר צפייה בסרט, רוב זמן המסך ב"ריספקט" לא מראה לנו מאומה מהתהליך היצירתי של פרנקלין, אלא רק כיצד התמודדה עם אלכוהוליזם ובני זוג מתעללים — שני היבטים שרוב האנשים כנראה בכלל לא חושבים עליהם כשהם מאזינים לשיריה.
כל זה לא אומר שאין סרטי מוזיקה ביוגרפית על גברים שמציגים גם אותם כקורבנות של הסביבה שלהם, אבל אלה לרוב מגיעים עם כוכבית: כך למשל, זהר ארגוב מוצג ב"זהר" (1993) כקורבן של התמכרות לסמים ואמרגן נצלן, בין השאר כי זה מאפשר להצדיק את הבחירה באנס מורשע כגיבור סרט; ואילו "אהבה וחסד" מתמקד בהיותו של בריאן ווילסון סכיזופרן פרנואיד, לא רק כי זה מה שאפשר לפסיכולוג שלו לנצל אותו, אלא גם כי זה היה מפתח ליצירת אלבום המופת "Pet Sounds" של הביץ' בויז.
בשנים האחרונות, ככל שהשיח על התמודדויות נפש נהפך יותר מיינסטרימי ומודל הגבריות המקובל מכיל יותר רגישות ופגיעות מאי פעם, אנחנו רואים יותר ייצוג לכך גם בביוגרפיות המוזיקליות. אבל בעוד הפגיעות הנשית תמיד נלקחה כמובנית מאליה בסרטים, המשוכות הנפשיות של המוזיקאים מוצגות כעוד אתגר שהם גוברים עליו. וכך, כשספרינגסטין הולך לפסיכולוג לראשונה בחייו בסצנת הסיום של "הדרך משום מקום", זה השיא הרגשי של הסרט. ההצלחה שלו בהתמודדות עם השדים היא הבסיס ליצירת אחד האלבומים הכי חשובים בקריירה שלו. נראה שהיכולת להיות גם אדם פגוע וגם גאון מוזיקלי היא פריבילגיה שעדיין לא קיימת עבור מוזיקאיות בסרטים עליהן.
