רובן יודע להתמודד עם מצבים לא רצויים בשני אופנים: אלימות ספונטנית או אלימות מתוכננת. המיני־סדרה "חצי אדם" (HBO) מלווה אותו במשך כמה עשורים, מנערות לבגרות, ובכל השנים הללו הוא פועל באותם דפוסים הרסניים כלפי הסביבה, האנשים הקרובים אליו ועצמו. אמא שלו ואחיו החורג נייל מתארים את האגרסיביות שלו כמחלה של ממש, שהשלכותיה לא פוסחות על אף אחד.
"חצי אדם" היא הסדרה השנייה שכתב ריצ'רד גאד, אחרי "אייל קטן" המצליחה ועטורת הפרסים. שתי הסדרות עוסקות בתמות דומות: זהות מינית וזהות בכלל, אי־קבלה עצמית וטראומה לא מטופלת, אבל ההבדל ביניהן תהומי: כי בניגוד ל"אייל קטן", ב"חצי אדם" אין טיפת חמלה, אין חשבון נפש ובעיקר אין שום לקיחת אחריות — לא מצד רובן ולא מצד האנשים שסביבו.
עלילת הסדרה מתחילה בילדות, כשרובן משתחרר מכלא נוער כי הוריד למישהו את האף בנשיכה, ועובר לגור עם אמו מאורה בבית של בת זוגה ובנה נייל. אביו בכלל לא בתמונה, וברור לנו שלרובן יש טראומה כלשהי שקשורה בו, אך אינה מדוברת. מאורה מתארת את בנה כחולה, אבל אנחנו לא רואים אותה פועלת אקטיבית כדי לעזור לו. במקום לדאוג לו למסגרת טיפולית או שיקומית, היא פשוט רושמת אותו לבית הספר ומקווה לטוב. האמהות אפילו לא מספרות לנייל שרובן מגיע, ומתעלמות מהמצוקה שהוא מבטא כשהוא מגלה שעכשיו עליו לחלוק חדר וחיים עם מי שכולם מפחדים ממנו. יתרה מזאת, מאורה לוחצת על נייל שיעזור לרובן בלימודים, כלומר מטילה את האחריות לטפל בבנה על נער שמבוהל ממנו.
בין נייל לרובן מתפתחת מערכת יחסים הרסנית ורעילה, כשם שהיא ממכרת. נייל הצעיר, החלוש וחסר הביטחון משקשק מפחד מרובן המבוגר ממנו והאגרסיבי, אבל גם נמשך אליו — לא רק באופן מיני, שאותו הוא מדחיק, אלא גם כחבר נפש ומישהו להעריץ. הוא חוסה תחת אורו המסנוור, וצובר פופולריות וביטחון עד כדי כך שהוא לא יודע כיצד להתנהל בלעדיו.
כשנייל עובר לקולג', הוא מקבל הזדמנות להתחיל את חייו מחדש בלי רובן, אבל חווה פחד משתק. הוא בעיקר מבוהל כי הוא נמשך לשותפו החדש לדירה אלבי, והשניים מתחילים להתקרב זה לזה — אבל הוא עדיין לא מסוגל להשלים עם נטיותיו המיניות. במקום לנסות להתמודד עם אתגרי היומיום, נייל ממהר להרים טלפון לרובן ומזמין מחדש את הסערה לתוך חייו. בתוך זמן קצר רובן מרסק ברגליו את הפרצוף של אלבי, רק כי הוא חשב שהוא ונייל מסתירים ממנו משהו.
רובן יודע להתמודד עם העולם רק באלימות. הבעיה היא שהוא לא מכיר מודל אחר. הוריו הזניחו אותו, המסגרות שבהן היה לא ניסו לשקם אותו, וקרוביו ניצלו את האגרסיביות שלו לצרכיהם
גם כשרובן עומד למשפט על כך, אף אחד בסביבתו לא מדבר על לקיחת אחריות למעשיו, עשיית צדק לאלבי או אפילו טיפול בבעיות הזעם והאלימות שלו. במקום זה כולם לוחצים על נייל לשקר בעדותו בבית המשפט, מאיימים עליו שלא יהיה "מלשן" ומניחים על כתפיו את האחריות גם לבריאותה של מאורה.
רובן יודע להתמודד עם העולם רק באמצעות אלימות. זה מתאפשר רק למי שלא לוקח אחריות למעשיו: הוא מכאיב לאהוביו, אבל מתעלם מהכאב שלהם; הוא הורס חיים של אנשים, ולא עוצר לרגע לחשוב על כך; ואם המעשים שלו הכניסו אותו לצרות, הוא יפעיל עוד יותר אלימות כדי לנסות להיחלץ מהן.
הבעיה היא שרובן מעולם לא הכיר מודל התנהגות אחר: הוריו הזניחו אותו; המסגרות שבהן היה, מבית הספר עד בתי הכלא, לא ניסו לשקם אותו; והאנשים שבחייו הוסיפו למדורה — הם שיקרו לו ופעלו מאחורי גבו מהחשש שיפגע בהם, אבל גם רתמו את האגרסיביות שלו לצורכיהם, כשזה היה נוח. אף אחד בחייו לא רוצה לקחת אחריות כדי לא לשלם את המחיר.
אבל גם לרובן מגיעה חמלה, וזאת בלי לגרוע במאום מחומרת הזוועות שהוא חולל. כשנייל מבקר את רובן בכלא ומעז לצאת בפניו מהארון, רובן מגיב בקבלה ובאהדה. הפתיחות החדשה בין השניים מאפשרת גם לו להיות חשוף ופגיע, והוא מספר לראשונה בבכי כיצד אביו פגע בו מינית שוב ושוב, ושזו היתה צורת הקירבה לאדם אחר היחידה שהכיר. הוא מפחד שהפגיעה הפכה אותו לפגום, פחות גברי, ו"מפצה" על כך בהפרזה של גבריות רעילה ואלימה.
אנחנו חיים בעידן של היפר־אלימות ממוסדת, אבל מתפלאים שיש לנו כנופיות נוער שמטילות אימה בערים ו"בני טובים" שרוצחים עוברי אורח בטענה ש"לא תכננו לרצוח, רק לדקור". אבל למה אפשר לצפות בחברה שבה אף גורם לא לוקח אחריות? הרי במקום להקים ועדת חקירה ממלכתית למחדל 7 באוקטובר ולשקם את המדינה, אנחנו רק מרחיבים את המלחמה לעוד ועוד חזיתות. במקום לחזק מנהיגות חלופית לחמאס, אנחנו מבעירים את הגדה המערבית בטרור מתנחלים. במקום שכוחות הביטחון שלנו יגנו על אזרחים שומרי חוק בהפגנות, הם תוקפים אותם. ובמקום לעודד הידברות בין הפלגים השונים בחברה, אנחנו רק משסים ומסיתים.
והמנהיגים שלנו? הם לא קשורים לבלגן. המפקדים בשטח פשוט לא העירו אותם בזמן. והקורונה דרדרה את הנוער. וממשלת בנט החריבה את המדינה. ואהוד ברק, היועמ"שית, בג"ץ והדיפ־סטייט. ואם כבר מישהו נושא באחריות, הוא כמובן לא נושא באשמה — פטנט ישראלי ייחודי.
מתי נכיר באחריות שלנו למצב שבו אנחנו נמצאים? מתי נפסיק לפנות לאלימות כפתרון לבעיות שלנו? ומתי נטפל בכל אלפי הסובלים מפוסט־טראומה במקום לבקש נקמה? באווירה שמקדשת "חוסן", שמצפה שהציבור כולו ייכנס מתחת לאלונקה בלי להציע לו פתרון שאינו הרחבת המלחמה, אין פלא שהנוער מתפרק ומפרק לאחרים את הצורה. ובעוד כמה שנים אלה יהיו המבוגרים חסרי האחריות שינהלו את המדינה.
