איך זה לגור לבד?
"ההורים ושלושת האחים הצעירים שלי עברו לפני חצי שנה לפריז. בחודשיים הראשונים עוד גרתי בבית ההורים, אחר כך עברתי לדירה עם שותפה ורק אז התחלתי להפנים את הלבד. אף פעם לא היו לי בעיות לישון מחוץ לבית אבל היה משהו מאוד מרגיע, משרה ביטחון, בידיעה שמחוץ לחדר נמצאת המשפחה, במיוחד בתקופת המלחמה".
למה לא עברת עם המשפחה לפריז?
"ההורים מאוד רצו שאבוא איתם, הם כבר לא מאמינים שיש פה עתיד. אבל הרגשתי שעוד לא סיימתי את מה שאוכל לתרום כאן. והשפה והתרבות שלי בישראל. שם אין לנו חברים או קרובים, אז החלטתי שבמקום להשתבלל בתוך המשפחה — אצא לחיים עצמאיים. וחוץ מזה, נשאר לי כסף ברב־קו".
את מצליחה להרגיש בבית בדירה שלך?
"רק בחדר שלי. מרכז החיים שלי עבר מכלל הבית לחדר עצמו, שהוא קטן מאוד, ואני כמעט שלא נמצאת בסלון המשותף. כשהייתי ילדה אמא היתה יוצאת הרבה בלילות: מתנדבת בקו ייעוץ להורים, משתתפת בשיעורי יוגה, פוגשת חברים. הייתי מבקשת ממנה להפעיל את מכונת הכביסה כשהיא יוצאת והייתי נרדמת עם הרעש, הוא היה מבחינתי רעש של אמא".
היה לך קשה להירדם כילדה?
"הייתי ילדה מאוד בעייתית, כועסת, זורקת כיסאות. כל יומיים ההורים שלי היו צריכים להגיע למנהלת בית הספר. אחר כך, סביב גיל 14, נכנסתי לדיכאון, ולא הייתי ישנה בלילות בכלל. שלושה חודשים לא הלכתי לבית הספר ולא עשיתי כלום, ברמת הלא להתקלח. הייתי נרדמת רק לקראת הזריחה, ואז ישנה כל היום. והייתי נרדמת עם אוזניות, מאזינה לספרים קוליים מטומטמים שמיועדים לנערות. הם הסיטו את המחשבות שלי, אבל גם השאירו אותי ערה, כי הייתי מרוכזת מדי. לפחות הספרים היו באנגלית, אז האנגלית שלי השתפרה מאוד. כשאמא שלי לקחה אותי למרפאה לבריאות הנפש התחלתי לקחת כדורים וזה עזר, אבל המשכתי להירדם עם אוזניות כל התיכון".
והיום איך את ישנה?
"אני בן אדם של לילה, קשה לי להירדם בשעות הרגילות, וכשאין לי מסגרת אני הולכת לישון מאוחר וישנה עד הצהריים. היום אני עובדת במשרה מלאה, קמה כבר ב־7:00, אז אני הולכת לישון סביב חצות, אני עייפה ונרדמת יותר מהר. אחרי שאני נרדמת אני ישנה די טוב, ואם אני מתעוררת אני חוזרת לישון מהר. גם אמא שלי כזו, נוטה להיות ערה עד מאוחר ויכולה לישון עד הצהריים, וגם אחי הקטן, שהוא בן 7".
אילו הרגלים יש לך לפני השינה?
"כיוון שאני יותר תפקודית בלילות, בערב אני מארגנת את כל מה שאני צריכה למחרת — בגדים ואוכל. בבית הספר אני מלווה קבוצה של חמישה ילדים בשכבה ז' ממשפחות של מבקשי מקלט, אז בלילה אני גם כותבת את השיעורים שאני מעבירה להם. אלה גם השעות שבהן נוח לי לדבר עם ההורים שלי, כולל להתייעץ עם אמא, שהיתה מדריכה פדגוגית. אני משתדלת גם לקרוא לפני שאני נרדמת, אבל הרבה פעמים אני רואה משהו בנטפליקס או גוללת בטלפון ברשתות החברתיות, שזה פחות מוצלח".
והיום את מצליחה לקום בבוקר?
"אני מכוונת את השעון בטלפון ל־6:55, 7:02 ו־7:05, ואני יודעת שבצלצול האחרון אני חייבת לקום או שאאחר לעבודה. אני מסתרקת, מצחצחת ועפה לעבודה".
יש חלומות שאת זוכרת?
"עשיתי שירות לאומי בבית הספר ביאליק בדרום תל אביב, עם ילדים ממשפחות של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה. באותה תקופה מאות משפחות שהגיעו לישראל מאריתראה עברו לקנדה, הכיתות הצטמצמו והקהילה נחלשה. שמחתי שיהיו לילדים חיים יותר טובים, אבל לפעמים הם היו פשוט נעלמים בלי להיפרד, וזה היה לי קשה. יום אחד תלמידה שמאוד אהבתי, ציון, נעלמה כך, ואז התחילו לי חלומות עליה — חלמתי שהיא מופיעה פתאום בבית הספר, אני שואלת אותה מה היא עושה פה והיא עונה לי 'סיימתי את קנדה'. אני נקשרת ברמות לילדים שאני עובדת איתם. החברים שלי אומרים שאני חייבת להפסיק לדבר על 'הילדים שלי', אבל אני לא מפסיקה".
מה יש לך ליד המיטה?
"כוננית ועליה כל הדברים שאני צריכה: כדורים נוגדי דיכאון; תמונה של חברים מהשירות הלאומי; צמידים שחילקנו לילדים. ויש הרבה דברים שהבאתי מהבית: בובה שקניתי לאחי, והוא נתן לי אותה כשהם עברו לפריז; צמחים מאמא, שהיתה מגדלת כל מיני ייחורים; פאזל, כי אבא שלי והאחים אהבו לעשות; מדליה שקיבלתי מבנות קבוצת הכדורסל של בית הספר כשהן זכו בליגה — הייתי האוהדת מספר 1 שלהן, מלווה אותן באוטובוס, מכינה להן כל מיני פינוקים לדרך. יש גם ספרים מהבית — גדלתי על ספרות מצוינת ובגיל 4 כבר ידעתי לקרוא בעצמי, אבל עדיין אהבתי שהקריאו לי. יש לי קעקועים של דמויות מהספרים שגדלתי עליהם: מאי הקטנה מהמומינים, קורקבן החתול של נורית זרחי, פינדוס החתול מ'עוגת יום ההולדת של פינדוס' של סוון נורדקוויסט. כרגע אני קוראת את 'הר אדוני' של ארי דה לוקה, שאמא נתנה לי".
jonbloomphoto@gmail.com
