סגור
19.11.2026
רוקי בן 50

הצל הארוך של רוקי

שטוף זיעה בטריינינג האפור האייקוני שלו, כשהוא צופה ממעלה המדרגות על פילדלפיה החבוטה של 1976, סיפק סילבסטר סטאלון זריקת תקווה לאמריקה שאחרי התבוסה בווייטנאם, פרשת ווטרגייט ומשבר האנרגיה. חצי מאה אחר כך, כשעידן טראמפ נמצא בדעיכה, "רוקי" חוזר להקרנות מיוחדות ושוב מחזק את האמונה בחלום האמריקאי
מתוך "רוקי". במקום אגדת ילדים עטופה בסוכר וצלופן, הסרט היה דרמה מחוספסת, בגובה פני האספלט
מתוך "רוקי". במקום אגדת ילדים עטופה בסוכר וצלופן, הסרט היה דרמה מחוספסת, בגובה פני האספלט



1976 היתה אמורה להיות שנה חגיגית עבור ארצות הברית. כלפי חוץ, אמריקה חגגה יום הולדת 200 להכרזת העצמאות שלה, ומופעי הזיקוקי דינור של 4 ביולי היו גרנדיוזיים, אבל מצב הרוח הלאומי היה שפוף. שנה לפני כן הסתיימה מלחמת וייטנאם עם נפילת סייגון, שנתיים לפני כן הנשיא ריצ'רד ניקסון התפטר בעקבות שערוריית ווטרגייט, והציבור איבד אמון בממשל ובנשיאות. במקביל, המדינה ניסתה להתאושש ממשבר כלכלי שפרץ עקב חרם הנפט של מדינות המפרץ הפרסי לאחר מלחמת יום הכיפורים.
לא צריך ספרי היסטוריה או קטעי ארכיון ממהדורות החדשות כדי לקלוט את גודל הדיכאון שאמריקה דשדשה בו ביום ההולדת העגול והפסימי שלה — צריך רק להעיף מבט בסרטים המפורסמים ביותר מאותה שנה: "נהג מונית" של מרטין סקורסזי, "רשת שידור" של סידני לומט ו"כל אנשי הנשיא" של אלן ג'יי פאקולה. שלושתם התחרו זה בזה באוסקרים, ולצדם שגשגו באותה שנה "קארי" ו"אות משמים" — שני סרטי אימה שנכנסו חזק לאופנה ולטבלת שוברי הקופות. הבמאים הכי מפורסמים באמריקה — אלה ששמותיהם מוכרים עד היום — עשו באותה תקופה סרטים פסימיים, אלימים, ציניים, שמספרים על מדינה שבה יש רק מנצלים ומנוצלים, רוצחים מטורפים או נרצחים, מדינה שבה האנשים בצמרת — הממשל והתקשורת — מושחתים, והאנשים הקטנים ברחוב הם קורבנות.
בפילדלפיה הופכות חגיגות יום ההולדת ה־50 לבכורת "רוקי" לאירוע ענקי, וכבר השבוע התמלאו הרשתות בתמונות וסרטונים של תיירים ושל ידוענים שמצטלמים רצים במעלה המדרגות
מנת אופטימיות נגד כל הסיכויים
אבל היה סרט אחד שהיה שונה מהם. ב־20 בנובמבר 1976, בדיוק מחר לפני 50 שנה, יצא למסכי הקולנוע באמריקה הסרט "רוקי". הבמאי ג'ון אבילדסן היה אלמוני למדי, ובטח לא אוטר בליגה של סקורסזי, פאקולה ולומט, התסריטאי היה אלמוני לחלוטין וצוות השחקנים היה נטול כוכבים. גם התקציב היה זעום: מיליון דולר בלבד. אבל נגד כל הסיכויים הסרט הזה הפך, ממש כמו הגיבור שלו, מאנדרדוג לתופעה עולמית. הוא ניצח בטקס פרסי האוסקר את "נהג מונית", "רשת שידור" ו"כל אנשי הנשיא" — סרטים טובים ממנו, בואו נודה — ויצא עם הפרס לסרט הטוב ביותר. "רוקי" גם הפך לסרט הקופתי של אותה שנה עם הכנסות של יותר מ־200 מיליון דולר. סילבסטר סטאלון, שכתב את התסריט ושיחק בסרט את התפקיד הראשי, הפך לאיש הראשון מאז אורסון וולס שהיה מועמד על אותו סרט לפרס האוסקר גם כתסריטאי וגם כשחקן. הסרט הזה הפך אותו לכוכב ולמיליונר, נעימת הנושא הפכה לכזו שכמעט החליפה את ההמנון האמריקאי — תרועת חצוצרות הרואית וממריצה, שנדמה שצריך לעמוד דום כשהיא מתנגנת — ורוקי חזר למסכים בשמונה סרטי המשך.
מבקרי הקולנוע, אז ומאז, עיקמו את האף. ואפילו בצדק: "רוקי" הוא לא סרט מתוחכם במיוחד. התסריט שלו פשטני והבימוי שלו פשוט. אבל מה שחסר לו בתחכום, יש לו בלב. ברשימות הסרטים האמריקאיים הטובים בכל הזמנים "נהג מונית" ו"רשת שידור" יהיו בצמרת, ו"רוקי" ידשדש למטה. גם בגלל סנוביות וגם כי בהערכה של "סרט טוב" מכניסים למשוואה ערכים קולנועיים שלאו דווקא קשורים לנשמה.
הקהל קלט את הסרט מיד כי יש בו משהו ישיר וכריזמטי, חד וחלק, והוא יצא ממנו נלהב ומאוהב. ההפתעה היתה שחברי האקדמיה לקולנוע יישרו קו עם הקהל ולא עם המבקרים. זו תמיד אנקדוטה מפתיעה ש"רוקי" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, שנה אחרי "קן הקוקייה" ושנה לפני "אנני הול".
"רוקי" הצליח גם בגלל תזמון. שלושה שבועות לפני שהסרט יצא התקיימו הבחירות לנשיאות ארצות הברית, והמועמד הדמוקרטי, ג'ימי קרטר, זכה בהן ושם קץ לשמונה שנות שלטון המפלגה הרפובליקנית, שהיתה מזוהה מדי עם השחיתות והפרנויה של ניקסון. הניצחון של קרטר השרה בציבור תחושה של תקווה לממשל חדש שלא יתמוך במלחמות, ישרת את העם ולא את מקורביו, ואולי גם יתקן את הכלכלה. אומנם קרטר החזיק מעמד רק קדנציה אחת בבית הלבן, אבל בנובמבר 1976 תחושת התקווה הזאת היתה הרוח שנשבה מתחת לכנפיים של "רוקי" ועזרה לו להמריא. עבור הקהל הרחב — תחילה באמריקה ולאחר מכן בעולם כולו — הוא היה זריקת עידוד. זו לא היתה אגדת ילדים עטופה בסוכר וצלופן, אלא דרמה מחוספסת, בגובה פני האספלט, שעסקה ברוח האנושית וביכולתה להתגבר על משברים — על חבטות בפרצוף, באופן הכי מילולי של המילה. "נהג מונית" ייצג את אמריקה האורבנית כפי שהיתה, אבל "רוקי", שהציג את זירת האיגרוף כמעין קתדרלה עם דימויים נוצריים, היה תפילה לכך שהמציאות המדכאת יכולה להשתפר. שמתוך האשפתות גם יכול לבוא רגע של גאולה והצלה.
קו שחור מוסף
השנה שבה הוליווד בחרה בתקוה
שלושת סרטי האיכות הפסימיים של 1976 שהפסידו ל"רוקי" במרוץ לאוסקר
רוברט דה נירו ב"נהג מונית" של מרטין סקורסזי. התבוסה בווייטנאם הכניסה טירוף ואימה לרחובות אמריקה
רוברט דה נירו ב"נהג מונית" של מרטין סקורסזי. התבוסה בווייטנאם הכניסה טירוף ואימה לרחובות אמריקה
רוברט דה נירו ב"נהג מונית" של מרטין סקורסזי. התבוסה בווייטנאם הכניסה טירוף ואימה לרחובות אמריקה
דסטין הופמן (מימין) ורוברט רדפורד ב"כל אנשי הנשיא" של אלן ג'יי פאקולה. שפל באמון בשיטה ובנשיא
דסטין הופמן (מימין) ורוברט רדפורד ב"כל אנשי הנשיא" של אלן ג'יי פאקולה. שפל באמון בשיטה ובנשיא
דסטין הופמן (מימין) ורוברט רדפורד ב"כל אנשי הנשיא" של אלן ג'יי פאקולה. שפל באמון בשיטה ובנשיא
פיי דאנווי (מימין) ב"רשת שידור" של סידני לומט. התקשורת מושחתת והאנשים ברחוב הם קורבנות
פיי דאנווי (מימין) ב"רשת שידור" של סידני לומט. התקשורת מושחתת והאנשים ברחוב הם קורבנות
פיי דאנווי (מימין) ב"רשת שידור" של סידני לומט. התקשורת מושחתת והאנשים ברחוב הם קורבנות
(צילומים: FilmPublicityArchive/via Getty Images)
קו שחור מוסף

חצי הלסת המשותקת של מעמד הפועלים
סילבסטר סטאלון כתב את הסרט הזה על עצמו, אבל לא על חוויותיו. הוא עצמו מעולם לא היה מתאגרף אלא שחקן שרירן עם חצי לסת משותקת וליקוי דיבור, שבגיל 30 הבין שאם לא יכתוב לעצמו סרט, אף אחד אחר לא ילהק אותו. הקהל הרחב שהריע לסרט הבין את הסאבטקסט האמיתי של הסרט: רוקי בלבואה, גיבור הסרט, הוא אמריקה. הוא הפנים של אנשי הצווארון הכחול, של אלה שנולדו להורים מהגרים נטולי משאבים או פריבילגיה, שצריכים להגשים במו ידיהם את החלום האמריקאי — להצליח באמצעות נחישות. רוקי — לא תמיד זוכרים את זה — לא מנצח בקרב האחרון בסרט, אבל הוא גם לא מובס. הוא נשאר עומד על הרגליים, מחזיק מעמד, מנצח את ההימורים נגדו ונותן תקווה לכל האנדרדוגים. שצופים שראו את הסרט מיד אחרי הבחירות התעודדו: המצב קשה, אמריקה חטפה מכות, אבל עוד היא רגע תקום על רגליה.
מה שעוזר לחדד את המטפורה הזאת הוא העובדה שהסרט צולם כולו בפילדלפיה, העיר שבה נוסדה ארצות הברית, שבה נחתמה הצהרת העצמאות שלה, שבה נוסחה החוקה ושהיתה בירת ארצות הברית בשנותיה הראשונות. מה שרק נרמז בסרט הראשון הפך מוצהר ב"רוקי 4" (1985), שאותו ביים סטאלון בעצמו. שם, רוקי, כשהוא עטוף בדגל אמריקה, נלחם נגד איוון דראגו, מתאגרף סובייטי קטלני. זה היה שיאה של המלחמה הקרה בין אמריקה ורוסיה, בין רייגן לברז'נייב, ורוקי ניצח אותה בנוקאאוט בסיבוב ה־12. "רוקי" הראשון היה סרט נחמה, "רוקי 4" כבר היה סרט תעמולה.
למרות הריאליזם שאפיין את "רוקי", הסרט לא מבוסס על סיפור אמיתי. אומנם היו שני אלופי איגרוף שקראו להם רוקי — רוקי מרציאנו, שסטאלון עיצב את סגנון האיגרוף של הדמות שלו על פיו; ורוקי גרציאנו, ש־20 שנה לפני כן עמד במרכז הביוגרפיה הקולנועית המצוינת "אלימות בשכונות העוני", שבה פול ניומן גילם את דמותו — אבל את ההשראה לסיפור קיבל סטאלון ממקור אחר. שנה לפני יציאת הסרט לאקרנים, ב־1975, התמודד המתאגרף מוחמד עלי, אלוף העולם במשקל כבד, נגד צ'אק וופנר, מתאגרף חובב שהתנדב להתמודד מולו. עלי חשב שהוא יגמור אותו עם אגרוף אחד, אבל וופנר הפך לגיבור לאומי כשהצליח להחזיק מעמד במשך 15 סיבובים בלי ליפול.
סטאלון לקח את הקרב ותפר סביבו סיפור משלו. אפולו קריד (קארל וות'רס), אלוף העולם, מבשר לתושבי פילדלפיה שהוא מגיע לעיר לקרב איגרוף לרגל חגיגות ה־200 לאמריקה, אבל המתמודד שהיה אמור להילחם בו נפצע והוא מחפש מישהו אחר שיעז להיכנס לזירה וינסה לקחת ממנו את תואר אלוף העולם. רוקי בלבואה, מתאגרף זוטר במועדונים זניחים ושרירן שעובד עבור המאפיה, מחליט לקחת על עצמו את האתגר. וופנר, אגב, זיהה את ההשראה ותבע את סטאלון על כך שגנב את סיפורו. שני הצדדים הגיעו להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט.


תרופת הנגד העכשווית לעידן טראמפ
50 שנה לאחר צאתו של "רוקי" לאקרנים, נראה שאמריקה נקלעה לשידור חוזר של 1976. בבית הלבן יושב הנשיא השנוא ביותר מאז ניקסון וחגיגות ה־250 לארצות הברית הפכו למופע וולגרי של שליט חובב היאבקות, שגורם להווה להיראות כמו דיסטופיה. המצב הכלכלי שוב גרוע, אמריקה חווה שוב משבר אנרגיה (שגם הפעם קשור לישראל), ובחירות אמצע הקדנציה שהתקיימו לפני שבועיים ביטאו דחייה עמוקה מכל מה שמייצג הנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ.
במידה מסוימת, גם הפעם אותה תרופת נגד של אז עושה את העבודה היום. בפילדלפיה הופכות חגיגות יום ההולדת ה־50 לבכורת "רוקי" לאירוע בקנה מידה לאומי, וכבר השבוע התמלאו הרשתות בתמונות וסרטונים של תיירים ושל ידוענים שמצטלמים רצים במעלה המדרגות של המוזיאון לאמנות של העיר ואז נשענים על פסלו של המתאגרף המניף את זרועותיו, משקיף על העיר.
לכבוד האירוע יגיע לבתי הקולנוע גם סרט חדש: "אני רוקי". באופן נדיר למדי, זהו סרט עלילתי שמספר איך צילמו סרט עלילתי אחר. הפעם זה לא סיפורו של רוקי בלבואה, אלא סיפורו של סטאלון, בן 80 כיום, ואיך הוא הפך את רוקי לאלטר־אגו שלו. רואים בו את סטאלון הצעיר (בגילומו של השחקן האלמוני אנתוני איפוליטו), שחקן כושל ועני מניו יורק, שנכשל שוב ושוב באודישנים. הוא מתחיל לכתוב תסריטים לעצמו, ואחד מהם, אתם יודעים איזה, מושך את תשומת לבם של המפיקים בוב צ'רטוף וארווין ווינקלר, שמשכנעים את אולפני MGM לממן את הסרט. הם רוצים ללהק לתפקיד הראשי את צ'רלס ברונסון, קלינט איסטווד או ריאן אוניל, אבל סטאלון מתעקש שהוא זה שיגלם את התפקיד הראשי, גם אם זה אומר שהסרט לא יופק.
ההימור השתלם לכל הצדדים. ווינקלר וצ'רטוף עבדו באותה תקופה על הסרט הכי גדול בקריירה שלהם — "ניו יורק, ניו יורק" של מרטין סקורסזי. אומנם הם האמינו של"רוקי" יש סיכוי לא להפסיד כסף, אבל היו בטוחים ש"ניו יורק, ניו יורק" יהיה להיט אדיר. אלא שהמציאות היתה הפוכה: "ניו יורק, ניו יורק" היה כישלון קולוסלי, ו"רוקי" היה להיט היסטרי שגרם לכך שווינקלר וצ'רטוף לא פשטו את הרגל בגלל הסרט של סקורסזי.
הסרט הביוגרפי החדש, בבימויו של פיטר פארלי שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר עם "הספר הירוק" ב־2019, חושף נקודה אירונית: סטאלון, ניו יורקי מלידה, כתב את התסריט על ניו יורק. היו אלה מפיקי הסרט שהעבירו את ההפקה לפילדלפיה כדי לחמוק מהתשלומים הגבוהים שדרשו איגודי העובדים בעיר ולחסוך בעלויות. משום שבפילדלפיה לא היתה תעשיית קולנוע, לא היו בעיר צוותים ולכן לא היו גם איגודים, וכך היה אפשר לצלם סרט הוליוודי בתקציב זעום ובמהירות שיא. כך קרה שהמטאפורה הקולנועית הגדולה על פילדלפיה ועל רוקי כמייצגים של הרוח האמריקאית עוד מראשיתה נולדה כאילוץ כלכלי־הפקתי.
"אני רוקי" הוא שיר אהבה מקסים ל"רוקי". הוא סרט על סרט שחוזר על המנטרה של המקור שעליו הוא מספר: אל תוותרו על החלום. להיות שחקן בהוליווד או להיות מתאגרף שנלחם במוחמד עלי זה בעצם אותו דבר: אתם צריכים לדעת לחטוף אגרופים אבל לעולם לא ליפול. הסרט שניחם את האמריקאים ב־1976 מגיע כמו רוח רפאים של חג המולד כדי לנחם אותם כיום. מתוך הסרטים הגדולים של 1976 שנתנו דימוי ויזואלי לאיך נראה הסיוט האמריקאי, "רוקי" לימד אותנו שאמונה בחלום האמריקאי, ובחלומות בכלל, היא האקט החתרני באמת.

באנר